יום ראשון, 28 ביוני 2020

הבייגעלמעכר

בשנה הראשונה עסקה  סדנת הצפון באיסוף שחקנים ומדריכים שונים למקצועות התאטרון.  ברפרטואר הוסכם שעמי השרוני יביים את "השופלדוזר" מאת עמיצור אילן. אסף אור יביים את "כמו סיפורים", עפ"י ע.הלל.

אחת לשבוע היו כל אנשי הסדנה מתאספים באולם של קיבוץ יפעת. הייתם עוסקים בו זמנית בשעורי משחק, בשעורי תנועה, בחוג למחזאות, בחזרות על ההפקה הבאה וגם בישיבות הנהלת הסדנה. אתה דאגת לפרסם מין ידיעון אינפורמציה שנשלח בדואר לכל חברי הסדנה. ככלל פירגנו אנשי הסדנה אחד לשני ולא היו שום מריבות בזמנך. כשהתחילו המריבות אתה ברחת.


 

סדנת הצפון הריצה שתיים ואפילו שלוש הצגות בעת ובעונה אחת.

אחרי הפקת "כמו סיפורים" (הצגה שהועלתה מאות פעמים בתנועה הקיבוצית) הוסכם שאתה תביים את המחזה "דבורה שטרקמן", מעין טרגדיה מודרנית.

נושא ההצגה היה טעון ביותר – אישה גיבורה המאבדת את בעלה במאורעות תרפ"ט, את בנה במלחמת העצמאות ובמשך ההצגה גם את נכדה בפעילות חדירה מעבר לגבול. אתה כתבת את המחזה למקרא תולדותיה של עטרה שטורמן מעין-חרוד. סיפורה היה הבסיס למחזה שסיפור המעשים בו הוא פרי דמיונך בלבד.

 

יוצאים לרגע מאולם התאטרון אל החיים במציאות. מכרה אחת שלך היא כבר בת למעלה מ-90 וחיה בדיור מוגן. היא הגיעה ארצה באניית המעפילים "פטריה", זאת שהתפוצצה בנמל חיפה.

אבל למכרה הזאת שלך  נשאר בגיל המתקדם הזה כח וחוש הומור כמו לבת 20. כשהיא וחברותיה מתיישבות לשעה של שיחה על דא ועל הא, היא חוזרת ומודיעה: לכל אחת מותר פה לדבר רק על מחלה אחת ורק על נכד אחד.

 

אז גם אתה מתנדב לדבר על משהו מתולדות העצמות הכואבות שלך.

מגיל צעיר היית מקרה גב. עוד בנפחיה של ביה"ס מקס-פיין נהגת להכות בפטיש שישה קילוגרם בברזל הלוהט שעל הסדן. אתה זוכר שהנפח, שהיה יהודי רוסי מבוגר, היה צוחק ומפטיר ביידיש (עברית הוא לא דיבר)

"אער קלאפט אזויי וי א ריכטיקע קובאל". כבר אז, ב-1947 נתפס לך הגב מהעבודה בנפחיה. ברבות השנים עבדת הרבה בבניין, בהובלת חציר ועוד פעם בבניין ושם לא רק שנתפס לך הגב בכאבי תופת, אלא שהייתה לך הקרנה לכיוון הרגל ואתה הסתובבת צולע כמה חודשים עד שזה עבר.

אתה זוכר שבזמן הלימודים באוניברסיטה הרמת חלק מבמה ונתפס לך הגב נורא. איכשהו קרטעת  כפוף אל המכונית והביתה. אביך שמע על זה והזמין אותך להגיע בשבת מוקדם בבוקר ולאסוף אותו בדרך אל הבייגלמאעכר.


 

ההרפתקה הזאת זכורה לך היטב. נסעתם לחדרה מערב, שם היו פזורים כמה וכמה בתים ללא שום סדר או רחוב. בחזית אחד מהבתים הייתה מרפסת גדולה ובה ישבו, עמדו והתרוצצו כמה גברים לבושי חליפות מהודרות של אנשים לא ממש עניים. בחזית הבית היה שלט גדול בכתב יד וביידיש: א בייגלמאעכר.

התואר החשוב הזה לא היה בענין ייצור כעכים אלא בעניין יישור גבות מעוקמים וכואבים. הבית היה באמצע מגרש חול והפיאט 600 שלך בקושי הצליחה להתקרב אליו.

אביך ואתה נכנסתם לתוך הבית. היה שם מסדרון רחב כשבצד ימינו היו שניים או שלושה חדרי טיפול מצויידים במיטות לא הכי נקיות בעולם ובכלל הכל היה נראה שם קצת מוזנח אבל מפוצץ מפציינטים. בקיר המסדרון היתה תלויה קופסת עץ ובראשה חריר, כמו הקופסא של הקרן הקיימת.  על הקופסא היה כתוב: נא לשלשל 10 לירות.

זה היה מחיר הטיפול בלי פקידה ובלי משרד.

לאחר המתנה זומנת לאחד מחדרי הטיפול. איש אחד במכנסיים קצרים ורגליים שריריות ובסנדלים עם גרביים הציץ בך והורה באידיש להתפשט לגמרי ולעמוד עם הגב אליו בלי לזוז. לאיש הזה היה זוג עניים מהפנטות.

הוא בחן את צידך האחורי ואחר-כך הניף יד עם אצבע קדימה התקרב אליך ונגע באצבעו בין חוליה שתיים לשלוש בחוט שידרתך.

אתה קפצת ושאגת מכאב והוא אמר "זה פה" וגם הורה לך לשכב על הבטן באחת מהמיטות. הוא נעמד בצידך קרוב למיטה חפן מאיזו תיבה שתלויה על הקיר כף יד מלאה בווזלין ואמר "עכשיו". אתה חשת בגבך לחיצה מהירה לאורך חוט השידרה החל מחוליית הזנב ועד לאמצע חוט השדרה, לחיצה אחת ולא יותר.

אחר-כך קרא בקול רם למישהו שיבוא לעשות לך משהו. בין רגע נכנסה אשת הבייגלמאעכר ובידיה מבער בּוּנְזֵן וגם שמונה כוסות רוח, מה שהסבתא שלך הייתה מכנה "בַּאנְקֵעס". בזריזות מפתיעה הדביקה לך על הגב את כל שמונה כוסות הרוח ושניהם יצאו בזריזות לטפל במישהו אחר.

אתה שכבת על הבטן למשך רבע שעה ככה. אחר- כך באה האשה ותלשה את כוסות הרוח מגבך והבייגלמאעכר בעצמו חזר אליך ואמר משהו ביידיש שרק אבא שלך הבין.

זה היה בערך כך: "צריך לבוא עוד פעמיים אחת לשבועיים וזה לא רפואה. רק טיפול בהתקף של עכשיו ואם יחזור מתישהו אז תבוא עוד פעם".

עקבות כוסות הרוח נשארו על גבך למשך לא פחות משבוע. אתה זוכר שהגעת אל הביילמאעכר כפוף וכואב. כשקמת מהמיטה נעמדת ישר והכאב נעלם כלא היה. 

אתה בקרת שם עוד פעמיים ואז אמר לך הבייגלמאעכר שלום ולא להתראות.

אתה זוכר שתוך כדי המתנה במסדרון שמעת את הבייגלמאעכר אומר למישהו מבוגר ומהודר: "דוֹס אִיז פָאר אָיִן אוֹפֶּרָצְיֵה אִין שְׁפִּיטוּל, נִישְׁט פָאר מִיר".

מאוחר יותר קראת על הבייגלמעכר בעיתון.

שם סופר שביום ראשון של כל שבוע הוא היה נוסע ל"הדסה עין כרם" בירושלים כדי לטפל שם בחיילים שבורי גב.

אמרו גם שסביבו ישבו עשרה אורטופדים וניסו להבין מה ואיך בדיוק הוא עושה.

הם לא הצליחו והבייגלמעכר אמר שגם הוא לא יודע להסביר מה הוא עושה ולמה ושהיכולת הזאת עברה אצלם ברוסיה בירושה.


ומה זה השם המסחרי "בייגלמעכר"? הוא לא אפה שם שום כעכים רק יישר גבות כואבים. לאלוהים פתרונים. אבל זה מזכיר לך בדיחה ישנה: לאיש אחד התקלקל הקומקום. לקח האיש את הקומקום המקולקל וחיפש איפה שמתקנים את זה. פתאום ראה דלת של חנות ומעליה תלוי קומקום. נכנס האיש ואמר לגבר שבפנים שיתקן לו את הקומקום. אמר הגבר "אני לא מתקן קומקומים." שאל אותו האיש "אז מה אתה?" אמר לו הגבר "אני מוֹהלֵ". אז האיש שאל "אז מה זה הקומקום שתלוי שם בחוץ?" ענה לו הגבר: "המה אתה רוצה שאני אתלה שם?".

 

עד כמה שאתה יודע אין היום שום בייגעלמאכר כזה בארץ ישראל וככה חולפת לה תהילת עולם.

ובחזרה ל"דבורה שטרקמן".

המחזה הזה היה טקסט פיוטי עם שירים עצובים מאד והאמת, חלק מהקהל שראה את זה מחה דמעות. אתה ניחשת שזה מה שיקרה וביקשת ליצור איזה שהוא ניכור מהתוכן, משהו שירחיק  את הצופים מהמשמעות האיומה. אז כבמאי, החלטת לחקות את "מילקווד" (Under milkwood) של דילן תומס וכמותו עוד כמה מחזות אמריקאים בסגנון. הדמויות ישבו על כסאות עתיקים ודיברו ישירות אל הקהל, בלי להפנות ראש אחד אל השני. הדמות הראשית הייתה ישובה על פודיום שהגביה אותה במרכז הבמה. גם היא לא זזה ממקומה להוציא את הסצנה האחרונה. גם השחקנים וגם הקהל (120 הצגות) היו מופתעים מהאופן הזה של הבימוי אבל התרגלו וההצגה זרמה בלי שום שיעולים של משועממים ועם הרבה התרגשות ושקט מחריש אזניים. בסוף כל סצנה נכנסה לצד הבמה זמרת שהיוותה מעין "מקהלה יוונית" בשירים תואמים למהלך ההצגה. את התפקיד הראשי שיחקה בכשרון רב חיה רוזן מהסוללים. אתה לא כתבת הרבה מחזות של תאטרון ממש. דבורה שטרקמן הוא אחד מהכי טובים שיצאו תחת ידיך. את תפקיד השירה עשו דולי מודעי וניצה עמית.

 

והרי אחד משירי המחזה (מילים: אמנון בקר, לחן: יואב נטע):

 

בֹּקֶר טִיֵּל בֶּהָרִים.

בַּשֶׁמֶּש עָלָה אֶל הַהָר.

הַפֶּרַח עָלָה בַּשָׂדֶה,

שְׁלָשְׁתֵּנוּ פָּנִינוּ לַשֶׁמֶשׁ:

 

אִמְרִי נָא, אִמְרִי נָא לִי, אַתְּ, הַזּוֹכֶרֶת                                                                         לוּ שַׁבְתִי, בֵּן כַּמָה הֲיִיתִי הַיּוֹם?

 

אַתְּ קָטַפְתְּ לָךְ תַּפּוּחַ.

אֲנִי קָטַפְתִּי אֶחָד.

אֲנִי תַּפּוּחֵךְ תָּפַשְׂתִּי,

נָפַל תַּפּוּחִי  בְּיָדַיִךְ

                                                                                                                        אִמְרִי נָא, אִמְרִי נָא לִי, אַתְּ הַזּוֹכֶרֶת:

לוּ שַׁבְתִּי, בֵּן כַּמָה הֲיִּיתִי הַיּוֹם?

 

בַּטַל עֲפְעָפַּי רוֹעֲדוֹת,

אֶשְׁנָב לְבָבִי פָּתָּחוּ.

לִשְׁמֹעַ רִנַּת צִפֳּרִים

כִּצְלִיל רְסִיסִים שֶׁל כֶּסֶף.

 

אִמְרִי נָא, אִמְרִי נָא לִי, אַתְּ הַזּוֹכֶרֶת,

לוּ שַׁבְתִי, בֵּן כַּמָּה הֲיִּיתִי הַיּוֹם? 

אין תגובות:

פרסום תגובה