לא מכבר חגג הבלוג שלי 10 שנים.
בהתחלה שימש כבמה לפרסום סיפורים קצרים שכתבתי ופרסמתי.
ההמשך כיומן מסע של הליכה לאורך שביל ישראל וטיולים.
בסוף שנת 2014 התחלתי לפרסם מסמך זיכרונות של אבי - אמנון בקר ז"ל. בשם "לפני שאתה שוכח".
בין לבין פרסמתי צילומים שלי ותמונות שצייר אבי אמנון בקר וליוו את הזיכרונות. שנפטר לא מכבר. כתיבת מסמך הזיכרונות הוסיפה טעם רב לחייו. התגובות של הקוראים שימחו אותו ועניינו וגרמו לו לכתוב ולכתוב ולהיזכר עוד ועוד. זאת כשהיה עיוור, חירש, ובמצב סיעודי לחלוטין בשבע השנים האחרונות בחייו.
לאט לאט השתלטו הזיכרונות על הבלוג . המסמך הלך ותפח והגיע ל-530 עמודי וורד. הכתיבה שצפה וקלחה ותמיד היה מה לפרסם כמה חדשים למפרע.
אנשים מהעבר ומההווה יצרו קשר עם אמנון בעקבות הזיכרונות. כמה מהקוראים אף כיתתו רגליהם והגיעו לפגוש את אמנון בקיבוץ יזרעאל. בינתיים איבדה הפלטפורמה של ה"קפה" את קסמה ומרבית הקוראים והחברים נעלמו. טבעי. עם זאת כמה מהדמויות הפכו לקוראים קבועים והתגובות שימחו מאד את אבי.
חיוש, שרי10, עמנב, בונבונייטה, בני חן, אסתי ד. שטוטית, דוקטור לאה, יורם אל קמינו, הבוחשת, אהובה קליין, תכשיט , דבי, ליאורה, חגית, נומיקן, באבא ייאגה, גילה, ח.קדמן, מכבית, קלועת צמה, דני בר ועוד רבים וטובים שכבר לא פעילים בקפה ואלו שכן ולא הזכרתי.
תודה גדולה לכולכם.
להלן הקטע האחרון שנכתב יומיים לפני שאמנון נפטר והלך בדרך כל בשר.
זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח.
סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב, איימי בן אסולי
בתאריך 26-12-2014 התחיל מסמך הזיכרונות במשפט הבא -
אתה בן שמונים ואחת וחצי. דוקטור אחד מהמחלקה לגריאטריה בבית חולים עפולה כתב עליך שאתה נרקיסיסט דיכאוני. לא ברור מה זה בדיוק. אז לפני שאתה שוכח:
נולדת ב-14.11.1932, בבית החולים בעפולה.
מילים אחרונות -
הוכתב לדינה לוין ביום ה' 5.9.19
עכשיו לעניין אחר לגמרי לגמרי.. בעלון יזרעאל מספר 1914 מתאריך 30/8/2019 מדוווח כי – " הנגריה קיימת 50 שנה... בעתיד הנגריה. : בין השאר כתוב - "בעבר במשך שנים הייתה נגריה מקצועית (עבד בה שלמה הנגר) " .
הקורא התמים עשוי להבין כי ביזרעאל הייתה במשך 50 שנים נגריה מקצועית שאותה ניהל ועבד אחד – שלמה מעפולה וזהו .. כך הקורא התמים.
אבל מי שלא תמים כל כך, למשל אמן בקר עלול להבין כך:
פח הזבל של ההיסטוריה של מה שהיה מפוצץ מכל מיני דברים שהיו ושגורלם נחרץ למי שלא היו ולא נבראו.
אבל בעניין הנגרייה זה גם משהו אישי וגם פיצוץ מכוער של מרכיב בולט בתולדות יזרעאל הנבנית.
הנגרייה או ענף הנגרייה כפי שכינו אז את כל מקומות העבודה היה קיים מתחילת תולדות הקיבוץ הזה.
עוד כשהיינו בכפר זרעין הגיעה מהסוכנות או מהמוסדות המיישבים , נגרייה מכנית ומודרנית שכללה את כל המכונות הדרושות להפעלתה. עוד בזמן הכפר ניסו להפעילה אבל היות ולא היה חשמל אמיתי אז זה התעכב .
מתישהו ב-1951 הגיע למשק הקבלן הירושלמי הרפז (אבא של דני) והוא יחד עם חברים מפה הקימו את מבנה הנגרייה הראשון, מבנה שפעל עשרות שנים.
המקצוענים אז היו : שמוליק הנגר (שהסריח משום) אבל עשה המון במקצועיות רבה.
טוביה וייס אביו של איצ'ה שהגיע לקיבוץ בגיל מבוגר כשמאחוריו עשרות שנים של היות מייסטר של נגרות החל בהונגריה עבור לגרמניה לאנגליה ובעיקר לברצלונה שבספרד.
