יום ראשון, 21 ביוני 2020

חיטוטים בקרביים

לפני שאתה שוכח הגיע רגע לחיטוט קצר בקרביים של עצמך.

פעם או פעמיים עד עכשיו העירות על צורתה וסגנונה של כתיבתך.

למה?

מפני שכתיבה היתה הגורם העיקרי בשלל יצירתך בשבעים השנים האחרונות.

כתבת חיבורים, פזמונים, סיפורים קצרים, מחזות, שירה וגם סִפְרוּת. אלה הם חייך.

לפני שישים שנים אתה כתבת בסגנון כזה שבעיני הקורא של היום ייראו הדברים כראויים לבקורת קטלנית.

בשנת 2014 לא כותבים כך ובטח ובטח שלא קוראים כזאת מן שפה.

הכתיבה הזאת עלולה  להחשב בעיניהם לגראפומניה חסרת מעצורים, חסרת טעם וחסרת תכלית, שכולה האדרת אוצר המילים של הכותב והצטעצעות בסגנון מתנשא. להלן אתה מביא כמה דוגמאות ונא להזדיין בסבלנות:


בתחילת המסמך הזכרת מחזה כלשהו שכתבת לעצרת חגיגית של התנועה המאוחדת, כשהיית בחיפה. חלק מהטקסט היה:

...אַתָּה אִישׁ הַתְּנוּעָה הַפָּשׁוּט

הֶעָמֵל כִּנְמָלָה הַבּוֹנָה אֶת תִּלָּה,

הָחוֹתֵר לְפָנִים לִקְרָאת הַמּוּפְלָא

הָעוֹלֶה לְאִטְךָ בְּמַעֲלֶה הָהָר.

מַעֲפִּיל וְהוֹרֵס אֶל פְּסָגוֹת לֹא נוֹדִעוּ

הָחוֹנֵךְ עַצְמְךָ עַל בִּרְכֵּי עֲרָכִים

אוֹחֵז בְּסַנְסִינֵי דֶקֶל הָחֵרוּת וּפאוֹרוֹתַיו

הָאוּמֵר לְהַגְשִׁים!

 

אַתָּה דַע לְךָ!

כִּי יֵשׁ בְּתוֹכְךָ דָבָר.

כִּי יֵשׁ בְּתוֹכְךָ דְּבָרִים, אֶלֵיךָ אֶלֵינוּ וְאֶלֵיהֶם,

בּוֹעָרִים בּתוֹכְךָ כְּאֵש אֲצוּרָה

נוֹרָאָה וְשׂוֹרֶפֶת וּמְכַלָּה בַּלְהָבוֹת.

וְאַתָּה אֵינְךָ אֶלַא כֵּלֶא לַמּוֹ,

בֵּית יוֹצֵר וְסוֹהֵר  לְמַהֲפֵּכַת הַמּחָר.

 

קוּם לֵךְ וַעֲשֶׂה לָנוּ בָּהֶם

וְנִתְזוּ הַגִּצִים מִשַּלְהֶבֶת אִשְׁךָ

וְהוּצְתוּ עִם כּוּלָם סְבִיבוֹתֶיךָ בַָּלְהָבוֹת!.....

 


 

ב-1957 פירסמת בירחון "שדמות" כתבה בזו הלשון:


....."הָלֹךְ אֵלֵךְ לִי בְּאֶרֶץ הַצּוּקִים וְהַמְּצוּקִים, מֵשִׂים פַּעֲמַי לְכָאן וּלְשָׁם בְּאֶרֶץ הַצּוּקִים וְהַמְּצוּקִים."

אֶתַּע לִי בִּנְתִיבוֹת אֶרֶץ גֵיאָיוֹת הַצַּלְמָוֶת,דוֹרֵךְ בְּרַגְלֵי שְׁבִילִים עַל תְּהוֹמוֹת בְּאֶרֶץ גֵיאָיוֹת הַצַּלְמָוֶת.

אַעֲפִּיל לִי בְּאֶרֶץ הָרְרֵי הָעָנָק אֶל שֵׂגֶב פִּסְגָתָם, מַשְׁקִיף סְבִיבוֹתַי אָחוּז קֵסֶם פָּלָצוּת הַמַּרְאֶה הָאָיוֹם בְּאֶרֶץ הָרְרֵי הָעָנָק....."


ב-1958, לחג ה-10 של קיבוץ יזרעאל, חיברת חיזיון בשם "גל אבנים" (אפשר לקרוא באתר שלך ברשת):

 

כְּחַלְחָלוֹת אָפָקִים וְנוֹשְׁקוֹת רְקִיעָן

תִּנַּשֵּׂאנָה פִּסְגוֹת מֵרוֹז וּמוֹרֶה אֶל עָל.

בַּלַיְּלָה, עֵת סַהַר יֵרוֹם מִקֶּדֶם מוֹאָב

הִלַּת נְגוֹהוֹת קְסוּמִים תַעֲטֶינָה.

 

עֲלוּפֵי מִטְלָלִים בַּמִּדְרוֹן

מוּל כּוֹכָב יִקְרְצוּ יְנַצְנְצוּ

צוּקֵי הַבָּזֶלֶת, סְלָעִים אֲפוֹרִים.

 

אֲפוֹרָה הַבָּזֶלֶּת, קָשָׁה וּבוֹהֶקֶת מִטַּל

בְּאַדְוַת הַכָּחו­ֹל הַזּוֹהֵר,

מוּל פִּסְגַת מֵרוֹז.

מוּל פִּסְגַת מוֹרֵה.

במקורם, לא היו שני הקטעים האחרונים מנוקדים ונראו לך לא מי יודע מה.

אתה עצמך מופתע לגלות שאחרי שנוקדו, הם נראים פחות מפחידים ויותר סימפטיים.

אתה מבין שהייתה לך אז נטיה חזקה ועמוקה לפיוט, וללשון המקורות של השפה העברית.

 


ועכשיו ערימת התירוצים על מה ולמה כתבת כך:

בכל ילדותך הייתה קריאת הספרים של אז, היסוד המרכזי לעיצוב סגנון הביטוי שלך.

רוב הספרים שקראת החל מ"מסע הבובות לארץ ישראל", ד"ר דוליטל, אמיל והבלשים, בּוּג-זַ'רְגָל, עבור לכל סיפורי טרזן וגמור בכל ספרי זול וורן, כל אלה נכתבו או תורגמו לשפה על-תקנית ומנוקדת שמקורה  בתנך, גמרא בתלמוד, ובעברית של תקופת "ההשכלה".


אתה לא גדלת על העברית של רם אורן. אתה הרבית לקרוא את ביאליק, יל"ג , ז'בוטינסקי, אורי צבי גרינברג, ווֹלְט וִיטְמָן, טשרניחובסקי ומתיתיהו שוהם.

מבחינה זו, משתייכים משה שמיר וס.יזהר לאותה קטגוריה.

אך בראש הגורמים לעיצוב לשון כתיבתך היה ספר התנ"ך. שפת התנ"ך היא השופעת והמשפיעה על כל מהות התבטאותך.

אפילו כיום אתה יכול לצטט על-פה הרבה פסוקים ואפילו פרקים שלמים מהתנ"ך.

בימים אלה ממש אתה קורא (בעצם, אתה שומע, מפני שאתה כבד ראייה לגמרי ואתה שומע את הדיסקים של הספריה לעיוורים) את "ימי צקלג" של ס.יזהר.

זה תענוג עילאי לקרוא את העברית הזאת. לא סתם אמרו עליו פרופסור שקד, עמוס עוז  וא.ב.יהושע' שס.יזהר הוא גדול סופרי ישראל.

הלוואי שכך היו כותבים, קוראים ומדברים גם בזמנים טרופים אלה. אם היו עושים כך, אז העם היושב בציון היה  הרבה  יותר תרבותי והרבה  פחות משוגע.

ומי קורא את ימי ציקלג באוזניך? לא פחות ולא יותר מאשר רְאוּמָה אֶלְדָר האלוהית, שלשמוע אותה קוראת עברית זה פשוט אורגזמה.

בשנים האחרונות אתה כותב הרבה אבל מתאמץ מאוד להוריד את שפתך "הגבוהה" לגובה העיניים והאוזניים של הקורא הממוצע. (לרבות המסמך הרצוף בזה) אחרת לא יקראו. מי שומע ויודע היום על "ימי צקלג"?

אתה משוכנע כי מי שיעשה זאת לא יבין כמעט כלום מהעושר של אוצר המילים, התחביר ואורח המחשבה של גדול סופרי ישראל.

היום סיימת לקרוא 105 עמודים מימי ציקלג. וזה רק אמצע התקליטור הראשון מתוך תשעה דיסקים של תכולת הספר. האמת, זה קצת נמרח על יותר מדי. כל הסופרים לוקחים תקופה של שנים ותוחבים אותה ליומיים של קריאה. ס.יזהר כותב על כל רגע שלוש שעות של קריאה. קשה לעמוד בזה.  טוב.  

 

ובאותו עניין: קראת כבר שלושה דיסקים מתוך תשעה של ימי ציקלג, אתה מרים ידיים בהכנעה. יפה מאוד לקרוא על ארץ ישראל היפה, על הווי הפלמ"ח ועל הקרב של "חירבת מְחָאז". אבל כל אלה הם רק בקושי 10 אחוז מהספר "ימי ציקלג". 90 אחוז מהספר הם על כל מה שס.יזהר ראה ושמע וחשב על כל דבר שבעולם, ואחר כך ישב וכתב את זה.

אז בצער רב וביגון קודר אתה עובר ישר לדיסק התשיעי, בתקוה לקרוא לפחות אותו.


עד כאן בעניין של איך לכתוב ולקרוא מה.

 


 

ועכשו, לשם בידור, הנה שיר שכתבת לפני עשרים שנים, כשהיית בעבודה ולא היה מה לעשות. אז מרוב שעמום כתבת:                               

פריחת החצב

 

                                             יָפָה שְׁקִיעָה מִשֶּמֶש עוֹלָה,

                                             מָתֹק הַסּוֹף מִתְּחִילַה.

                                             וְעָצוּב הַסְתָּו,

                                             כִּי מֶשֶךְ חַיֶיו –

                                             פְּרִיחַת הֵחָצָב

                                             שֶׁנִקְטְעָה,

                                             עַד לַשּׁנָּה הַבָּאַָה.

 

את זה חיברת כשהיית בן ששים ושתים. היום אתה בן שמונים ושתים, וזה אולי פחות רלוונטי.

אין תגובות:

פרסום תגובה