ועכשיו חזרה לזכרון מסוף שנת 1956, במבצע סיני.
הכי הכי מזיז לך, זה לשוב ולפגוש באנשים ובחפצים ובאירועים שהם חסרי כל חשיבות ובעיקר, נעדרי כל משמעות, לפחות בעיני הכרונולוגיה הממוסדת. ככה זה מפני שדווקא הם, כיאה ל"שַׁבְּלוּל תֵמֶס יֵלֶך" (ביאליק), אז דווקא הם, מצליחים לטוות הוויית עולם שלמה, אותנטית ומלבבת.
גם מפני שזה הם שראו בעיניים שלהם את כל הדברים ה"חשובים" עוברים על ידם. גם מפני שזה הם העדים וגם העדות. זהו.
למשל: יש מומחים הרבה יותר גדולים ממך, לכל הפרטים של איך היה פה בסוף 1956 במבצע סיני, עם כל הצבא שהיה במשק והתותחים שהיו על יד המעיין והביצורים שהפכו את המשק לשלושה מוצבים נפרדים - מוצב הדיר ומוצב המוסך ומוצב אזור הצריפים. כשהסיפור התחיל מתישהו אחה"צ ובערב, אתה בכלל היית בקומונה בחיפה והגעת למשק רק למחרת בבוקר, למצוא פה את כולם עסוקים בלהתבצר.
אותך סדרו תיכף לחפור שוּחַת רובאים. זה יצא די רחוק, ובעצם, איפה שהדירה שלך נמצאת היום. אז זה היה על יד שדה, בלי אף עץ אורן, אפילו לא עץ אורן קטן מאד. השוחה הרובאית הסתכלה לכיוון עפולה, למקרה שיתנפלו דווקא משם.
סידרו אתך לחפור את השוחה גם פועל עפולאי מבוגר מאד מאד, בעל קרחת והרבה שערות שיבה וגם בעל מקטרת די מצחינה.
חשבת שנצטרך לחפור כמעט הכל לבד. אחרי כמה רגעים של חפירה ראית שהפועל הזה, חרף מספר שנותיו, חופר טוב מאד ושאתה, למעשה, קצת מפריע לו.
שאלת אותו מאיפה הוא יודע לחפור שוחות ולתכנן כל כך בדיוק איפה יהיו שקי חול כחומת מפגע, במרחק הנכון מהשוחה עצמה, כדי שליורה יהיו התנאים הכי טובים למלאכתו.
אבל הקשיש החריש והמשיך לחפור ולסדר שקי חול במקומם.
מתישהו, כשהוא החליט, עשיתם הפסקה.
אחרי ששתיתם מים והוא עישן לבריאות איזה טבק תורכי נורא (שפעם היה צומח בואדי ערה), שאלת אותו שוב, מנין המיומנות החיילית הזאת.
הוא שאל אותך: "אתה יודע מה זה גָלִיפוֹלִי?" אמרת לו שבטח אתה יודע מה זה גליפולי. זה טרומפלדור וגדוד נהגי הפרידות והגדוד העברי של ז'בוטינסקי.
"אני הייתי בגליפולי" סינן הפועל העפולאי. אתה השתאית וקנאת בו ואמרת לו שכולם שם היו גיבורים גדולים. הבחור הציץ בך והפטיר:
"הם היו גבורים מטומטמים לגמרי כמו כל האנגלים. אני הייתי אז חייל בצבא התורכי, אצל כמאל אתא תורק. שם לימדו אותי איך צריך לחפור שוחות של צבא מנצח."
אתה נזקקת לדי הרבה זמן בשביל להתאושש.
"ידעת שיש מולך גם חיילים יהודים?" הקשית לבסוף. על זה הוא לא השיב.
אבל דקה לאחר זה, הוסיף:
"יותר משאת גליפולי, אני זוכר איך שבצבא התורכי היינו עסוקים כל הזמן בלרדוף ובלתפוש ובלהשמיד מורדים כורדים וארמנים. זה היה במזרח תורכיה וגם בתוך כורדיסטאן. הם היו מתחבאים במערות. אנחנו היינו מדליקים אלומת אש גדולה ומטילים אותה לתוך המערה. מי שלא נחנק למוות, יצא החוצה ואנחנו היינו שוחטים אותו, כי היה צריך לחסוך בתחמושת. אז ושם כן ידעתי שיש יהודים בין המורדים הכורדים.
כמה מהם אולי הגיעו ארצה לא מזמן.
לא היה כדאי, אז, להיות יהודי צעיר בתורכיה טוב מאוד להיות בארץ, כאן אתה יודע לפחות למה ובשביל מי אתה חופר שוחות... ".
כך סיים את נאומו התורכי הקשיש מעפולה וניגש לגמור את השוחה כמו שצריך.
ואם בעיסקי שוחות רובאים עסקינן הרי שיר של חייל בחפירה עוד מימי הפלסטינאים בצבא הבריטי.
מילים: צזאר סאמוילוביץ' סולודאר
תרגום/נוסח עברי: לא ידוע
לחן: יורי סרגייביץ' מיליוטין
שנת כתיבה: רוסית 1942
שנת הלחנה : 1942
הַשַּׁי לַחֲפִירָה הִגִּיעַנִי
חֲמִימוּת נָפְלָה עָלַי
אַךְ לְפֶתַע לִבִּי נְקָפַנִי
כִּי נִזְכַּרְתִּי בְּבֵית הוֹרַי
עַל הַשַּׁי מָצָאתִי כְּתֹבֶת
וְהָיָה כָּתוּב שָׁם כָּךְ:
"אִם לְאוּרִי אוֹ לְמוּרִי
אִם לְעָמוֹס - הַיְנוּ הַךְ!"
אֵינֶנִּי לֹא אוּרִי לֹא מוּרִי,
אַךְ אֶשְׂמַח מְאוֹד לַשַּׁי
וְאוּכַל לֵאמֹר בְּהֵן צֶדֶק:
הוּא חָבִיב מְאוֹד עָלַי.
תּוֹדָתִי לָכֵן קַבֵּלִי
וְאוּכַל לֵאמֹר לָךְ כָּךְ:
"אִם אַתְּ פְּנִינָה אוֹ אַתְּ רִנָּה
אִם שׁוֹשַׁנָּה - הַיְנוּ הַךְ!"
השי לחפירה הגיעני
חמימות נפלה עליי
אך לפתע לבי נקפני
כי נזכרתי בבית הוריי
על השי מצאתי כתובת
והיה כתוב שם כך:
"אם לאורי או למורי
אם לעמוס - היינו הך!"
אינני לא אורי, לא מורי,
אך אשמח מאוד לשי
ואוכל לאמור בהן צדק:
הוא חביב מאוד עליי.
תודתי לכן קבלי
ואוכל לאמור לך כך:
"אם את פנינה או את רינה
אם שושנה - היינו הך!"
את השיר הזה למדת עוד בבית החינוך בצפון, אולי ב-1940.
בכיתה שלך הייתה ילדה ושמה מרתה פינקל בתם של השחקנים בת-עמי ושמעון פינקל. מרתה הקטנה הייתה מתרוצצת בקפה "כסית", איפה שכל הבוהמה התל-אביבית היתה אז. היו שם גם משוררים, גם מלחינים וגם חיילים עבריים.
כולם נהגו לשיר הרבה וגם לשתות.
משם היא למדה את השיר, שהיה בעצם שיר רוסי שתורגם, והביאה אותו לבית הספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה