יום ראשון, 28 ביוני 2020

הטראומה השלישית

אין גבול לבלבול של המוח של עצמך. כבר מזמן התחייבת לכתוב איזה זיכרון על  הטראומה שלישית בחייך או משהו כזה. 

אבל מנשה קדישמן זרק את הכל הצידה ולא כל כך קל לגרש אותו מהשרעפים. א

תה זוכר שמנשה אהב נורא לשיר. סתם לשיר.

יכול להיות שהוא עשה את זה רק בנוכחותך ותמיד יחד אתך. (לא בטוח שזה כך.) 

מנשה היה חוזר תמיד על מקבץ שירים קבוע.


השירים שאתה בחרת לשיר יחד אתו (כמו בסרט "הכבשה הכחולה") היו גם כן שירים שאתה ידעת שהוא אוהב. אחד השירים היה:

 

מילים: אברהם רייזין
תרגום/נוסח עברי: אברהם לוינסון
לחן: אברהם משה ברנשטיין
שנת כתיבה: 1897


הַכֶּה, פַּטִּישִׁי, הַךְ וְהַךְ
הַכֶּה עַל רָאשֵׁי מַסְמְרִים.
בַּבַּיִת פַּת לֶחֶם אָזְלָה;
אֵין כְּלוּם בִּלְעֲדֵי יִסּוּרִים.

הַכֶּה, פַּטִּישִׁי, הַךְ וְהַךְ
עוֹד רֶגַע יָבוֹא חֲצוֹת לֵיל,
עֵינַי נִסְגָּרוֹת מִלֵּאוּת,
עָזְרֵנִי, אַמְּצֵנִי נָא, אֵל.

הַכֶּה, פַּטִּישִׁי, הַךְ וְהַךְ
הֱיֵה נָא זָרִיז וּמָהִיר;
עָלַי לְהָכִין לְמָחָר
אֶת זוּג נַעֲלֵי בַּת הַגְּבִיר.

הַכֶּה, פַּטִּישִׁי, הַךְ וְהַךְ
אַל נָא מִיָּדִי תִּשָּׁמֵט.
אַתָּה לִי מֵבִין יְחִידִי;
אֲנִי בִּלְעָדֶיךָ כַּמֵּת..

 

עוד שיר שמנשה נהג לשיר עם הרבה געגועים היה  "שיר הטוחן הזקן".

אתה למדת את השיר בבית החינוך בצפון, אבל מסתבר שהשיר עתיק היומין זכה ליותר מתרגום אחד וגם ליותר מלחן אחד. 

 

מילים: מרק ורשבסקי
תרגום/נוסח עברי: שולמית קלוגאי
לחן: יליזבטה סרגייבנה שאשינה
שנת הלחנה: 1861


עָבְרוּ שָׁנִים, הַרְבֵּה הַרְבֵּה שָׁנִים עָבְרוּ
וְעַד עַתָּה נִשְׁאַרְתִּי עוֹד בּוֹדֵד.
הַגַּלְגַּלִּים נָעִים, לְאָן חַיַּי בָּאִים?
אֲנִי כְּבָר סָב, עָיֵף וְגַם בּוֹדֵד.

שְׁמוּעוֹת עָבְרוּ שֶׁהֵמָּה יְגָרְשׁוּנִי
לְאָן אֵלֵךְ, לְאָן מִתּוֹךְ הַכְּפָר?
הַגַּלְגַּלִּים נָעִים, לְאָן חַיַּי בָּאִים?
אֲנִי כְּבָר סָב, עָיֵף וְגַם בּוֹדֵד..

 

 

לא אכפת לך להגיד עוד משהו... אם מנשה, אז מנשה עד הסוף.

הבחורצ'יק אהב את השירים עם "הגסויות" ששרנו כשהיינו ילדים.

פעם היה ביטוי -  "משפחה מיוחסת, אביו סבל, אמו כובסת".

ככה הכריזו על המשפחה של מי שרצו ללעוג לו.

בעניין המשפחה המיוחסת היה שיר אחד ביידיש, שמנשה הקפיד לא לשכוח ולהכריח גם אותי לשיר יחד אתו.  וזה השיר:

 

דֶה טָאטֵע  אִיז אַ-סְמָארָאבוֹזְ'נִיק.

דֶה מָאמֵע גַאנְבֵעת פִיש אִין מָארְק

אוֹי אוֹי דֵער בּרוּדֵער אִיז אָ טָאשֶען צִיֵיער

דֶה שְׁוֵעסְטֵער לִיגְט מִיט אָ קוֹזָאק.

 

אתה לא חושב שצריך תרגום. למי שלא יודע יידיש אז זה התוכן:


האבא משמן צירי עגלות בעִטְרָן, האמא גונבת דגים בשוק, האח הוא כייס, והאחות שוכבת עם קוזאק.


 

ב-1998 התקיים חג ה-50 לקיבוץ יזרעאל. כשנה לפני כן (זמן קצר אחרי שעברת ניתוח מעקפים), התחילו לדבר על חג היובל.

אתה סברת (בטעות) שכמו בפעמים קודמות - חג ה-5, חג ה-10, חג ה-15, חג ה-20, חג ה-25 וחג ה-36, יפנו אליך שתכתוב ותביים את חג היובל.

כשלעצמך רצית בזה מאוד מאוד. ראית בכך מעין גולת כותרת לעבודותיך בחגי יזרעאל ובחגי משק בתנועה הקיבוצית בכלל.

המתנת עד שהתכנסה ועדה מיוחדת לחג ה-50 של הקיבוץ.

איש לא הזמין אותך לישיבת הועדה. אתה הופעת שם ביוזמתך.

למיטב זכרונך הצעת שם לחזור על החוויה של חג ה-25, הצגת "מישהו".

אתה הצעת את זה כבמסורת תולדות התיאטרון, לחזור ולהציג את מחזה המוסר "יידרמן" ( אוורימן) בכל 10 שנים, זאת על מנת לשמר את הקלאסיקה הזאת כמו שנהוג באוסטריה. אתה חשבת שאם  יחזרו ויציגו ביזרעאל את "מישהו" בכל 25 שנים, יהפוך המנהג למסורת מקומית ובין לאומית  מכובדת למדי.



אתה זוכר שלשמע הצעתך זו פרצה החברה נ.  (שהייתה מנצחת המקהלה ב"מישהו") בחמת זעם  והתריסה: "בשום פנים ואופן לא עוד פעם את הדבר הזה...".

נימת קולה והבטחון בצדקת דבריה רמזו כביכול על כך שהיא מייצגת דעת רבים בקיבוץ. בישיבה הזאת נכחו כ-10 אנשים.

אף אחד לא הביע התנגדות למה שהחברה נ. אמרה, והיה שקט מביך, ומבשר רעות. מזה אתה הבנת שאין מה לדבר על "מישהו", והשתתקת. ל

אחר כמה דקות הצעת שאם כך אז אפשר לעשות הצגה על יזרעאל ותולדותיו כמו שנעשה במקומות אחרים.

לזה (איזה טעות!) היתה איזו הסכמה שבשתיקה. למיטב זכרונך היה בזה אישור לכך שתשב ותכתוב. אתה הנחת (בתמימות מוטעית) שכל עינייני ההפקה יהיו דומים לפעמים הקודמות בהן עסקת בחג המשק. התישבת בסטודיו שלך והתחלת לכתוב. 

אין תגובות:

פרסום תגובה