למותר לציין שהנגרייה הזאת בה עבדתי וגם ניהלתי במשך 12 שנים ויותר, ייצרה המון בכל מבני המשק מאז 1952.
בין השאר עבודות הנגרות בבית האימון, כל רהיטי בתי הילדים, השולחנות והכיסאות הראשונים של חדר האוכל צריף, ששמשו בחגיגיות אחרי הקרשים הבלתי מוקצעים שהיו שם קודם בתור שולחנות.
הנגרייה הזאת, שמעולם לא הייתה, ייצרה את כל הנגרות לשלושת בנייני הקוטג'ים, את שני הגגות הראשונים של שיכון הותיקים דאז – שיכון מזרח ואת כל נגרות הבניין של כל ששת הבניינים לרבות ארונות קיר ענקיים שבצידם האחורי היה קיר עץ מסוגנן כחלק מהסלון. במשך כל הזמן הזה ייצרה הנגרייה הרבה ציוד וצעצועים לבתי הילדים ולבתי הספר ומאות פריטים בשלבי הבניה השונים של הקיבוץ, לרבות ריהוט לחברים.
בין השאר עבדו בנגריה – אלי שלוזני, אריה דרזנר רוני חורי, זמיר וגם אני במשך 12 שנים מכלל התקופה.
יש להוסיף לרשימה את יוסי עבאדי שהגיע לקיבוץ כנגר והרחיב ושיפר את הנגריה ואפילו הצליח גם להחליף וגם לקנות עוד מכונות. מה יש לדבר... היו כאן שנים על שנים של עשיה. הנגרייה ההיא שמשה לחברות רבות וגם לחברים מקום בילוי לצורך כלשהו וגם סתם בשביל כוס קפה. אז לאן כל זה הלך? אני חושב שאנשי המזכירות מי מהם שדן בעניין וניסח את הדברים מגיע לו שיתעניין יותר במה שהרבה אחרים עשו.
ועכשיו לכמה עניינים שלך בתחום מאוד מסוים.
אתה חש, שתש כוחך לקראת יום ההולדת ה-87. אתה בקושי זז. בעצם אתה מחותל כל הזמן בשני סוגי חיתולים לזקנים. גם סתם חיתול גדול וגם חיתול מיוחד במקום תחתונים. וזה בשביל להלחם נגד החרפה של הגיל הזה.
את החיתול הרגיל של הזקנים פשוט מניחים אותו על המיטה כשהוא מונח לרוחבו וזה מאיפה שהגב נוגע בטוסיק ולמטה כמעט עד הברכיים. שוכבים על הצד העליון, מפסקים רגליים ומקפלים את שאר החיתול על מה שיש לך בין הרגליים, ככה עד למעלה ואז פותחים את הקיפולים בחיתול הזה ועוטפים אותך מאחור אולי עם קשר ואולי עם מדבקות מיוחדות. ככה אתה חי ובעיקר בלילה אין לך ברירה אלה להיות עם התוצרת דבוקה לגופך הרבה זמן.
כל זה בהחלט מזכיר לך שנים טובות מפעם.
בשנת 1948 כשאחיך הצעיר נולד – בחדר הלידה שברחוב בלפור בת"א. זה היה בדיוק באמצע מלחמת השחרור וכל בית החולים הזה התעסק עם פצועים והרוגים ולא היה זמן לעוללים שנולדו. אתה זוכר שכאשר אמך הביאה את אחיך הקטן הביתה היה כל חלק גופו התחתון אדום כמו סטייק טרטר ועם פריחה אדומה ונוראה.
זה לקח כמה ימים עד שהוא יצא מזה. אתה שהיית כבר בן חמש עשרה וחצי, עזרת לאמך העסוקה מאוד לחתל את אחיך התינוק.
אז היו במערכת שני סוגי חיתולים:
1. החיתול הגדול שהיה מרובע בצורתו והיה עשוי מבד חזק.
2. חיתול רגיל שעוד שימש בתקופה שאתם גידלתם ילדים בבית עוד לפני עידן הטיטולים.
זכורה לא לטובה הריצה היום יומית למכבסת הקיבוץ עם חיתולים מלוכלכים לשם ועם נקיים חזרה הביתה.
וחזרה לאחי הקטן – אז קודם חיתלת אותו בחיתול הקטן כרגיל אחר-כך השכבת אותו על החיתול הגדול החל מגובה מותניו וגמור מעבר לכפות רגליו על כל זה קיפלת את החיתול הגדול עם צידו העליון. הרמת את הילד בזהירות ועטפת אותו מלמטה עם כל החיתול הזה. גם פה היו סוגרים או עם איזה קשר או עם סיכת בטחון אחת או שתיים.
יצא שכל החלק התחתון של התינוק או התינוקת היו עטופים היטב בשני חיתולים אחר-כך היו גם המכנסונים אלה ששימשו גם כגרביים לרגלי העולל.
זה נגד הקור וגם מכנסונים קצרים לתקופת הקיץ.
סיום המסמך "לפני שאתה שוכח"!
זכרו של אמנון בקר לברכה.
