יום רביעי, 10 ביוני 2020

צ'ולנט וג'ורה וגורדון 79

לפני שאתה שוכח-

זכרונות אמנון בקר - צ'ולענט וג'ורה וגורדון 79


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

ועוד סיפור שלא שכחת ואפילו חזרת וסיפרת אותו ברשימות

"הקלנועיות החמורית" בעלון הקיבוץ.

ברחוב אבולעפיה, באחד מן הבתים שבין בית מוגילבסקי לסלמה  היתה מאפיה. אתה זוכר שרוב הדיירים ברחוב היו בעצם אשכנזים מפולין, מרוסיה או הונגריה. בצהרי יום שישי היה בעל המאפיה או האופה מכבה את התנור למשך הסופ"ש. מייד אחרי זה היו מגיעות למאפיה כל נשות דיירי הרחוב, נושאות את סירי הצ'ולענט לשבת, סירים העטופים וקשורים היטב במגבת. האופה ניצב ליד פתח התנור ובעזרת המרדה היה מכניס עשרות סירים להתבשל בתנור הכבוי והחם עד למחרת. על כל סיר היה מדביק פתק בו רשום שמה של בעלת הסיר.

בשבת, לקראת הצהריים, היו כולן נוהרות אל המאפיה, בדרך כלל עם טפן, על מנת לקבל מיד האופה את סיר הצ'ולענט לארוחה המשפחתית של שבת. אתה זוכר איך שפעם, בדוחק הרב שהיה במאפייה, כשהאופה היה רודה את הסירים וקורא בשם  בעלת הסיר, התעקשה אחת הנשים לנזוף באופה כשסברה שהסיר שלה היה במקום לא טוב בתנור והצ'ולענט לא בסדר. הויכוח בינה לבין האופה עלה לטונים גבוהים עד שלסוף הציע האופה לגברת שתפתח את הסיר ותראה אם זה באמת צ'ולענט לא טוב. ההיא דבקה בטענותיה והתחילה להתיר את המגבת שעוטפת את הסיר, כדי להבטיח בישול אדים כמו שצריך. כל הנשים הציצו בה בכעס על שהיא גוזלת זמן והיא התחילה להתנצל בתוקפנות.  לפתע אירע האסון. הגברת אבדה את אחיזתה בסיר החם למגע והוא נפל על הרצפה, התהפך ותכנו נשפך והתפזר על הרצפה. האישה ספקה כפיים, תלשה את שערות ראשה, הרימה את שמלתה לחשוף רגליים אבלות, וצרחה שבעלה יהרוג אותה אם אין צ'ולענט. הצריחות נמשכו כחצי דקה.

אתה זוכר שאחת הנשים הודיעה בקול רם: "כולן לעזור לה!" היא פתחה את מכסה הסיר שלה ותרמה כמה כפות צ'ולענט לסיר הריק של המסכנה. כל שאר הנשים, כולל אמך, עשו כמותה והסיר התמלא בכל הצ'ולענט שצריך. אחרי שנים תפסת שזה היה כמו בעיירה בגולה. 


בסוף 1936, עם תחילת המאורעות, חזר אביך מהעבודה במרחקים. אבא שלך היה מנוסה בתלאות הפוגרומים. הוא ראה אותם מקרוב, כשהצבא האדום או אנשי פטלורה או סתם קוזקים פראיים היו פושטים על עיירות היהודים, מחריבים, שורפים, אונסים ורוצחים.  אביך לא המתין להיווכח שהערבים מיפו ומאבו כביר יתנהגו באותו אופן. ביום חורפי וגשום הועמסה כל תכולת ביתכם על פלטפורמה (עגלה שטוחה רחבה וארוכה, רתומה לשני סוסים). אתה זוכר שליד מושב העגלון ישבו אביך ואמך עם אחיך דן בזרועותיה. אתה ישבת בראש ערימת הרהיטים מאחור. אתה זוכר איך נסעתם ביום גשום ברחוב אלנבי, הסתובבתם בקינג ג'ורג', אחר כך בשלמה המלך ואחר כך לגורדון 79. פה עתידות לעבור כל שנות נעוריך.



אתה זוכר מי היתה הילדה הראשונה שאִתה שיחקת. זאת היתה נעמה נרדי (בתם של ברכה צפירה ונחום נרדי), שגרה ברחוב שלמה המלך ובאה לסוף גורדון אל ערימת הזיפזיף, שהיתה בצד הרחוב. אתה ונעמה שיחקתם על הזיפזיף כמה וכמה פעמים. שניכם הייתם לבושים בטרינינגים – בגד חורף, שהיה אז באופנה, תמיד בצבע כחול כהה. אמך ספרה שאתה חזרת מהמשחקים האלה ושרת לעצמך:

"אוי נעמה'לה, אוי נעמה'לה". כאן אולי המקום לנקוב בשמות כל דיירי הסביבה שעם ילדיהם  גדלת. בבית שהיה בקצה רחוב הקרן הקיימת, מול גן הדסה, גרו מנחם וגלעדה. הם גרו עם סבתם, שהיתה אשתו של מנחם שיינקין הידוע – אשה זקנה מאוד. אמם מתה ממחלה או מאיזה אסון ואביהם נטש אותם.   

מהצד האחורי של הבית, בקו ראייה לדירתכם, גר הילד בּוּבּוּש ווקספרס. הוא ואמו גרו קודם בגורדון 77, קרוב מאוד, בקומה השניה. באסון השריפה הגדולה בבית חרושת קשת נכווה אביו של בובוש והוא מת. אמו של בובוש, היתה פולניה עצבנית שהילדים אמרו  עליה שהיא חולה בצעקנינה. אחרי שהיא התאלמנה ובובוש התיתם עברו לגור בבית שבשדרות קק"ל. לאמא של בובוש היו תמיד כל מיני דלקטסים N.A.F.I (השק"ם של הצבא הבריטי) זה בגלל שהיא התחילה להתחבר עם חייל פולני מצבא אנדרס, שערק והתגייס לצבא האנגלי.

 



באותו הבית בקומה השלישית גרה משפחת טיקטין. הבן שלהם, אמנון, היה גדול ושמן עם כובע ברט. אמא שלו לא הרשתה לו לשחק עם ילדי השכונה. לבית ברחוב גורדון 77 היו בזמנך שני גלגולים. כשאתה הגעת, היתה הכניסה לבניין מהחזית ברחוב גורדון, עם הרבה מדרגות ומדרכה עד לחדר המדרגות שבאמצעו. אז גרה שם המשפחה של הילד צבי מאיר ואחיו הקטן אונל'ה.

המשפחה הזאת הגיעה מגרמניה לאחר עלייתו של היטלר. הם התכוננו למלחמה שתגיע גם לפלסטינה. פעמיים בשבוע היה מגיע אליהם אוטו מסחרי קטן שממנו נפרקו אליהם שימורים שונים, שנאגרו לקראת מלחמה. בין השאר היה שם משהו שנקרא "לחם מלחמה". צבי מאיר היה ילד טוב וממושמע. אנחנו קראנו לו צבי תַיִיש וגם צְבִיתָיוֹש. אונ'לה, לעומתו, היה ילד נורא, אימת השכונה. אימת כל השכונה ואמא שלו. הוא היה אז בין שנתיים וחצי והיה נוהג לברוח מהבית כשהיה אפשר.

יום אחד נעלם אונ'לה. אימו קראה לו בקול ובצווחות הסטריות עד שכל השכונה התחילה לחפש אותו. מישהו שמע צעקות של ילד מהחצר האחורית של גורדון 76. כשהתקרב אל קול הצעקות התברר שאונ'לה נפל אל תוך ג'וֹרָה  שזה עתה נחפרה. האמא של אונ'לה הגיעה  ולחרדתה ראתה את הילד בתחתית הג'ורה. היא הפשילה את חלוּקה עד המותניים ונסתה לרדת למטה. למזלה היו שם פועלי בניין שאחזו בה, מנעו ממנה ליפול ולשבור לעצמה את כל העצמות. הם ירדו לג'ורה והוציאו את אונ'לה לתשואות הקהל הרב שנכח בארוע.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה