יום שישי, 26 ביוני 2020

תולדות פינת הנוער

הזכרת פה את מושג פינת-נוער. בשנה האחרונה לפני המלחמה (1967) פניתם לועדת השיכון של איחוד הקבוצות והקיבוצים בבקשה לעזור לכם בהקמת מבנה לאולפן (עולים חדשים. עברית) לא יצא מזה כלום.

יום אחרי ש-80 הבחורות והבחורים הגיעו למשק בגלל המלחמה, התחלת להתרוצץ בכל כתובת אפשרית כדי לפתור את בעית השיכון.

אתה לא זוכר פרטים מדויקים, מה קודם ומי אחר כך?.

אתה כן זוכר ששבוע לאחר המלחמה הגעת אל בניני המוסדות הלאומיים בירושלים בכדי להיפגש עם אחד מה,מָאכֶרִים, הגדולים של הסוכנות, אליהו דובקין.

אתה זוכר שהמקום המה אנשים מבולבלים שלא הבינו ולא ידעו מה עושים עם המדינה שגדלה פי שניים. הצגת בפני אליהו דובקין את הבעיה.

לא היה לו זמן לדבר על כלום חוץ מלפטור אותך ב"נראה מה אפשר לעשות". את המטבע הלשוני הזה אתה מכיר ויודע כמו כל העם היושב בציון.

 

לא יאומן כי יסופר, כשחזרת הביתה המתינו לך שתי הודעות טלפוניות דחופות. המזכירה של אליהו דובקין הודיעה שהסוכנות ומשרד השיכון יטפלו בבעיה. ההודעה השנייה הייתה ממשרד השיכון בקריה בתל אביב:

מנכ"ל המשרד שלמה אבני יחד עם אלכסנדר בסין (הסגן של אלוהים) ואחד האדון פלמור ממשרד הקליטה של הסוכנות, שלושתם יגיעו ליזרעאל בשבת הקרובה. זה כעבור שלושה ימים בלבד.

למותר לציין לעצמך שפורום כזה מתאסף בצריף המזכירות של יזרעאל אולי פעם באלף שנים. בשבת בבוקר, כמו שעון, התייצבו השלושה אצלך במזכירות.

אתה ניסחת איזה מין מיזכר קצר על מה פה מדברים. לקח להם שלוש דקות לקרוא ושלמה אבני אמר "טוב, אז תקבלו מיד פינת נוער".

כאן הבהרה: פינת נוער זה שני בתי רכבת עם חמישה חדרים, שתי מערכות שירותים ומרפסת ענקית בכניסה. נוסף לזה בית למחסן בגדים או קומונה, ועוד מבנה גדול עם שתי כיתות לימוד.

אני ממליץ, המשיך אבני, שתוך כמה ימים תתחילו לבנות, כדי לא לאבד את ההזדמנות. שני האחרים החרישו. תוך עשרים דקות הסתימה הפגישה. שלמה אבני ואלכסנדר בסין מהרו להתיישב במכוניותיהם בשביל לעשות טיול "סיפתח" בגדה המערבית. להם היו רשיונות כניסה לשטחים הכבושים זה כמה ימים. האדון פלמור נאלץ לשוב על עקבותיו לתל אביב כי לא היו לו הקשרים המתאימים בצבא למי שמחלק רשיונות כניסה.

 

אותו אלכסנדר בסין היה קשור גם ל"קוטג'ים" של יזרעאל.       

רגע, מה זה בכלל "הקוטג'ים"  ביזרעאל?  

אז ככה: כבר ב-1953 היה ברור לכולם וגם לסוכנות שצריך לבנות אצלכם שיכון חדש, כי הכל צפוף וישן. כמו לכל הקיבוצים הצעירים, הוצעה לכם תוכנית סטנדרטית של דירות 28 מ"ר, שבהן יש חדר וחצי מחוברים, מטבחון, שירותים ומקלחת. בתקופה ההיא היה קיבוץ יזרעאל ממש מפוצץ מכל מיני חוכמולוגים עקשנים שיודעים כל דבר יותר טוב מכולם. מישהו ראה באיזה קיבוץ בניה חדשה של דירות בנות קומה אחת עם הכנה של מדרגות לקומה שניה שפעם תיבנה, כזה מין קוטג'.

כאן התחילה שוב מלחמה בין יזרעאל לבין אלכסנדר בסין, מהנדס הסוכנות שאלוהים זה הסגן שלו. הוא סירב לשמוע מהרעיון והתנבא שאתם סתם דופקים את עצמכם מפני שאף פעם לא תבנו את הקומה השנייה ותשארו עם הראשונה, שלבד היא לא מי יודע מה.

בסוף ניצחו החוכמולוגים העקשנים ואתם בניתם שלושה בלוקים של 6 דירות 22 מטרים קומה א'.

עד עצם היום הזה לא נבנתה הקומה השנייה. החוכמולוגים העקשנים עזבו את המשק עוד לפני שהבניה הזאת הושלמה ולא זכו ליהנות מהחרבון.


למה זה איכפת לך להיזכר דוקא בקוטג'ים האלה? מפני שאתה עבדת בנגריה אצל שמוליק הנגר (שהיה אוכל המון שום) ושניכם ייצרתם את כל הנגרות של הקוטג'ים: דלתות, חלונות וארונות קיר.

אתה נגעת שם בכל קרש. אז את זה אתה זוכר ולא יועיל, שני דברים, למשל, שאת הנגרות עשיתם מעץ אורן קנדי, שקודם היה הקירות של אסם הגרעינים הראשון ביזרעאל.

אתה זוכר שלדלתות הקוטג'ים קראו "דלתות דן".

מה זה? זה דלת בתוך דלת שאפשר לפתוח למען האוורור. דרך אגב, לא מזמן חירבו שניים משלושת בתי הקוטג'ים בגלל מצבם העלוב. מה שהיה מרגיז במיוחד בדירה הזו,  הייתה ההכנה למדרגות בקומה השנייה, זו שמעולם לא נבנתה.  מין אלכסון מבטון בחלל השירותים. זה היה בדיוק מעל מושב האסלה. היית מתרומם וחוטף זפטה בראש אם לא נזהרת.

 

 

מאחר והזכרת את החיילים והטלפון ממלחמת ששת הימים, אז אלה דברים נוספים באותו עניין: 

באותו יום רביעי של המלחמה התחיל צה"ל להזיז הרבה כוחות מהגדה לרמת הגולן. בכביש על יד המשק חלפו ועברו מאות כלי רכב, משוריינים ואפילו טנקים. אתה זוכר שהחבר'ה  מהמשק הוציאו אל הכביש עגלת פלטפורמה ועליה סירי בישול ענקיים מלאים מיץ לימון ממותק. הרכבים הצבאיים עוכבו לרגע ליד העגלה וקיבלו כמה מצקות מיץ קר לכל חייל.  פעם או פעמיים עצרה השיירה לעמוד בצל האקליפטוסים שלצד הכביש מול המשק.  תוך שניות זינקו עשרות מילואימניקים לחפש איזה טלפון בשביל להגיד שלום לאשה ולילדים. ביזרעאל היה קו טלפון יחיד בצריף המזכירות. כולם הגיעו לשם. נהיה תור ארוך וכל אחד דחק בקודמו לסיים מהר, אם בכלל היה קו לשיחת חוץ. אחרי כמה זמן נחלצו הבנות מהמזכירות והציעו לחיילים המסכנים שישאירו פה את מספרי הטלפון.

במשך היום והלילה היו הבנות מצלצלות לכל הארץ (על חשבון קיבוץ יזרעאל כמובן).

תוכן ההודעה היה אחיד ולקוני: בעלך או בנכם עבר ביזרעאל בשעה זאת וזאת, שלומו טוב  וד"ש.

מה שאתה עוד זוכר מכל הסיפור זה ששאלתם את החיילים מה קורה במלחמה ואיך זה בכלל?  והם היו עונים במקהלה: "חנטריש"!...

 

ועוד שיר מפעם, עם איזה קשר למלחמה, שיר שהבנים היו שרים לא ליד הבנות. אפילו יורם קניוק, בספרו "תש"ח" (עמוד 19), זכר את השיר.

 

                                            דּוֹפְקִים דּוֹפְקִים דּוֹפְקִים

                                            יָמִים וְגַם לֵיְלוּת

                                            שָׁנָה וְעוֹד שָּנָה

                                            וְלֹא יִהְיוּ בְּתוּלוֹת.

                                                   -----

                                            וְאִם הַבָּחוּרוֹת יִהְיוּ לְבַקְבּוּקִים

                                            אָזַי הַבָּחוּרִים יִהְיוּ לִפְקָקִים

 

                                            דּוֹפְקִים דּוֹפְקִים....

                                                     -------

                                            וְאִם הַבָּחוּרוֹת יִהְיוּ לִמַסְמֵרִים

                                            אָזַי הַבָּחוּרִים יִהְיוּ לְפָטִישִׁים.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה