יום שני, 29 ביוני 2020

בן דב


 

ועכשיו זיכרון שתחילתו בעסקי תאטרון וסופו ב"הטנדר נוסע הטנדר פה רץ".

ב-1977 הוזמנת לכתוב ולביים את חג ה-50 לקיבוץ רמת דוד.

בתוך חומר הגלם שאספת לצורף הכתיבה היה סיפור על טנדר ה"נודדת" שהיה ממוקם בקיבוץ ושמפקדו היה קורפורל קרול זינגר. זה מתי שההגנה והממשלה הבריטית שיתפו פעולה להקמת "משטרת הישובים היהודית", הנוטרים - "הגפירים" כמו שקראנו להם אז. אתה זוכר שהייתה ברשותך חוברת מודפסת מתולדות הקיבוצים "עיינות" ו – "קבוצת השרון" ובה סיפורי גבורתם של הנוטרים על הטנדר ובראשם קרל זינגר שנודע כמפקד אמיץ ורב תושייה. 

בהצגה האמורה שיבצת סצנה של נוטרים וטנדר "אמיתי" שהועלה על הבמה.

הטנדר הזה היה גרוטאה של טנדר פורד מלפני מלחמת העולם השנייה, שאתה מצאת בכפר הערבי סולם.

הסצנה הייתה משעשעת ומלאת נוסטלגיה והקהל נהנה מאוד. 


לאחר שנים, זה בערך מתי שמנחם בגין מינה את החנווני שמחה ארליך להיות שר אוצר. החידוש שארליך הזה עשה היה להפוך את הדולר להילך חוקי לשימוש יום יומי גם בישראל. זאת היתה ממש מהפכה ופתאום יכולת לשלם בדולרים כמו בשקלים .

 אתה זוכר את זה מפני שקנית אז כספת ביתית ושילמת בדולרים ירוקים. בוקר אחד נסעת לחיפה והתחלת לחפש בעיר התחתית מקום שבו מוכרים כספות ולא מצאת.  מאוכזב התחלת לחזור מכיכר פריז לרחוב המלכים דרך אחד  הרחובות הצדדיים. פתאום ממש לא בכוונה נתקלו עינייך בשלט נחושת קטן קבוע במשקוף אחת הכניסות, שלט שאמר: אמצעי אבטחה קרל זינגר.

אתה לא זוכר למה בדיוק עצרת שם, או בגלל שאמצעי אבטחה זה גם אולי כספות או מפני שהשם קרל זינגר צלצל לך במוח מאיפה שהוא. עלית במדרגות לקומה שנייה והגעת למשהו שנראה כמו "לוֹפִט". על כל הקירות היו מדפים עמוסים בכל מיני ציוד  מוזר, בין השאר אזעקות, כל מיני ברזלים עם מנעול וגם כספות. בקצה הלופט, על יד שולחן כתיבה מיושן ישב איש מבוגר למראה. אתה שאלת אותו אם אפשר להשיג אצלו כספת. הוא אמר שכן ושאל "איזו מין כספת?"


אמרת לו שאתה מעוניין בכספת שאפשר למקם אותה בתוך קיר הבית. הוא הציע לבחור בין שני סוגים: כספת עם מנעול קומבינציה מספרים או עם מפתח ידני אבל מיוחד. הוא המליץ דוקא על הסוג השני. בלא מאמץ שלף מאיזה מקום את המוצר הכבד והניח לפניך. אחרי כמה שאלות הצעת לו לקבל את התשלום בדולרים. הוא תהה במבט נבוך  אבל אמר שכן. נתת לו את השמונים דולר  וזהו. לפני שיצאת התחצפת לשאול אם זה הוא קרל זינגר ? הוא אמר שזה הוא. אתה שאלת בזהירות אם הוא זוכר את הטנדר של "הנודדת" ברמת דוד.  בלי למצמץ הציץ בך ואמר ברבע חיוך "כן. זה אני" אתה הצהרת באוזניו שהוא אגדה מהלכת שעוד חיה. על זה לא הגיב ויצאת. 

                                   

 

מה פתאום כספת אצל סתם קיבוצניק עם בלי גרוש על הנשמה? ומאיפה יש לך פתאום דולרים ? אתה זוכר שאת הכספת קנית בשביל להחביא בה את האקדח התוּפִּי הענקי  "וֵואבְּלִי". הילדים גדלו והייתה סכנה שהם ישחקו בו. את הדולרים קיבלת כנראה מהאבא שלך הקבלן בשביל משהו. זאת היתה תקופה בה היה לך זקן פרא ג'ינג'י, ממש ברברוסה. אבא שלך שנא את הזקן ואמר שהוא לא יכול לסבול את זה שהבן שלו נראה יותר זקן ממנו. אז הוא שילם בדולרים וקצץ את כל הזקן לכמה שנים טובות.

 

ועכשו בחזרה לאמריקה. אתה זוכר איך שהתרוצצתם בבוסטון אחרי הצהריים. העיר הישנה היתה מלאה בכל מיני שלטים ואנדרטאות על כל מיני גיבורים והתרחשויות היסטוריות מלפני מאות שנים. קניתם סנדוויצים ענקיים של קורנד - ביף במקום ארוחת ערב במלון. אתה זוכר שפקיד הקבלה מצא את שמותיכם ברשימת ההזמנות ורצה לתת לכם שני מפתחות לשני חדרים. אתם אמרתם לו שאתם זקוקים רק לחדר אחד. ההוא תקע בכם עין עקומה אבל לא אמר דבר. למחרת נסעתם באוטובוס למפעל ענק של רכיבים לכבלים סמיריג'יד. המפעל הזה היה בנוי על גבעה שכולה דשא  ובתוכו זרם נחל שסביבו היה בנוי מן  פאטיו. למפעל הזה הגעתם מפני שהזמינו אותכם כבר מזמן.  שם המפעל היה (macom ). למה הזמינו אותכם אחר כבוד ?  מפני שבארץ היה לכם פתאום המון עבודה עבור "רפאל". למה ?

זה היה תיכף אחרי התחלת מלחמת לבנון הראשונה וצה"ל היה צריך למלא את כל החוסרים בכל מיני חפצים שעפים באויר לפוצץ אווירוני אויב או כל סתם אויב. אז אתם התחלתם להזמין מחברים ב . K מה זה להזמין בK   ?  יותר מ1000 יחידות של כל פריט. בשביל K נותנים האמריקאים הנחה של 50% על מחיר הפריט וגם מזמינים את הקונה לאמריקה לעשות הכרות עם המפעל.

 

כל זה מדבר לא רק עליך אלא גם על יצחק בן דוב. מתחשק לך להיזכר בבחור. הוא נפטר לפני שנתיים שלוש מסרטן. אתה כתבת עליו מן הספד בצורת קלנועיות חמורית, הספד שהתפרסם אחרי ההלוויה. וזה מה שכתוב שם:

 

  

על בן דוב ועל המאפרה שבכיס השמאלי של החולצה  !

 

אנחנו קראנו לו יצחק'לה.   לבן-דוב היו אתנו הרבה שעות וימים ושנים.  החל בעלון, עבור לשרות במילואים וגמור במחלקת כבלים. כששִיֵיע המיתולוגי גילה שבן-דוב הגיע למשק יחד עם גרעין "הגליל" לקח אותנו הצידה וסיפר לנו בשקט: "הבחורצ'יק הזה הבן של אם הבית שלנו במקווה - ישראל.

 כשהיה צוציק אז כל מקווה היו רודפים אחריו להרביץ לו ולהתעלל בו. הוא היה בורח וצורח עד שעזבו אותו".   בן-דוב היה שותף פעיל ושקדן בהוצאתו לאור של העלון "יזרעאלים" ז"ל.  הוא התרוצץ בכל המשק וחיפש ידיעות פיקנטיות ומועילות כדי לעורר  יותר עניין בכל מדורי העלון.  הוא הפך להיות המומחה הכי גדול ל"גסטטנר" הידני שהופעל עם מנואלה ואחר כך במכונת השיכפול האוטומטית.  הוא ידע איך להניח את הסטנסילים שיהיה ישר ולא מלכלך.  הוא ידע איך להוציא משפופרת הצבע בדיוק כמה שצריך. הוא היה מקצוען בלהחליף מצבע שחור לירוק ולחום.  היה אכפת לו כל מילה וכל תגובה על מה שהופיע בעלון ההוא.

 

היו לבן-דוב ולנו ארבעים יום ולילה, מסוגרים בחבית של מגדל שמירה במטולה.  הסיוט היה דווקא מא"ז המושבה, אחד שמוליק רוזנפלד הרשע מרושע, שהיה מתגנב אלינו בשתיים בבוקר לבדוק שבן-דוב  לא חיבר שוב נורית לבטריה של המגדל שמירה כך שנוכל לשחק שח ודמקה ( שבן-דוב ניצח בהם תמיד).  

 

ועכשיו בן-דוב והכבלים ואנחנו.   ענף הכבלים התחיל פה ביוזמת רפא"ל.  הם הציעו ליזרעאל ללמוד אצלם את הסיפור ולהיות אחד מקבלני המשנה שלהם.  

בן-דוב נכנס לזה והתחיל  להתמחות במקצוע שבו הקפדנות והדיוק והניקיון היו הכרח אקסיומטי. בית דין לא יעזור.  הגזרות האלה לא התאימו, כידוע ליצחקלה שלנו אז הוא פירסם בעלון שמישהו יבוא ויחליף אותו, נקודה.  אנחנו הגענו ודי מהר למדנו שיש לבן-דוב כמה מנהגים חריגים.  הוא היה משתמש בכיס השמאלי של חולצותיו בתור מאפרה. הוא עישן כמו קטר. 

כשמישהו צילצל למחלקה וביקש את המנהל היה בן-דוב משיב: "אני הפועל".  אז כשביקשו אותו לקרוא למנהל היה מחריש ארוכות ובסוף פולט בעגמומיות חמוצה:

"אני גם המנהל".  אחרי קצת הצלחה והרבה כשלון נשבר לבן-דוב והוא התכוון לפרוש. לעומת זה הבינונו אנחנו שהלחץ, אי העמידה באיכות  המוצר ובלוח זמנים  לא נובע מאישיותו המקצועית אלא מהפרימיטיביות של ציוד המחלקה.  סברנו שככה לא מכינים, ככה לא מלחימים, ככה לא מכופפים וככה לא בודקים ושולחים סחורה.

 

אז אנחנו הצענו  לרכוש ציוד הכי חדיש שבשביל זה צריך לנסוע לאמריקה בשביל לקנות וגם ללמוד איך מפעילים ציוד כזה.   בן-דוב התרגז. הוא חשב שמעט (מאד) העזרים שקיבלנו מרפא"ל והמון פטנטים שהוא המציא בעצמו (בן-דוב היה מאלתר מחונן) זה כל מה שנחוץ וזהו. אנחנו התעקשנו והוא אמר: "אתם ממילא תהיו פה לבד ותעשו מה שאתם מבינים".   גם פה התעקשנו ובסוף   נסע בן-דוב לסונורה שבקליפורניה (מערב פרוע לשעבר) ואנחנו איתו.  

כשהיינו אצל יצרן הציוד הציג לו בן-דוב כמה שאלות שלשמען החוויר היצרן והסמיק והפטיר: "או. קיי. הבחור הזה הוא מומחה לסמי-ריג'יד. אני אחשוב על מה שהוא שאל ואשיב אחר כך".   אבל כל זה כלום לעומת איך שבן-דוב מגיע לבוסטון.

 

עוד קודם לכן התחלנו לקנות מחברים ב  K. זה כשמזמינים יותר מ-1000 יחידות במכה אחת. לכן הוזמנו אחר כבוד לקפוץ לחברת "אומני ספקטרא" שבבוסטון כשתהיה הזדמנות.  מי שלא ראה את יצחק'לה בן-דוב מגיע לשיחת עסקים בבוסטון לא ראה בדיחה היסטרית מימיו. אפילו אנחנו לא זיהינו אותו.  הוא נעל נעליים חדשות, לבש חליפה אמיתית. ענב עניבה תואמת ונשא בכיס הז'קט כרטיסי ביקור.  את פנינו קיבלו חמישה אנשים.  הם התעניינו לדעת מי זה החכמים שקונים בכמויות כמו שצריך. אנחנו התעניינו בעזרים להרכבת כבלים.   מה שהיה בולט בפגישה היה זה שבן-דוב ואנחנו נראינו כמו לורדים ודווקא  הם נראו כמו מי שחוזרים מהבריכה אצלנו.. 

את זה בן-דוב בחיים לא שכח לנו.

 

כל הנ"ל נוסף למה שכבר נאמר על בן-דוב.  ברוך דיין אמת.

 

 

ועכשיו חזרה לבוסטון. היה לכם עוד פעם חצי יום לטיול. הלכתם לנמל המפורסם של בוסטון ונעמדתם בתור לעלות על אוניית מלחמה אמריקאית מלפני 150 שנים שניצבה בנמל עם כל הצוות, מצוחצחת וממתינה לפרוס  את המפרשים ולהפליג לאוקיאנוס האטנלנטי.  זה היה ממש מרתק להסתכל בדבר הזה אבל יחד איתנו היו עוד 1000 תיירים בתור לעלות על האונייה לסיור, ואתם נאלצתם לוותר במקום זה הצלחתם לסייר באוניית מלחמה מעכשיו, מין אונית סיור בלי הרבה תותחים אבל עם המון ציוד תקשורת וציטוט. נדמה לך שבמלחמת ששת הימים הפציץ חייל האוויר שלנו אוניה אמריקאית כזאת מול חופי הארץ וזה היה באמת בטעות. טסתם למנהטן לעוד יום וחצי. שני ביקורי עסקים בוטלו ונשאר לכם זמן לעשות את הטיול במעבורת סביב כל האי מנהטן.

בן השאר הצלחת לבקר בחנות "  "Bloomingdale's, אתה זוכר מצויין שהצלחת לקנות שם בכמה דולרים זוג נעלי נייק ורודות , מתנה ליעל ביתך הקטנה.

מתי שהוא הגעתם לשדה התעופה "קנדי" בשביל להתחיל לטוס הביתה. הגעתם שעות קודם ובדקו לכם טוב טוב את התוכן של המזוודות והדביקו טוב טוב עם סרט נייר דבק ושככה יגיעו המזוודות ללוד בלי שאף אחד יגע בהם באמצע הדרך. אתה זוכר שנכנסתם דרך השרוול למטוס ג'מבו של "אל איטליה",  המטוס נדחף לתור ארוך של מטוסים שעמדו להמריא, כל אחד כדקה וחצי אחרי השני, כשהגיע תורכם הסתובב המטוס שמאלה אל מסלול ההמראה. בכוח אדיר של 4 מנועי סילון הוא דהר קדימה ואחרי 50 מטר נסק אל על. הטיסה ארכה מאחר הצהריים עד הבוקר של המחרת. אתה זוכר שבאמצע הלילה ראית בעד החלון הבהקים ארוכים שהאירו את כל השמיים.  מסתבר שאלה לא היו ברקים אלא "האוֹרוֹרַה", זוהר הצפון. מאיפה שהוא נזכרת שמתישהו נתקלת באורורה הזאת. זה היה כשהיית בן 8 או 9 וקראת בלהיטות את "מסעות קפיטן הָטֵרָס" של ז'ול וורן, בהוצאת "אמנות". הוצאת הספרים הזאת ישבה בכלל בגרמניה והקפידה לציין בשאר הספר : "פְרַנְקפוּרט עַ"נְ מַיְין, מוסקבה, אודסה". היא הוציאה לאור כמה וכמה סיפרי קלסיקה של ג'ול וורן,  מנוקדים לילדים כמו: אי התעלומות, מיכאל סטרוגוף, 20,000 מייל מתחת למים.   בספר "מסעות קפיטן הטרס" היה כתוב על זוהר הצפון. לפי ז'ול ורן היה הקוטב הצפוני הר געש ענק.

אתה זוכר כמה וכמה פרטים מהספר הזה , היה שם רוֹמֵה הצילצל סִמפסון והמלאך גָרִי שהיה בעצם קפיטן הטרס המסתורי. אתה זוכר שבאוניה שלהם "פארוורד" היו שלוש מרפסות קטנות על כל תורן. למרפסת הנמוכה קראו סטנגה.

למרפסת האמצעית קראו ברום סטנגה ולמרפסת העליונה המסוכנת בראש התורן קראו ברום בראם סטנגה.

איך זה שאתה מצליח לזכור דברים מלפני 75 שנים כשאתה לא זוכר איפה לעזאזל שמת את הגפרורים בשביל להדליק את הפַיִיפ .  ובכל זה נזכרת כשראית את האורורה הזאת בטיסה מניו יורק לרומא. נחתתם בשלום ברומא ונתקעתם שם לכמה שעות טובות עד הטיסה לישראל. אתה זוכר מעט מאוד מפני שישנתם על הספסלים כמעט כל הזמן. אגב, זאת היתה הנסיעה האחרונה שלך לחו"ל, למה? ככה. לך לא הלך לאיבוד שום דבר בחו"ל ואף פעם לא רצית לנסוע לשם. לעומת זאת הקפידה אשתך בהצלחה לטייל בכל העולם, לשמחתה -בלעדייך, וטוב שכך כי אתה היית מקלקל לה את כל הטיולים. 

הדבר האחרון הראוי לציון בטיסה מאמריקה הביתה היה סידורי הביטחון בשדה התעופה ברומא. המטוס לא היה מחובר לשום שרוול. הוא המתין לנו במרחק כמה מאות מטרים מבית-הנתיבות. אנחנו הוסענו אליו באוטובוס מיוחד. סביב המטוס התמקמה מחלקה שלמה של אנשי בטחון במדים, כולם מצויידים בנשק. עלינו למטוס תוך כדי בדיקה חוזרת, מי אנחנו ולמה אנחנו טסים ב"אל-איטליה" ללוד. זה החזיר אותנו די מהר לאיפה שאנחנו בכלל חיים.

1985


 

אחרי שהפסקת לעבוד בבנין ואחרי שחזרת מטיול בספרד התחלת לחזור ולכתוב. אם אתה לא טועה, כתבת אז את הקטע הדרמתי בשם "שֶלֶם השיר", משהו על מתיתיהו שלם על פי בקשת ועדת תרבות של התנועה. עוד פעם עשית את הטעות שלא בררת מי בדיוק המזמין ומה בעצם הוא רוצה. אז עוד הפעם לא יצא מזה כלום. מדוע? אחרי שפלוני, חנוך חסון, קרא את זה ונבח "מה זה פה, המדור לדרמה? ומי בכלל בחר את השירים?" היה ברור שמזה לא יצא כלום, כאמור. אתה כבר התנסית בכאלה ספורים ואפילו לא כל כך התרגשת וגם לא התאמת את עצמך לנמיכות של תכניות הבידור בקול ישראל.

 

באותו זמן קראת בעלון הקיבוץ את בקשתו של החבר יצחק בן דב (עכשיו כבר ז"ל) שמישהו יתנדב להחליפו במה שכונה "ענף הכָּבֶּלִים"  semi rigid rf cable coaxial assemblies (משהו מהמשפחה הזאת יש באנטנה של הטלויזיה.)

אתה לא ראית ולא שמעת בחיים מהעבודה הזאת. אז למחרת בבוקר נכנסת למה שהיה פעם המפעל "אֵלֶקְס" (כרסומות ממוחשבות CNC) של הקיבוץ, מפעל שהחל להתפרק ולהתחסל. באחד מאולמות היצור, בתוך מן מחיצה מבדלת, ישב יצחק בן דב הזה והלחים וכיפף כל מיני דברים. שאלת אותו מה זה כל זה והוא השיב שכל זה זאת קבלנות משנה של הרכבת מן כבלים חצי קשיחים לפי שרטוטים של המזמין. 

המזמין הוא חברת רפא"ל ואסור לדעת בשביל מה זה. סוד מוחלט בהחלט.

בזמנו הציעה חברת רפא"ל לקיבוץ יזרעאל להקים ענף של קבלנות משנה לדברים האלה. יצחק בן דב עבר השתלמות קצרה בחברה וחזר הביתה עם הידע ועם כמה אמצעי ייצור מקוריים שאין להם שום דמיון לאמצעי ייצור אחרים.    

 

רגע, הפסקה.

ובהמשך לשירי בית החינוך בצפון, הרי עוד חתיכת שוברט:

 

מִי לֹא יַכִּיר אוֹתָנוּ
פִּרְחֵי הַצִּבְעוֹנִים?
גַּם כֶּתֶר גַּם גָּבִיעַ
יֵשׁ לָנוּ אַדְמוֹנִים.
וְלָמָּה זֶה עָלִינוּ
עַל כָּל גִּבְעָה סָבִיב?
בְּשׂוֹרָה טוֹבָה בְּפִינוּ
כִּי בָּא כִּי בָּא אָבִיב!

 

 

אם כבר מדברים על כאלה שירים להנאתך המרובה, אז הנה עוד שיר שתקעו לילדים בני השבע והשמונה בבית החינוך בצפון. וזה בדיוק כמו שכבר אמרת שכשגדלת והתבגרת והתחלת להבחין בשמות יוצרים של שירים ולחנים התברר לך:

שאתה שר את מילותיו של פלוני היינריך היינה ואת לחנו של פליקס מנדלסון. אגב, שני יהודים מפורסמים שהמשטר הנאצי אסר להשמיע את יצירותיהם. כשאתה מזמזם לעצמך את השיר האחרון אתה נזכר בחווית האזנה נדירה. יום בהיר אחד בשעות הבוקר אירחה שדרנית אחת "מכל ישראל" את הזמרת החדשה והמפתיעה עופרה חזה. בלא תכנון מראש ביקשה השדרנית מהזמרת לשיר משהו באולפן בזמן אמיתי. שום הרכב כלי לא הוכן מראש. אבל עופרה חזה התימניה המופלאה לא מצמצה ושרה אקפלה את "אט זורמת אל נפשי" של היינה ומנדלסון.

אתה זוכר לה את הביצוע המדוייק והנפלא הזה עד היום. אולי בגלל זה יושבת אצלך עופרה חזה ברשימת שלוש הזמרות הכי טובות שהכרת אי פעם.

יש מיליון זמרות אחרות לא פחות טובות אבל שלוש הזמרות האלה הצליחו "להזיז לך" בשירתן והן:

נחמה הנדל, עופרה חזה ואתי אנקרי. חבל ששלושתן היו גם קצת משוגעות אבל מה לעשות?

 

 

מילים: היינריך היינה
תרגום/נוסח עברי: לאה גולדברג
לחן: פליקס מנדלסון


אַט זוֹרֶמֶת  בְּנַפְשִׁי
מַנְגִּינַת הַטֹּהַר,
עוּפָה, שִׁיר אָבִיב חָפְשִׁי,
אֶל מֶרְחָב שְׁטוּף זֹהַר.

עוּפָה נָא אֶל הַגִּנָּה
בָּהּ פְּרִיחָה הִתְחִילָה,
אִם תִּפְגֹּשׁ בְּשׁוֹשַׁנָּה
תֵּן אֶת בִּרְכָתִי לָהּ.

 

 

 

 

וחזרה לענף הכבלים:

 

זה לקח לפחות חצי שנה עד שהתחלת לתפוס על מה פה מדברים.

למדת להלחים עם מַלְחֵם קֶצֶר. המלחם היה ענתיקה משומשת, מה שגרם להלחמות עם הרבה חורים. החבר יצחק בן-דב היה קיבוצניק שרוף ואידיאליסט. אבל הוא היה ממש דיסלקטי ולא הצליח להסביר שום דבר על מה ואיך צריך לעשות עם הכבלים האלה.

רק אחרי חצי שנה הבנת שהשיטות שלו הן  אילתור לא מוצלח של תהליך הייצור.

גם העיניים שלו היו דפוקות והוא בקושי ראה ישר. לאחר חצי שנה של קריעת תחת ואין ספור שעות עבודה במשך השבוע, החלטת שצריך להגיע לאיזשהו מקום בו אפשר ללמוד את המקצוע וגם להשיג את הציוד הדרוש.

מהר מאוד נוכחת כי בישראל יש רק מתחרים ששומרים על הכל בסוד ושאף אחד לא יעזור לך בכלום. גם ברפא"ל לא ידעו הרבה על הנושא. מישהו, סוכן מכירות, ניסה לעניין אתכם בציוד חדיש ומתאים לייצור הכבלים האלה. ממנו למדת שהיצרן היחיד שעוסק גם בייצור ציוד וגם בהרכבת קבלים סמי-רידג'יט יושב בקליפורניה, בעיירה עם שם היסטורי מימי המערב הפרוע, סונורָה.

שם היצרן :SEVEN ASSOCIATES. בפרשה הזאת בא לך להרים את האף גבוה ולהתחצף כנגד הבינוניות ואוזלת היד הכל כך מקובלות ב"יהיה בסדר" או ב"סמוך על הדוד" ופשוט לנסוע לשם וללמוד כל מה שאפשר וגם להצטייד בכל מה שאפשר.

אתה שכנעת את הנהלת "יזרעאל אלקטרוניקה", זה מה ששרד פה אחרי המפעל הגדול שהתחסל, ולאפשר גם לך וגם לחבר בן-דב, שעדיין  ביקש לפרוש מהענף, לנסוע לאמריקה למשך שבועיים כדי לבצע את כל הנ"ל.

אתה לא הסתפקת באישור ההנהלה הזאת וביוזמתך העלת את כל הסיפור גם באספת הקיבוץ.

 

זה היה ב-1985, כאשר יזרעאל היתה מעבר לסף פשיטת-הרגל הכלכלית.  אתם השתייכתם ל"מועדון ה-19" של התנועה הקיבוצית, מועדון לא מכובד של קיבוצים חדלי פרעון שאינם מורשים אפילו לפשוט את הרגל מבחינה חוקית ושכל מה שנותר להם לעשות זה פשוט להתחסל  וזהו.  כל זה, להזכירך, נבע מההברקה של שמעון פרס, ראש הממשלה, ושל יצחק מודעי, שר האוצר, שכונתה אז "תוכנית החרום לייצוב כלכלי", להצלת הכלכלה  בישראל ע"י פיחות של 1000% והעלאת הריבית הבנקאית במאות אחוזים ועצירת האינפלציה של 400 אחוזים. כמעט כל ההתישבות העובדת והחקלאות בכלל, המבוססות על לקיחת אשראי והחזרתו בסוף השנה, הפכו לפושטות רגל וגם פושטות יד, מה שלא התאוששו ממנו עד עצם היום הזה. יש קיבוצים ומושבים שלעולם לא יתאוששו ושחלקם יתחסל.

הסיפור הזה, כשלעצמו, הוא פרק מר ונמהר בתולדותיך. עד היום אתה לא מבין ולא מקבל איך קרה שהמדינה ששלחה אותך ואת כל ההתיישבות העובדת להתיישב בכל מקום כלכלי או לא כלכלי, אבל חשוב והכרחי מבחינה לאומית, איך המדינה הזאת השליכה אותך ואת קיבוצך אל מתחת לאשפתות העשירונים התחתונים, כדי  שתותיר אחריך חובות של מיליונים שלא הנכדים ולא הנינים שלך לעולם לא יצליחו לפרוע. עבורך גרם כל זה לקרע נפשי מהאמונה בחזון הציונות הסוציליסטית, ערכי היסוד של מהות חייך, בלי פראזיולוגיה.


זה נשמע אולי כמו רגשנות יתר שלפני הזלת דמעות. אבל זה היה הרבה דם, הרבה יזע והרבה קללות. כלפי כל מי שגרם לזה. אתה לא נרגעת עד שהקיבוץ הצליח להחזיר את כל החובות האכזריים ההם לכל הבנקים (היום אתם  נחשבים למליארדרים).

גם הבנקים בעצמם כמעט פשטו את הרגל מפני שביום אחד הפסידו נתח גדול של לקוחות שמשלמים את כל הריבית בנאמנות גדולה. אז בסוף ארגנה הממשלה את מה שנקרא אז "הסדר חובות הבנקים". שמעון פרס, ראש הממשלה, הבטיח אז לחקלאים, ששבתו מול הכנסת, שזה יקח רק כמה ימים ויסדירו את כל הפרובלמה. זה לקח 25 שנים עד שקיבוץ יזרעאל שילם את השקל האחרון של החובות האלה. שלא לדבר על כך שהחובות האלה לא היו כסף שמישהו לקח ולא החזיר אלא סתם ספרות שהתגלגלו במרתפים של מחשבי הבנקים "כתוצאה מייצוב הכלכלה של ישראל". אבל בינתיים עזבו את הקיבוץ כשלושים משפחות עם ילדיהן. עזבו בכל מיני תירוצים. היו כאלה שהסבירו בין השאר שערך כל הרכוש של יזרעאל קטן מסך כל החובות ואין לזה שום עתיד. בין העוזבים היו מזכירים לשעבר, גזברים לשעבר ומרכזי משק לשעבר. שלושים משפחות זה המון והיתה תקופה שעשרות דירות נותרו כאן ריקות מאדם. כל הפרק הזה בתולדותיך זכור לרעה. ועוד תחזור לזה. 

 

 

וזה ב- 1985, מתי שיצחק בן דב ואתה טסתם לארה"ב בעניני עסקים.

מניו יורק המשכתם לטוס לסן פרנסיסקו, מלמעלה נראת כל אמריקה כמו מחברת משבצות אחת גדולה, כאילו שמישהו חילק בסרגל את הנחלות לחווים . בסן פרנסיסקו בילתם לילה בשינה על הרצפה בדירתו של בן משק, שתפס שם חופשה ארוכה. בתרמילכם הבאתם לו גרעינים וקפה "מגדן" וגם הרבה עיתונים מהארץ שהאמא שלו שלחה. תוך שעתיים התקבצו בדירה הזאת עוד ישראלים צעירים לפצח גרעינים ולשתות קפה בוץ אמיתי ולקרוא עיתון. 

אתה  זוכר שהצלחת לטלפן משם לאשתך בדירת הלימודים שלה בתל אביב. אצלך זה היה עשר בלילה אתמול ואצלה זה היה שבע בבוקר מחר. היה מצחיק.   

למחרת בבוקר שכרתם מכונית כדי לנסוע לסונורה. הפקידה שהשכירה את הרכב בקשה את מספר כרטיס האשראי שלכם. ב-1985 לא היה לכם שום כרטיס אשראי ושום בטיח. ההיא נדהמה ובסוף הסכימה לקבל ערבון של 50 דולר. זה לקח יום שלם להגיע. הצד הזה של קליפורניה נראה לכם ממש מוכר עם האסמים של שתי קומות בנויים מעץ (ונטושים). אתה ראית אותם אלף פעמים בסרטי המערב הפרוע. התאכסנתם במלון דרכים גדול, שאין שם אוכל ואת ארוחת הערב אכלתם במקדונלד. אתה זוכר שלמסעדה הזאת נכנס שוטר אמריקאי. החגורה שלו היתה עמוסה בצפיפות בכל מיני אמצעי שיטור, אלות, אזיקים, נשק ועוד אתה לא יודע מה. זה היה קצת מפחיד. בחוץ ראית טנדרים שהיו "אספנות" יקרה שכל הג'נטים שלהם היו מצופים ניקל מבריק בעיניים.   עם בוקר הגעתם אל המפעל המבוקש. מה שאתה זוכר דבר ראשון ממפגשכם עם המפעל היה no power. באמריקאית פירושו "הפסקת חשמל". אחרי שעה וחצי זומנתם אחר כבוד לשאול את כל השאלות שהכנתם מראש. בסך הכל זה היה בית מלאכה לא גדול עם כעשרה עובדים ועובדות. אתם התקדמתם מעמדת עבודה אחת לשנייה, בחנתם ולמדתם כל מכונת עזר שהייתה שם. בעיקר היה חשוב להכיר את מלחם ההשראה הגדול. בארץ היה רק מלחם השראה אחד ב"אלתא" וגם הוא מן תוצרת בית, לא אורגינל. אתה זוכר משם כל מיני דברים. הבולט ביותר הוא סגנון התנהגות הפועלים בזמן העבודה. הם לא הפסיקו לזוז כאילו הם רוקדים ומגרשים זבובים, ולא הרשו לעצמם אף שנייה של אפס תנועה, צריך או לא צריך. אבל בסוף היום, בשעת הסיום, נפלו להם כל הדברים מהידיים והם קמו ופשוט ברחו. בעל המפעל קיבל אתכם במאור פנים ולא הסתיר, כמקובל, שום אינפורמציה על תהליך הייצור. אולי גם בגלל העובדה שאתם הגעתם מהעזאזל החמישי וההנחה ששום סכנה לא תצמח מזה למפעלו. ארבעה ימים רצופים ישבתם שם ולא הנחתם לשום בורג או מכשיר לברוח מתשומת לבכם. בסוף ישבתם עם בעל הבית ורשמתם הזמנת ציוד בסכום גדול בדולרים. זה בהחלט הרשים אותו ונפרדנו בחיוך גדול.

חזרתם לסן פרנסיסקו והרשיתם לעצמכם איזה חצי יום סתם טיול. ראיתם מקרוב מאד את מה  שזה "יושב בסן פרנסיסקו על המים".

היה שם קר נורא והרבה הומואים חבוקים הסתובבו בכל מקום, בלי לעורר תשומת לב. גם את האי אלקטרז ראיתם מקרוב. את הדרך חזרה התחלתם בטיסה לבוסטון. באמצע הדרך נחת המטוס בדנבר. הנחיתה שם זכורה לך כחוויה מזעזעת . במטרים האחרונים לפני הקרקע צלל המטוס וקיבל  מכה נוראה  מהמסלול אבל הצליח לסיים בשלום. אתה זוכר איך שתוך כמה רגעים עלה מישהו מחברת התעופה והודיע שהמטוס הזה לא ממשיך. מחליפים את המטוס לאחר אבל לא אמר למה. אתה זוכר שהאיש דחק בנוסעים לוותר על המשך טיסה ישירה ולטוס על חשבון החברה למיאמי, עם בית מלון על חשבון הבית. ככה מפני שבמטוס החלופי לא היו די מקומות. אתה זוכר שהרבה חבר'ה צעירים קפצו בשמחה לעשות כזה טיול. מה זה אמריקה?! אבל אתם קבעתם ראיונות עבודה בבוסטון ולא יכולתם להשתתף בחגיגה. אגב כל המטוסים של קווי הפנים באמריקה נראים כמו אוטובוס ישן ומרופט.  

חאג'ר אל קאסר


 

רשום לך בהוראות מה להוסיף ולכתוב, לכתוב על ציורים. יש ציור נוף מס' 659 בקטלוג ציורי אמנון בקר (אפשר לראות באתר שלך בפיקסה). את הציור עשית בשנת 2006.

במרכז הציור נראית אבן ענקית וברקע פסגות של הר הגלבוע.

זה דווקא סיפור טוב ומעניין על איך שהגעת לעשות אותו בכלל. בזמנו כתבת את הרומן ההיסטורי "סיפורי בעל ואוהוליבה", שהוא פחות או יותר תולדות תל יזרעאל. תוך כדי כתיבה עניין אותך ללמוד ולהכיר כל נקודה מסומנת על מפה שיש בסביבת יזרעאל. החיפוש הזה הביא אותך לבדוק מה שמופיע במפות של 1:100,000, מפות שנעשו ע"י משטר המנדט הבריטי כבר ב-1926.


כדאי להציץ במפות האלה מפני שלעומת המפות שלנו, המעודכנות, יש במפות של פלסטינה כל מיני פרטים שאבדו או נמחקו עם בולדוזר של ישראלים חסרי רגישות.

 

והרי קטע המפה של כל הסביבה:

(לאחר פרוץ המדינה השתמשו במפה הבריטית שעליה סומנו ישובים חדשים  שהוקמו אחרי 1948. )

 

 

 

כשבדקת מה כתוב שם ומה לא , נוכחת מיד שבאר אחת עתיקה שבשיפולי הגבעה של הקיבוץ נעלמה ואיננה ועכשיו היא קבורה תחת בריכת החמצון של הקיבוץ. למשל,הכפר הערבי "אל-מזאר" שעל שמו כונתה בזמנו הפסגה המערבית ביותר של הגלבוע נעלם ואיננו. שום שריד ושום פליט.

בכל מקרה אתה לא מסוגל לקרוא משהו במפה הפלסטינית הזאת. בערך במרכז המפה נמצאת נקודה בגודל של נגיעה של עט נובע. קרוב לנקודה מצויין שם הפריט: "חג'ר אל קסאר".

 

מי שהיה בטיול בספרד בעיקר באנדלוסיה ובתוך זה  בעיר סיבליה זוכר בטח את ה"אל קאזר" עם המגדל שבראשו מתנוסס החִירָלְדָה התרנגולת. מסתבר שאותם הערבים היו גם פה וגם שם והשם "אל קאסר" ו"אל קאזר" זה אותו הדבר.

אתה זוכר שעשית שני דברים:

א. צלצלת לאחיך הפרופסור לערבית ושאלת אותו מזה חג'ר אל קאסר?

הוא השיב שזה יכול להיות או אבן ההיכל או אבן המבצר או אולי אבן הארמון.

בשבת אחרי זה ביקשת מחברך דריק דוידסון לנסוע איתך ולנסות למצוא את הממצא הקרטוגרפי הזה. אתם התרכזתם בחיפוש בסביבת מה שזה "חוות התבלינים", זאת המסעדה היוקרתית הנודעת בכל הארץ וצמודים אליה בתי גידול של כל מיני תבלינים. כל השטח היה זרוע סלעים ענקיים קבורים מתחת לפני הקרקע. אלה סלעים ששום דבר לא יכול להזיז אותם, סלעי גיר שאפשר לעשות מהם מחצבה. לא מצאתם שום דבר ראוי לציון.

כשהתחלתם לנסוע הביתה מאוכזבים ועברתם ליד הכניסה למטווח נורית, עצר אותך דריק ואמר: אני רואה שם איזה אבן גדולה. אולי ניגש? זה היה בדיוק בדרך למטווח.

נאלצתם לעבור על גְרִיד ( מחסום לפרות שלא יצאו מהשטח ) ששיפשף את הגחון של האוטו. איך שהוא הגעתם אל האבן הזאת, זה סלע רבוע פחות או יותר שרוחבו כמטר ועשרים גובהו גם כן מטר ועשרים ואורכו כשלושה מטרים. מיד נראה שהאבן הזאת נחצבה באיזה מקום והונחה במקום על סלע תת קרקעי, למעצבה. אולי היו שם כל מיני שריטות של דחפור או של איזמלים ידניים. הדמיון שלך נסק לשמיים.

אם האבן שייכת לתקופה של מלפני 3500 שנים ועד היום, יתכן שזאת אבן שנחצבה מסלעי הגלבוע ונגררה עד למקום וזהו.  המטרה של חציבת האבן וגרירתה עשויה להיות בנייתה של חומת יזרעאל המקראית. שם נזכר גם חומה וגם ארמון המלך אחאב שמראש מגדלו השליך יהוא את איזבל והכלבים אכלו אותה.

וזה מה שמתחבר אל ספורי בעל ואהליבה שכתבת מדמיונך. יתכן, כמובן, שזאת אבן מתקופה קודמת, כנענית. חפירות ארכיאולוגיות שנעשו לאחרונה גילו שליד מעין יזרעאל היו כמה וכמה ארמונות או מבצרים או מצודות מלפני אלפי שנים – 8000 או 9000 ושזה בטח כנעני.  הכל יכול להיות.

הפיקנטריה של גילוי האבן על ידיכם היא שבסביבתה היו מושלכים הרבה בקבוקי שתיה מפלסטיק שיש בהם חור עם חתיכת קרטון בולטת מהחור החוצה. שאלת את דריק מה זה והוא שאל

"מה, אתה לא יודע?" אמרת שאתה לא. הוא הסביר שלדברים האלה קוראים "באנג" ושזה משמש לשאיפת סמים. אגב, את הציור עשית בתקופה שבה ציירת במכחול רחב ובמשטחים חלקים לגמרי. רק באבן עצמה יש כמה נגיעות של שפכטל.    

פאשלות


 

עכשיו בחזרה לעסקי הסוף שלך בענף הבניין ומה הלאה.

 

רגע. בתור קטע ביניים הנה עוד שיר אחד מפעם שהיו גם שרים וגם רוקדים איתו הורה:

 

אִישׁ חָסִיד הָיָה
בְּלִי מָזוֹן וּבְלִי מִחְיָה
הוּא יָצָא לַהַכְשָׁרָה
עִם חֻלְצָה כְּחֻלָּה

הוּא נָשָׂא אִשָּׁה
וְנוֹלְדוּ לוֹ חֲמִשָּׁה
הוּא שָׂמַח מְאוֹד מְאוֹד
וְנוֹלְדוּ לוֹ עוֹד וָעוֹד

איש חסיד היה
בלי מזון ובלי מחיה
הוא יצא להכשרה
עם חולצה כחולה

הוא נשא אישה
ונולדו לו חמישה
הוא שמח מאוד מאוד
ונולדו לו עוד ועוד


 

רגע לפני שמתחילים.

הבוקר נודע מהרדיו שהשחקנית אורנה פורת הלכה לעולמה, כולם מזכירים את התפקיד שעשתה ב"זאן ד'ארק".

אתה ראית גם את זה אבל הכי חזק אתה זוכר אותה דווקא ב "קוֹרִיוֹלַנוֹס" של שקספיר, שם שיחקה את אמו של הגיבור שעומדת בסוף ובוכה מול הקהל.

נדמה לך שכמעט כל הקהל בכה יחד איתה וזו גדולתה.

עכשיו לסיום עסקי הבניין.

במשמרת שלך שופצה המקלחת הישנה והייתה לספריה, גם בית הזח"ט. נשלמו גם שיכון ההורים ונבנו שלושה שיכוני נוער ארוכים והתחלנו בבניין בית רביעי.


היו לך לא מעט מתיחויות וגם סכסוכים של ממש עם הגזבר ועם רכז המשק.

יום אחד הם הורו לך להפסיק מיד את בניית בית הנוער הנוסף. לא ישולם אף גרוש אחד על הפרוייקט הזה!

כל זה ירד לך על הראש בלי שום בירור או דיון מוקדם זבנג וגמרנו.

אתה נעלבת עד עמקי נשמתך. לאחר בירור קצר של העובדות, הודעת למזכירות הקיבוץ כי אתה מתפטר מענף הבניין.

למען הגילוי הנאות: בעבודתך כמרכז הבניין לא היו רק הצלחות.

כישלון אחד (חוץ מהרעפים ההם) היה בעניין הגגות של שיכון הצעירים. בתחילה היו הגגות אמורים להיות עשויים פח. אתם לא אהבתם את זה ובמקום גג הפח כיסיתם את הגגות בפלטות אסבסט גל 9. אלה פלטות ענקיות שבשביל להרים אותם צריכים 6 פועלים, הנחת הגגות  בוצעה לפי הנחיית מהנדסי המפעל שייצר אותם, זווית הגגות היתה נמוכה מידי והגשם שירד "טיפס" בחזרה למעלה וחדר לחיבורי הפלטות והרטיב את כל התקרות.

זאת הייתה פשלה בלתי ניתנת לתיקון. שכנעת את הגזבר של אז להשקיע עוד 25,000 דולר ולהניח על הגגות פח כמו בתוכנית המקורית. לא נעים אבל עובדה.

הייתה קצת מהומה סביב התפטרותך. אבל המהומה לא נחשבה כאסון מפני שממילא הקפיאו את כל הבניה בקיבוץ.


אם כבר מדברים על פשלות אתה סוחב משהו ממקודם, משהו שכונה בעיתון "ידיעות אחרונות"  "הפשלה הגדולה בתבל". זה גורר אותך בחזרה ל-1976, להצגה "מישהו" בקיבוץ אפיקים.

 

הכל כבר כתוב על זה חוץ מהמאמר המפורסם שכתב האדון בועז עברון החכם הגדול והפובליציסט הנודע, שקם להשמיץ את כל התנועה הקיבוצית בהזדמנות בה הוא הוזמן לראות את ההצגה שעשיתי עם חטיבת הנוער של בני האיחוד.

זה אולי לא יעניין יותר מדי את מי שיקרא בזיכרונות האלה אבל עבורי זה זיכרון בל-ימחה ומכאיב וזה גם חשוב בשביל לצבוע את תולדותי בצבעים  נכונים ונאמנים.

והכי חשוב שלא ייעדר מהירושה. 

כידוע מעלה בנך אחאב את הזיכרונות האלה לאינטרנט.

הוא עושה זאת תוך קבלת רשות מאבא שלו לערוך את החומר כראות עיניו.

סביר להניח שאת המאמר של בועז עברון ב"ידיעות אחרונות" הוא ינפה מרצף הזיכרונות. טוב. אז שיהיה.

והרי המאמר ככתבו כלשונו: 

 

"מישהו" בהפקת החטיבה הצעירה של איחוד הקבוצות והקיבוצים

 

ה"פאשלה" הגדולה בתבל   הצגת בכורה בועז עברון.

 

קיבלתי הזמנה להצגה "מישהו" באפיקים שבעמק הירדן – ובחוזר לעיתונות שקבלתי נאמר שזה מבצע של החטיבה הצעירה של איחוד הקבוצות והקיבוצים,  ושזהו "ניסיון מיוחד במינו ליצירה אומנותית משלה (היינו, משל החטיבה הצעירה – ב.ע.), תוך מתן אפשרות לחבריה להשתתף בפועל בחוויה תרבותית אוניברסאלית מסוג זה (היינו, המחזה, שהוא באמת מהידועים בספרות הדרמאטית - ב.ע.) ומבחינת יומרתה והמאמצים המושקעים בה, אין לה אח ודוגמא  בארץ כולה".

 

ואכן, מה שהתנסיתי בו בשבוע שעבר – הוא באמת משהו שאין לו, בנסיוני, אח ודוגמא  בארץ כולה. בעצם, זה אינו עניין לביקורת תאטרון אלא למחקר סוציולוגי.  אבל, נתחיל מההתחלה.

 

נסעתי לאפיקים באוטובוס שהועמד לרשות המבקרים על ידי המארגנים. בכניסה למשק נראו טורי נורות צבעוניות, המנחים אותך אל המבואה הענקית בה התקיים המופע. צעירים מצויידים במכשירי קשר מקרקרים, הובילו אותנו דרך המדשאות הרחבות.

לוחות צבעוניים גדולים עמדו על הדשא ובהם היה כתוב, שהמופע הוא לזכר חללי החטיבה הצעירה.

כשהערתי על ההנחיה האלקטרונית הזאת, אמרו לי בגאווה:

"נו, החבר'ה הם יוצאי צה"ל, רבים מהם גם קצינים. הם למדו שם איך לארגן ולהזיז דברים". אני מניח, שלמדו כל זאת לא רק בצה"ל. עברנו בדרכנו על פני סככות עצומות ובהן טורים טורים  של כלי ציוד מכאני כבד, וגושי מפעלים, שלא היו מביישים את קריות המפרץ, העושר בלט בכל פינה.

 

כן, משהו על המחזה: זהו מחזה המוסר הדתי "אוורימן", שחובר ע"י אלמוני בימי הביניים  והיה מוצג מעל קרונות של שחקנים נודדים  או בכיכר הכנסייה. גירסה נאה ועדינה הוצגה לפני שנים אחדות, בבימויו של אריה זקס, בתיאטרון החאן הירושלמי, בשם, "כל אדם", שהוא תרגום מילולי  של השם מאנגלית. הוגו פון הופמאנסטאל עיבד את המחזה לגרמנית, וגרסתו, בבימויו של מקס ריינהארט, מוצגת עד היום במסגרת פסטיבל זלצבורג, בשם הגרמני "יידרמאן". התרגום "מישהו" אינו מעביר את כוונת  המקור, שהרי הכוונה היא למפגשו של כל אדם עם בוראו.

 

אלגוריה דתית זו, לפי מיטב המסורת הנוצרית, מראה כיצד בא מלאך-המוות אל "מישהו", שעה שהלה אינו מוכן כלל לקראתו וכולו שקוע בתענוגות בשרים והבלי העולם הזה. הוא מפציר בחבריו ופילגשיו, שתמיד נשבעו לו ידידות ואהבת עולם, לארח לו גם בדרכו האחרונה - אך הללו אינם מוכנים ללוותו. כל הצברי הנכסים והנוחיות (זו תוספת של הבמאי-המעבד, כמדומה, אולי רמז לבולמוס הצרכנות בקיבוץ), להם הקדיש את חייו – אינם מועילים לו כהוא-זה במצוקת נפשו. בסופו של דבר מתלווים אליו בדרכו האחרונה רק מעשיו הטובים, שכה מעטים היו ואף התבייש בהם בחייו. החוכמה, שבחייו תמיד מאס בה (חוכמה במובן הדתי של ימי הביניים, קרובה למובן התנ"כי של "ראשית חכמת יראת ה'") 


שיקול הדעת, שבחייו תמיד נמנע מנהוג לפיו; האמת, שתמיד חמק ממנה. הוא מלקה ומסגף את גופו כדי לזכך את נפשו, חוזר בתשובה, וכך הוא מגיע להשלמה עם גורלו, לשמחה במקום פחד, והוא נפטר מן העולם כשחסד-אלוהים שורה עליו והמלכים מזמרים לעילוי נשמתו. (יש בגישה זו הבדל מסוים מהתפישה היהודית, שכן ביהדות אין כמדומה פסילה. בחילה ותיעוב כה קנאיים כלפי חיי העולם הזה והנאותיו ואף לא אותה התרכזות במוות - המחזה הרי נועד ללמד "מיתה יפה" מהי)

 

                                                *

 

אבל מה לעזאזל הקשר בין מופע של קיבוצניקים צעירים וחסונים בעמק הירדן, ולו גם נועד לשמש לזכר חללי החטיבה הצעירה לבין מחזה מוסר מימי הביניים, שאפילו בנצרות נחשבים ערכיו היום כבעלי משמעות אנטיקווארית גרידא? הרי אין זה תיאטרון רפורטוארי המעלה מבחר מחזות, העשוי לכלול גם מחזה כזה. זהו מחזה חד-פעמי, יקר להבהיל (כפי שאפשר לפרט), ולכן צריכה להיות לו משמעות מיוחדת!


תמיהתי התגברה עוד יותר כאשר הגעתי לגיא החזיון - מדשאה גדולה כמגרש-כדורגל. עוד מרחוק נזרקו לעיני מגדלים עצומים ועמודים  ענקיים, שנשאו עליהם זרקורים אדירי-כוח (פעם פעמיים פגע אורם בעיני וכמעט נסתמאתי) ואשכולות אשכולות של פנסי תאורת במה בכל צבעי-קשת. לוח בקרה אלקטרוני מאסיבי, מספיק לגשר הפיקוד של מיכלית בת חצי מיליון טון, שלט במנגנונים עצומים אלה. מכל צד נשמע רשרוש וקרקור רמקולים אדירים ומכשירי קשר, ולא היה ברור אם אנו נכנסים לגיא חזיון או אנו נמצאים בתחילתו של קרב שריון.

אך זה קלטתי מראה מגדלי בבל אלה, והנה התחלתי להבחין בפרטים נוספים, ואיזה פרטים!

על המדשאה התנשאו במות ענקיות בכל מיני גבהים, מכל הצדדים (בחוזר לעיתונות דובר על עשרים וחמש במות. לא ספרתי אבל אני מאמין), והן היו מקושרות ביניהן ברמפה באורך של מאות מטרים, והרמפות היו מנוקדות לכל אורכן במאות מאות נורות חשמליות כחולות ובכל שניים שלושה מטרים לאורך מסלולים ובמות אלה, היה  תקוע מקרופון. יער שלם של מקרופונים הסתמר מעל הבמות. עיינתי בחוזר לעיתונות ובו צויין כי המופע עלה חצי מיליון לירות. כי משתתפים בו 120 נערות ונערים, 45 זמרים ו-27 רקדנים (לא ברור לי אם 120 כוללים את המספרים האחרים או הם נוספים עליהם. לי נדמה למראה המוצג שראיתי, כי נוספו עליהם)

כיצד מתיישב מופע-ענקים שכזה שאיני זוכר דוגמתו בארץ, לרבות האלקטרוניקה והתקשורת והארגון הכמו-צה"לי עם ההטפה לפרישות ולהתנזרות מבלי העולם הזה, של המחזה או עם האידאלים שהיו פעם לתנועת הקיבוצית?

דומה שיוזמי המופע לא חשו כלל בניגוד אירוני מהותי זה.

שאלתי את איש יחסי הציבור של המופע, מה בעצם קורה כאן. הוא הסביר לי שפעילי החטיבה הצעירה רצו לעשות משהו גדול. להפגין את כוחם וגבורתם, את כושרם האירגוני ואת משקלם הפוליטי.

הבנתי מדבריו ש"הנצחת החללים" הייתה בעצם רק אמתלה להפגנת שרירים זו של "הפעילים הצעירים" וכאשר מעבד-המחזה הציע להם הפקה ענקית כזאת קפצו על המציאה, דווקא בגלל היקפה, ומזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים אישרה את ההוצאה הכספית.

הוא הוסיף כי לדעתו ראויה לשבח העובדה, שהאיחוד מוכן להוציא סכומים כאלה על תרבות. הסכום, הוסיף בגאווה, הוא לאמיתו של דבר גדול עוד יותר מחצי המיליון הנזכר בחוזר (המעבד-במאי אמנון בקר טען באוזני לאחר-מכן, כשחש בהסתייגותי מבזבוז זה, שלמעשה לא עלה המופע יותר מ-150,000 ל"י. מעניין איך נוצר פער כזה באומדנים. ייתכן שבקר חילק את החצי מליון לשלושה שכן המופע נועד לשלוש הצגות בלבד) – וכמובן לא מכרו בו כרטיסים.

לא הייתה אפילו מחשבה על רווח. הקיבוץ יכול להרשות לעצמו לזרוק חצי מיליון.

אני נוטה יותר להאמין לסכום הגדול יותר שכן לא ייתכן שמבנים כאלה, שלא לדבר על חודשי העבודה בהכנות, על הנזק למדשאות, על סידורי התחבורה וכו' – עלו פחות מחצי מיליון.

                                                    *

על ההצגה עצמה, אין הרבה מה לספר. ציפיתי מראש לביזיון שכן רק במאי גאון, עם שחקנים מאומנים היטב ומחזה עשיר פעולה מאין כמוהו – מסוגלים להתגבר על מנגנון מבהיל כזה של במות, רמפות ואורות. כל שלושת המרכיבים החיוניים הללו נעדרו כאן, וציפיותי נתגשמו במלואן – עד כי גיחוך.


הנערים המשתתפים (שכן שחקנים לא היו כאן) היו יוצאים מאחת הבמות כשמונולוגים

בפיהם, רצים לאורך הרמפות, וכל חמישה – ששה מטרים נעצרים ומשמיעים משפט אחד מהמונולוג, בהשתדלם תמיד לא להחטיא את המיקרופון הקרוב – והמונולוג היה נמשך כמאה מאתיים מטרים בממוצע (הדגמה נהדרת של הקשר האורגאני בין מימד המרחב ומימד הזמן).

עלי לציין לשבח את הכושר הגופני המעולה של צעירי וצעירות האיחוד:

הם סיימו שוב ושוב את מירוץ המכשולים הזה בלי להתנשף ולהזיע ביותר.

אכן, אף שלאור מופע זה קשה לדבר על הפעילות התרבותית בקיבוצי האיחוד – אין ספק שמבחינת הספורט הם עומדים על הגובה.

 

כל אותה שעה היו הזרקורים נדלקים מדי פעם ומאירים  אשכול במות זה או אחר – ועליהן נראו קבוצות - קבוצות של בני ובנות נוער עומדים או סובבים לאט במקום ופורשים ידיים או מרימים רגליים בתנועות "כוריאוגרפיות" ועליהם מלבושים שנראו בגלימות או כפיג'מות.

 

שוב ושוב נמשך מבטי אל הבמה הגבוהה ביותר, המשוחה בצבע אדום (ע"י האמן מנשה קדישמן), שעמדה בטלה ללא שימוש כמעט כל משך ההצגה.

פעם אחת הופיע עליה הקב"ה בכבודו ובעצמו במשך שלוש דקות, ופעם – בסוף – הופיעו עליה מלאכים במשך כעשרים שניות. מאחר שגובהה היה כשמונה מטר ורוחבה פי שניים - שלושה, נראה לי שאפילו במסגרת של בזבוז ענקי כזה – זה כבר קצת יותר מדי.

בכל המופע נראתה לי רק המוסיקה, בהנהלתו המוסיקאלית של יואב נטע מקיבוץ גל-עד.

 

                                                                                                                                                                        *

אחר כך שאלתי את מר בקר, אם לא מוטב היה לקחת את חצי המיליון – סליחה רק 150 אלף – ולהקים בכסף זה סדנה דרמטית קבועה לצעירי הקיבוץ המעוניינים בכך, עם מורים ובמאים קבועים, ובכך היה הנוער הקיבוצי מקבל קצת יותר תרבות מאשר באמצעות תרגילי מגדל בבל אלה? הוא טען שלא.

כך משתפים במבצע הרבה יותר בני נוער, וחשוב מאוד להפגישם עם יצירה חשובה כזאת. (מובטחני שכמעט איש מה"רקדנים" ומאכלסי הבמות לא הגיע כלל התנסות אמיתית ביצירה זו. הם היו טרודים מדי ב"כוריאוגרפיה").

אמרתי לו: באורח חד פעמי? אתה חושב שיש לכך השפעה כלשהי? השיב לי "זה לא חד פעמי, פעם בשנתיים אנו עושים מין אירוע כזה".

אשר לי – אני חושד מאוד, שאילו היו מביאים הצעה כזו של הקמת סדנה צנועה אל החטיבה הצעירה או אל מזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים. היו דוחים אותה. אין היא "מופע, אין היא "מרשימה", אין היא "הפגנת שרירים" – ואילו כאן יש לנו "אירוע תרבותי". כאן מראים כמה עמוק כיסו של הגביר, כמה מסוגל הקיבוץ לפזר על "תרבות" – ואפשר להזמין אנשים מכל משקי האיחוד וגם עיתונאים מהעיר הגדולה ולעשות "יחסי ציבור" כדי שיידעו כולם.

 

וכך משליכים חצי מיליון לירות לאשפתות, בלי שתצא מכך תועלת כלשהי, בשם ה"תרבות" – בדיוק כשם שמיליונר חדש קונה תמונה יקרה בלי להבין בה מאומה, כדי להפגין קבל עם את "תרבותיותו" ו"מבינותו" וכמובן, לשם כך נוטלים דווקא את "אוורימן". דווקא יצירה אזוטרית עניין למבינים, לאניני טעם – בעוד ששקספיר, מוליאר, איבסן ושואו עודם כספר- החתום.

 

האם לא העלה מישהו בדעתו לתרום את הכספים, הנזרקים ביד קלה כל-כך, לקידום בתי-הספר בטבריה השכנה או בקריית שמונה. או לפחות לקניית ארוחות חמות לילדים שם?

בעיני, חלב לילדי שכונות העוני בטבריה – הוא מבצע תרבותי פי אלף מתפלצת יומרנית זו, מפגן וולגארי זה של פסבדו- תרבות נובורישית מנופחת.

 

חוששני שמפגן זה הוא–הוא פרצופו של חלק גדול מהתנועה הקיבוצית בימינו:

עשיר, ריק מכל תרבות, ממובן טכנולוגי ואלקטרוני, מנותק כליל מהמציאות החברתית והכלכלית האמיתית של הארץ, עם יומרות של אנינות ריקה, מכור לראוותנות. ובתוך מערכת מדושנת- עונג זו – נאבקים הצעירים לשלטון, לכספים, לראוותנות–יתר שתאפיל אף על הוריהם.

לשם כך טלטלו והוציאו מקברו את כלאדם המסכן (תוך איזכור חסוד של המתים) נפנפו בעצמותיו שלוש פעמים והשליכוהו חזרה אל הבור".

 

דרג את התוכן: