זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח
סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.
סיפור הלינה המשפחתית ואתה, הוא סגה ארוכה ומתישה.
אבל אתה אוהב להיזכר דוקא בכל מיני פיקנטריות שעל יד סיפור העובדות היבשות, אותן אפשר למצוא בפרוטוקולים.
כזכור, מכילות רשימות ה"קלנועיות החמוריות" הרבה מאוד מתולדותיך.
בהקשר הזה אתה מביא את רשימה מספר 29:
על סנטה יוספטל, אשת לפידות ולא על עידן הפוסט-קיבוץ (29) 14.1.2000
במהלך "בַּאכְּחָאנָאלְיַית" המילניוּם בתקשורת, נקלעה צפייתכם לירון לונדון, שמארח את ותיקי הישוב:
את פרופ' מנדלסון, שאיכפת לו רק מעתיד הדו-חיים, את בנו של אבא כהן, האבא של מכבי האש וה"הגנה" בת"א, שהיאמא שלו האכילה מרק את כל רעבי העיר, ואת סנטה יוספטל מקב' גלעד, בעלת הזכויות הכל כך רבות בתנועה הקיבוצית.
כולם אחר שנים רבות מעש, עד מאה ועשרים ויותר, כהנה וכהנה, אמן ואמן.
בלי להיזדקק למקורות, אתם יכולים לציין כי החברה סנטה יוספטל, ילידת גרמניה, הפסיקה את לימודי הכלכלה והפיננסים במולדתה ועלתה ארצה עם הרבה חברים.
אחרי שנות הכשרה רבות, כמו שהיה מקובל אז, הם הלכו להקים קיבוץ בפּיסְטִין אחד, במזרח רמות מנשה, איפה שיש יותר אבנים וסלעים מאשר אדמה והכביש לשם הוא "קוּל דֶה סָאק" עד עצם היום הזה.
אדמות האלה כונו "חוּבֵּיְיזָה בּוּטִימָאט" (משהו כזה) ושם המקום על פי השלט, הוא "אבן יצחק". בפי תושבי המקום ובפי כל העם קרוי המקום דווקא "גַלְעֵד", כמו של"חרמונים" קוראים דווקא "חמדיה", ול"רמים" קוראים דווקא "מנרה". שיהיה.
על ה"ייקים" אפשר לסמוך. תוך זמן קצר הם הקימו שם קיבוץ לתפארת. סנטה יוספטל היתה תמיד בתפקידים מרכזיים:
עבודה, ריכוז משק, מזכירות ה"איחוד", חברת כנסת (שפרשה באמצע מרוב שיעמום), מאכערית במפא"י ובכלכלה בכלל ומה לא. פעם (אולי יותר מפעם) היא היתה אפילו מזכירת קיבוץ גלעד. הקו למטה: סנטה אשת לפידות.
במהלך הראיון בטלביזיה הסכימו הותיקים עם המראיין, כי היום זה כבר לא מה שהיה פעם. סנטה אפילו ציינה שקיבוץ זה היה טוב לימים ההם.
מפליא אותה להיווכח שיש עוד כמה קיבוצים הדבקים בשיטה, באדיקות רבה.
"תוך עשרים שנים, מקסימום, לא יישאר כלום מהקיבוצים, אולי ישובים קהילתיים עם זכרונות על סולידריות", סיכמה את דבריה.
קצת מתסכל לקלנע אחרי ארבעים ושמונה שנים בקיבוץ ולשמוע גם את הלביאה הזאת מדברת ככה. מרוב תיסכול הקלדת צ'יק צ'אק שני דפים של "תאזיסים" לניתוח המצב הקיים, חומר שיכול להספיק לשלשה ספרי הדרכה.
שבת, וקראת את המוקלד ונוכחת בעליל שהכל חכמה שלאחר מעשה.
תיכף גם התחוור לך שאין לך שום חשק לברר מה קורה בגלעד ומה קורה אצל סנטה ומה קורה אצל כל מה ואצל כל מי שכותבים עליהם בעיתונות הקיבוצית.
כל מה שהתכוונת פה מלכתחילה זה רק להיזכר, בגעגועים, בלפחות ארבע הפעמים, בהן היה לך שיג ושיח אישי, פנים אל פנים עם החברה יוספטל. זהו.
אז מתי שהוא ב-1967, כשהיית מזכיר המשק, (קדנציה א' ), היתה מועצת ה"איחוד" בכפר המכבייה. זה היה באמצע הקרב הגדול על הלינה המשפחתית, שאתה אישית, ניהלת גם פה וגם בכל מקום אחר.
קיבלת שם את רשות הדיבור ועלית לנאום בהתרגשות לטובת העניין. מי שזוכר אותך נואם, שם לב לתיאטרליות הטבעית והמוגזמת שבאורח דיבורך, מה שלפעמים הצחיק את השומעים.
אתה זוכר מצויין את כצל'ה מנחל עוז (אז מזכיר המשק והיום במפעל הפייס) מדרבן אותך להפגיז עוד יותר, לטובת דעתו האישית (ואולי נגד דעת קיבוצו).
באמצע נאומך שמעת וראית שתי קריאות ביניים בולטות. אחת מפי אברהם אדרת, (מדריכך בתנועה), שצעק בהתלהבות:
"איזה פאתוס!!! כמו בימים ההם!" והשנייה מפי מזכירת ה"אחוד", סנטה יוספטל, שהתריסה בביטול משועשע:
"מה זה פה, הצגה? עם דיבורים כאלה תלך לתיאטרון!! " (פגישה ראשונה).
כחודש אחרי זה זימנה מזכירת ה"איחוד", סנטה, אותך לשיחה קצרה בעקבות החלטת קב' יזרעאל לעבור ללינה משפחתית.
אתה צפית שתקבל על הראש בגלל מרדנות והיית מתוח.
במשרדה ב"בית האדום" כיבדה אותך סנטה בספל קפה והתעניינה לדעת מה קורה ביזרעאל בכלל ובעניין הזה בפרט. דיווחת לה מה שדיווחת.
היא הגיבה: "תדע לך שאני מבינה אתכם טוב טוב. לא איכפת לי שתעברו ללינה משפחתית, אבל שתדע לך שיהיו לכם צרות נוראות עם הכסף לבנייה וכל הכרוך בזה". (פגישה שנייה).
כמה חדשים אחר כך, ואתה כבר באוניברסיטה, לומד תיאטרון ופילוסופיה, יצא לך לתפוש טרמפ ב"קונטסה" של פעיל התנועה וופה ז"ל, שנסע לתל-אביב.
בדרך הוא היה צריך לקפוץ לקיבוץ גלעד, לאסוף מישהו. להפתעתך הוא "אסף" את מזכירת ה"איחוד", סנטה יוספטל וגם את לוטֶה מוֹקְרִי, מועדת החברה של התנועה.
שתי בנות החמשים פלוס, השובבות, התיישבו בניחותא מאחור.
וופה, שהיה נהג די פראי, נאלץ להתאפק ולנסוע בואדי מילק, שהיה אז דרך לא כביש וכביש לא דרך, רק 60 ק"מ לשעה.
את לוטה מוקרי היכרת היטב מתקופת המיזכּוּר (לא תגיד עכשיו למה...) והיתה פגישה לבבית ומחוייכת. סנטה העירנית מהרה להיזכר ולוודא מי אתה, בדיוק, ושאלה בנימוס, מה אני עושה כיום?
אתה הזכרת לה את קריאת הביניים ההיא וסיפרת לה שאתה לקחת אותה מאז ברצינות והלכת ללמוד תיאטרון באקדמיה. זה חיסל לגמרי את המעצורים האתניים של שתי הייקיות, שבלי יכולת להבליג, פרצו בצחוק היסטרי. (פגישה שלישית).
בתחילת 1970 , ביום ששי בצהריים, הזעיקו אותך לטלפון במזכירות והודיעו לך שאתה חייב באופן דחוף לצלצל מיד למזכירות קב' גלעד.
בלי מושג למה, צלצלת וענתה לך בקול קצת נבוך, המזכירה של גלעד, הלא היא סנטה יוספטל. לאחר שהתגברה על עכבה כלשהי, הודיעה לך שיש להם חג 25 שנים ליסוד המשק והיא רוצה לפגוש אותך כמה שיותר מהר אצלך.
למחרת, בשבת בצהריים, דפקו בדלת, היא ועוד בחור צעיר מבני המשק. סנטה התיישבה על הפוטל הויקטוריאני עם הקטיפה הירוקה, שהיה לכם אז, הזמינה כוס תה והציגה את הבחור בתור מי שכתב איזה חומר לחגיגה. "אני מבקשת שתקרא את זה".
אמרה ושלפה חמשה דפים מתוקתקים צפוף והושיטה לך.
"עכשיו"? שאלת. "כן", ענתה. "אנחנו נחכה בסבלנות."
קראת את הדפים ביסודיות. הרמת את העיניים מהכתוב ושאלת:
"ומה עכשיו"? "מה אתה חושב על זה?" הקשתה סנטה.
ענית שאתה חושב שזה חומר גלם לאירוע של חצי יובל.
"אתה יכול להפוך את זה לטקסט של הצגה?" שאלה סנטה.
"אני חושב שכן" הצהרת בבטחון עצמי מוגזם.
"תגידי, סנטה, את קראת את זה?" הוספת.
"בטח שקראתי" הפטירה. "מה בדיוק זה צריך להביע?" המשיכה בסקרנות ובחרדה. ענית שוב, בלי למצמץ:
"אם אני אכתוב את המחזה לפי מה שאני מבין ממה שכתוב פה, אז יש פה לפחות קטע אחד טעון חומר נפץ של צעירים נגד ותיקים. אני לא בטוח שזה מקובל עלייך."
הבחור שכתב את הדפים ולא הוציא מלה, הנהן בלהיטות לשמע דבריי, ונראה שהנושא דוסקס כבר לעומק לפני הפגישה אצלך.
"זה באמת קשה בשבילי, גם מה שכתוב פה וגם זה שאני לא בעסקי תיאטרון" ענתה סנטה.
"אבל חג ה-25 חשוב מאד בשבילנו. אני מקווה שזה יהיה חג חצי יובל ולא משהו אחר" פסקה.
שאלת בסקרנות, מי יביים?
"אתה" הבהירה בלשון בלתי משתמעת לשתי פנים. (זה היה בסוף שנה ב' באוניברסיטה והיית משוכנע שסנטה יודעת שהתנועה משלמת את שכר הלימוד) .
הצגת חג העשרים וחמש בגלעד אולי לא הייתה הכי משוכללת מכל עבודותיך בתחום. אבל היא הייתה מפוצצת מעשרות שחקניות ושחקנים, מלאי התלהבות, ולמעלה מאלף צופים מריעים ומוחאים כפיים, גם באמצע ההצגה, בקטע הטעון ההוא .
במהלך החזרות לא היססה סנטה להתערב והיא הצליחה לשלוף ולגרש, טוטאלית מההצגה את מלאך המוות בעל הנוכחות הנצחית בכל חגיגות היובל שעשית. (פגישה רביעית)
היו עוד פעמים לא חשובות, למשל ב-1976, כשקפצת לדבר עם יואב נטע, המוסיקאי של ההצגה ההיא, בענין הצגת "מישהו" באפיקים והגעת לגלעד בבוקר, אחרי שבאותו לילה כילתה שריפה ענקית את כל שטחי המרעה סביב המשק.
מצאת שם את סנטה יוספטל רכזת המשק מתרוצצת בכל מקום ובקול ניחר ובעינים דומעות כמעט שלא אומרת "שלום", רק "תראה מה קרה לנו".
בטלביזיה, היא אמרה את זה על כל התנועה הקיבוצית, בקול צלול, בלי דמעות, בלי למצמץ, מפוכחת ושלווה.
סנטה אשת לפידות, שעד לא מזמן עשתה משמרות בתעשייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה