יום שני, 29 ביוני 2020

1985


 

אחרי שהפסקת לעבוד בבנין ואחרי שחזרת מטיול בספרד התחלת לחזור ולכתוב. אם אתה לא טועה, כתבת אז את הקטע הדרמתי בשם "שֶלֶם השיר", משהו על מתיתיהו שלם על פי בקשת ועדת תרבות של התנועה. עוד פעם עשית את הטעות שלא בררת מי בדיוק המזמין ומה בעצם הוא רוצה. אז עוד הפעם לא יצא מזה כלום. מדוע? אחרי שפלוני, חנוך חסון, קרא את זה ונבח "מה זה פה, המדור לדרמה? ומי בכלל בחר את השירים?" היה ברור שמזה לא יצא כלום, כאמור. אתה כבר התנסית בכאלה ספורים ואפילו לא כל כך התרגשת וגם לא התאמת את עצמך לנמיכות של תכניות הבידור בקול ישראל.

 

באותו זמן קראת בעלון הקיבוץ את בקשתו של החבר יצחק בן דב (עכשיו כבר ז"ל) שמישהו יתנדב להחליפו במה שכונה "ענף הכָּבֶּלִים"  semi rigid rf cable coaxial assemblies (משהו מהמשפחה הזאת יש באנטנה של הטלויזיה.)

אתה לא ראית ולא שמעת בחיים מהעבודה הזאת. אז למחרת בבוקר נכנסת למה שהיה פעם המפעל "אֵלֶקְס" (כרסומות ממוחשבות CNC) של הקיבוץ, מפעל שהחל להתפרק ולהתחסל. באחד מאולמות היצור, בתוך מן מחיצה מבדלת, ישב יצחק בן דב הזה והלחים וכיפף כל מיני דברים. שאלת אותו מה זה כל זה והוא השיב שכל זה זאת קבלנות משנה של הרכבת מן כבלים חצי קשיחים לפי שרטוטים של המזמין. 

המזמין הוא חברת רפא"ל ואסור לדעת בשביל מה זה. סוד מוחלט בהחלט.

בזמנו הציעה חברת רפא"ל לקיבוץ יזרעאל להקים ענף של קבלנות משנה לדברים האלה. יצחק בן דב עבר השתלמות קצרה בחברה וחזר הביתה עם הידע ועם כמה אמצעי ייצור מקוריים שאין להם שום דמיון לאמצעי ייצור אחרים.    

 

רגע, הפסקה.

ובהמשך לשירי בית החינוך בצפון, הרי עוד חתיכת שוברט:

 

מִי לֹא יַכִּיר אוֹתָנוּ
פִּרְחֵי הַצִּבְעוֹנִים?
גַּם כֶּתֶר גַּם גָּבִיעַ
יֵשׁ לָנוּ אַדְמוֹנִים.
וְלָמָּה זֶה עָלִינוּ
עַל כָּל גִּבְעָה סָבִיב?
בְּשׂוֹרָה טוֹבָה בְּפִינוּ
כִּי בָּא כִּי בָּא אָבִיב!

 

 

אם כבר מדברים על כאלה שירים להנאתך המרובה, אז הנה עוד שיר שתקעו לילדים בני השבע והשמונה בבית החינוך בצפון. וזה בדיוק כמו שכבר אמרת שכשגדלת והתבגרת והתחלת להבחין בשמות יוצרים של שירים ולחנים התברר לך:

שאתה שר את מילותיו של פלוני היינריך היינה ואת לחנו של פליקס מנדלסון. אגב, שני יהודים מפורסמים שהמשטר הנאצי אסר להשמיע את יצירותיהם. כשאתה מזמזם לעצמך את השיר האחרון אתה נזכר בחווית האזנה נדירה. יום בהיר אחד בשעות הבוקר אירחה שדרנית אחת "מכל ישראל" את הזמרת החדשה והמפתיעה עופרה חזה. בלא תכנון מראש ביקשה השדרנית מהזמרת לשיר משהו באולפן בזמן אמיתי. שום הרכב כלי לא הוכן מראש. אבל עופרה חזה התימניה המופלאה לא מצמצה ושרה אקפלה את "אט זורמת אל נפשי" של היינה ומנדלסון.

אתה זוכר לה את הביצוע המדוייק והנפלא הזה עד היום. אולי בגלל זה יושבת אצלך עופרה חזה ברשימת שלוש הזמרות הכי טובות שהכרת אי פעם.

יש מיליון זמרות אחרות לא פחות טובות אבל שלוש הזמרות האלה הצליחו "להזיז לך" בשירתן והן:

נחמה הנדל, עופרה חזה ואתי אנקרי. חבל ששלושתן היו גם קצת משוגעות אבל מה לעשות?

 

 

מילים: היינריך היינה
תרגום/נוסח עברי: לאה גולדברג
לחן: פליקס מנדלסון


אַט זוֹרֶמֶת  בְּנַפְשִׁי
מַנְגִּינַת הַטֹּהַר,
עוּפָה, שִׁיר אָבִיב חָפְשִׁי,
אֶל מֶרְחָב שְׁטוּף זֹהַר.

עוּפָה נָא אֶל הַגִּנָּה
בָּהּ פְּרִיחָה הִתְחִילָה,
אִם תִּפְגֹּשׁ בְּשׁוֹשַׁנָּה
תֵּן אֶת בִּרְכָתִי לָהּ.

 

 

 

 

וחזרה לענף הכבלים:

 

זה לקח לפחות חצי שנה עד שהתחלת לתפוס על מה פה מדברים.

למדת להלחים עם מַלְחֵם קֶצֶר. המלחם היה ענתיקה משומשת, מה שגרם להלחמות עם הרבה חורים. החבר יצחק בן-דב היה קיבוצניק שרוף ואידיאליסט. אבל הוא היה ממש דיסלקטי ולא הצליח להסביר שום דבר על מה ואיך צריך לעשות עם הכבלים האלה.

רק אחרי חצי שנה הבנת שהשיטות שלו הן  אילתור לא מוצלח של תהליך הייצור.

גם העיניים שלו היו דפוקות והוא בקושי ראה ישר. לאחר חצי שנה של קריעת תחת ואין ספור שעות עבודה במשך השבוע, החלטת שצריך להגיע לאיזשהו מקום בו אפשר ללמוד את המקצוע וגם להשיג את הציוד הדרוש.

מהר מאוד נוכחת כי בישראל יש רק מתחרים ששומרים על הכל בסוד ושאף אחד לא יעזור לך בכלום. גם ברפא"ל לא ידעו הרבה על הנושא. מישהו, סוכן מכירות, ניסה לעניין אתכם בציוד חדיש ומתאים לייצור הכבלים האלה. ממנו למדת שהיצרן היחיד שעוסק גם בייצור ציוד וגם בהרכבת קבלים סמי-רידג'יט יושב בקליפורניה, בעיירה עם שם היסטורי מימי המערב הפרוע, סונורָה.

שם היצרן :SEVEN ASSOCIATES. בפרשה הזאת בא לך להרים את האף גבוה ולהתחצף כנגד הבינוניות ואוזלת היד הכל כך מקובלות ב"יהיה בסדר" או ב"סמוך על הדוד" ופשוט לנסוע לשם וללמוד כל מה שאפשר וגם להצטייד בכל מה שאפשר.

אתה שכנעת את הנהלת "יזרעאל אלקטרוניקה", זה מה ששרד פה אחרי המפעל הגדול שהתחסל, ולאפשר גם לך וגם לחבר בן-דב, שעדיין  ביקש לפרוש מהענף, לנסוע לאמריקה למשך שבועיים כדי לבצע את כל הנ"ל.

אתה לא הסתפקת באישור ההנהלה הזאת וביוזמתך העלת את כל הסיפור גם באספת הקיבוץ.

 

זה היה ב-1985, כאשר יזרעאל היתה מעבר לסף פשיטת-הרגל הכלכלית.  אתם השתייכתם ל"מועדון ה-19" של התנועה הקיבוצית, מועדון לא מכובד של קיבוצים חדלי פרעון שאינם מורשים אפילו לפשוט את הרגל מבחינה חוקית ושכל מה שנותר להם לעשות זה פשוט להתחסל  וזהו.  כל זה, להזכירך, נבע מההברקה של שמעון פרס, ראש הממשלה, ושל יצחק מודעי, שר האוצר, שכונתה אז "תוכנית החרום לייצוב כלכלי", להצלת הכלכלה  בישראל ע"י פיחות של 1000% והעלאת הריבית הבנקאית במאות אחוזים ועצירת האינפלציה של 400 אחוזים. כמעט כל ההתישבות העובדת והחקלאות בכלל, המבוססות על לקיחת אשראי והחזרתו בסוף השנה, הפכו לפושטות רגל וגם פושטות יד, מה שלא התאוששו ממנו עד עצם היום הזה. יש קיבוצים ומושבים שלעולם לא יתאוששו ושחלקם יתחסל.

הסיפור הזה, כשלעצמו, הוא פרק מר ונמהר בתולדותיך. עד היום אתה לא מבין ולא מקבל איך קרה שהמדינה ששלחה אותך ואת כל ההתיישבות העובדת להתיישב בכל מקום כלכלי או לא כלכלי, אבל חשוב והכרחי מבחינה לאומית, איך המדינה הזאת השליכה אותך ואת קיבוצך אל מתחת לאשפתות העשירונים התחתונים, כדי  שתותיר אחריך חובות של מיליונים שלא הנכדים ולא הנינים שלך לעולם לא יצליחו לפרוע. עבורך גרם כל זה לקרע נפשי מהאמונה בחזון הציונות הסוציליסטית, ערכי היסוד של מהות חייך, בלי פראזיולוגיה.


זה נשמע אולי כמו רגשנות יתר שלפני הזלת דמעות. אבל זה היה הרבה דם, הרבה יזע והרבה קללות. כלפי כל מי שגרם לזה. אתה לא נרגעת עד שהקיבוץ הצליח להחזיר את כל החובות האכזריים ההם לכל הבנקים (היום אתם  נחשבים למליארדרים).

גם הבנקים בעצמם כמעט פשטו את הרגל מפני שביום אחד הפסידו נתח גדול של לקוחות שמשלמים את כל הריבית בנאמנות גדולה. אז בסוף ארגנה הממשלה את מה שנקרא אז "הסדר חובות הבנקים". שמעון פרס, ראש הממשלה, הבטיח אז לחקלאים, ששבתו מול הכנסת, שזה יקח רק כמה ימים ויסדירו את כל הפרובלמה. זה לקח 25 שנים עד שקיבוץ יזרעאל שילם את השקל האחרון של החובות האלה. שלא לדבר על כך שהחובות האלה לא היו כסף שמישהו לקח ולא החזיר אלא סתם ספרות שהתגלגלו במרתפים של מחשבי הבנקים "כתוצאה מייצוב הכלכלה של ישראל". אבל בינתיים עזבו את הקיבוץ כשלושים משפחות עם ילדיהן. עזבו בכל מיני תירוצים. היו כאלה שהסבירו בין השאר שערך כל הרכוש של יזרעאל קטן מסך כל החובות ואין לזה שום עתיד. בין העוזבים היו מזכירים לשעבר, גזברים לשעבר ומרכזי משק לשעבר. שלושים משפחות זה המון והיתה תקופה שעשרות דירות נותרו כאן ריקות מאדם. כל הפרק הזה בתולדותיך זכור לרעה. ועוד תחזור לזה. 

 

 

וזה ב- 1985, מתי שיצחק בן דב ואתה טסתם לארה"ב בעניני עסקים.

מניו יורק המשכתם לטוס לסן פרנסיסקו, מלמעלה נראת כל אמריקה כמו מחברת משבצות אחת גדולה, כאילו שמישהו חילק בסרגל את הנחלות לחווים . בסן פרנסיסקו בילתם לילה בשינה על הרצפה בדירתו של בן משק, שתפס שם חופשה ארוכה. בתרמילכם הבאתם לו גרעינים וקפה "מגדן" וגם הרבה עיתונים מהארץ שהאמא שלו שלחה. תוך שעתיים התקבצו בדירה הזאת עוד ישראלים צעירים לפצח גרעינים ולשתות קפה בוץ אמיתי ולקרוא עיתון. 

אתה  זוכר שהצלחת לטלפן משם לאשתך בדירת הלימודים שלה בתל אביב. אצלך זה היה עשר בלילה אתמול ואצלה זה היה שבע בבוקר מחר. היה מצחיק.   

למחרת בבוקר שכרתם מכונית כדי לנסוע לסונורה. הפקידה שהשכירה את הרכב בקשה את מספר כרטיס האשראי שלכם. ב-1985 לא היה לכם שום כרטיס אשראי ושום בטיח. ההיא נדהמה ובסוף הסכימה לקבל ערבון של 50 דולר. זה לקח יום שלם להגיע. הצד הזה של קליפורניה נראה לכם ממש מוכר עם האסמים של שתי קומות בנויים מעץ (ונטושים). אתה ראית אותם אלף פעמים בסרטי המערב הפרוע. התאכסנתם במלון דרכים גדול, שאין שם אוכל ואת ארוחת הערב אכלתם במקדונלד. אתה זוכר שלמסעדה הזאת נכנס שוטר אמריקאי. החגורה שלו היתה עמוסה בצפיפות בכל מיני אמצעי שיטור, אלות, אזיקים, נשק ועוד אתה לא יודע מה. זה היה קצת מפחיד. בחוץ ראית טנדרים שהיו "אספנות" יקרה שכל הג'נטים שלהם היו מצופים ניקל מבריק בעיניים.   עם בוקר הגעתם אל המפעל המבוקש. מה שאתה זוכר דבר ראשון ממפגשכם עם המפעל היה no power. באמריקאית פירושו "הפסקת חשמל". אחרי שעה וחצי זומנתם אחר כבוד לשאול את כל השאלות שהכנתם מראש. בסך הכל זה היה בית מלאכה לא גדול עם כעשרה עובדים ועובדות. אתם התקדמתם מעמדת עבודה אחת לשנייה, בחנתם ולמדתם כל מכונת עזר שהייתה שם. בעיקר היה חשוב להכיר את מלחם ההשראה הגדול. בארץ היה רק מלחם השראה אחד ב"אלתא" וגם הוא מן תוצרת בית, לא אורגינל. אתה זוכר משם כל מיני דברים. הבולט ביותר הוא סגנון התנהגות הפועלים בזמן העבודה. הם לא הפסיקו לזוז כאילו הם רוקדים ומגרשים זבובים, ולא הרשו לעצמם אף שנייה של אפס תנועה, צריך או לא צריך. אבל בסוף היום, בשעת הסיום, נפלו להם כל הדברים מהידיים והם קמו ופשוט ברחו. בעל המפעל קיבל אתכם במאור פנים ולא הסתיר, כמקובל, שום אינפורמציה על תהליך הייצור. אולי גם בגלל העובדה שאתם הגעתם מהעזאזל החמישי וההנחה ששום סכנה לא תצמח מזה למפעלו. ארבעה ימים רצופים ישבתם שם ולא הנחתם לשום בורג או מכשיר לברוח מתשומת לבכם. בסוף ישבתם עם בעל הבית ורשמתם הזמנת ציוד בסכום גדול בדולרים. זה בהחלט הרשים אותו ונפרדנו בחיוך גדול.

חזרתם לסן פרנסיסקו והרשיתם לעצמכם איזה חצי יום סתם טיול. ראיתם מקרוב מאד את מה  שזה "יושב בסן פרנסיסקו על המים".

היה שם קר נורא והרבה הומואים חבוקים הסתובבו בכל מקום, בלי לעורר תשומת לב. גם את האי אלקטרז ראיתם מקרוב. את הדרך חזרה התחלתם בטיסה לבוסטון. באמצע הדרך נחת המטוס בדנבר. הנחיתה שם זכורה לך כחוויה מזעזעת . במטרים האחרונים לפני הקרקע צלל המטוס וקיבל  מכה נוראה  מהמסלול אבל הצליח לסיים בשלום. אתה זוכר איך שתוך כמה רגעים עלה מישהו מחברת התעופה והודיע שהמטוס הזה לא ממשיך. מחליפים את המטוס לאחר אבל לא אמר למה. אתה זוכר שהאיש דחק בנוסעים לוותר על המשך טיסה ישירה ולטוס על חשבון החברה למיאמי, עם בית מלון על חשבון הבית. ככה מפני שבמטוס החלופי לא היו די מקומות. אתה זוכר שהרבה חבר'ה צעירים קפצו בשמחה לעשות כזה טיול. מה זה אמריקה?! אבל אתם קבעתם ראיונות עבודה בבוסטון ולא יכולתם להשתתף בחגיגה. אגב כל המטוסים של קווי הפנים באמריקה נראים כמו אוטובוס ישן ומרופט.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה