יום שישי, 26 ביוני 2020

חתיכת קיבוצניק מטומטם

בשביל לתפוס לרגע קצת אויר לנשימה ומנוחה לשכל, שיש לו כבר יבלות מרוב חיטוט בזיכרון, אז הנה שיר מפעם:

 

דון פדרו טרסטו

 

דוֹן פֶּדְרוֹ טֶרְסְטוֹ מִמֶכְּסִיקָנָה,

לפלסטינה דֶה לָה בּוֹאֶנוֹ,

צריך לעשות שם גְרַנְדֶה בִּיזְנֶסוֹ,

ולהרויח מָנֶה מָצֵ'צוֹ,

אַיִי  אַיִי!

 

והוא פתח לו גְרַנְדֶה אַקַרְמוֹ,

והַמָקוֹמוֹ על שפת הַיָמוֹ.

והוא עשה שם גְרַנְדֶה סְקַנְדָלֶה,

כל בחורים שם עושים טְרִילָלֶה.

איי  איי!

 

דון פדרו טֶרְסְטוֹ בַּפּוֹלִיצַיאוֹ,

דון פדרו טֶרְסְטוֹ אַייאַייאַיַיַיַיוֹ.

ולקחוהו לקְרִימִינָלֶה,

ושם עשו לו גְרַנְדֶה סְקַנְדָלֶה.

אַיי אַיי !

 

 

ובחזרה לענינינו.

אתה זוכר את הערב בו נסעת באוטובוס לחולון, לביתם של רוחמה והרן קוך.

בדירת הקרקע בה התגוררו היתה מרפסת גדולה. כשהגעת כבר ישבו שם כמה מעוזבי יזרעאל. הם עטו עליך כמוצאי שלל רב, שתספר להם איך ומה היה בחו"ל.

אתה זוכר את הרגשות המעורבים  שחשת במעמד המביך. מה שאתה הכי זוכר זה איך שמאוחר יותר הגיעו גם שלומית ורפי וויזר. כשראית אותה הזדרזת לקום.

היא התנפלה עליך בחיבוק חם. האמת, התרגשת נורא.

אבל בסך הכל של הדברים התייחסת אל כל החבר'ה האלה כמו אל עריקים שבגדו ועזבו והשאירו אותך מאחור. אתה חזרת לקיבוץ ולאורך שנים לא דיברת איתם מטוב ועד רע. גם הם מיעטו לבקר ביזרעאל. טוב, חלפו כבר 60 שנים. הכעס חלף. לא יועיל, אלה החברים הכי קרובים אליך עד היום. אז על מה יש לכעוס? על זה שהם החליטו שלא לחיות בקיבוץ?... 

עכשיו תפסת והבנת שחזרת ליזרעאל שאין בה הרן ורוחמה קוך, שאין בה שלומית ורפי וייזר, גם לא עמיקם יעקובי וגם לא שייע. זהו.

החבר'ה ההם לא התביישו לשאול אותך אז למה אתה נשאר בקיבוץ?

על זה אין לך תשובה משכנעת ומסודרת גם היום.

לאחר שנתיים, בהן הייתה הנגריה , עזובה וחסרת ערך, קיבלת על עצמך לבצע במשק את כל הנגרות "בשיכון מזרח" החדש. זה היה היקף ענק של עבודה. בעת השיא עבדו בנגריה 7-8 חברי משק. אתם ייצרתם את כל החלונות, הדלתות וכל ארונות הקיר השונים בדירות 2 החדרים שניבנו בשיכון הזה. נסיתם גם לבנות את הגגות, עבודה שונה בתכלית מסתם נגרות. אחרי שהשלמתם  שני גגות  מתוך שמונה, נוכחת שזה לא בשבילכם. אתם לא יודעים איך לבנות גג אגדים, פֶטוֹת ולוחות אסבסט גלי. מה שלכם לקח שבועיים בוצע בידי גגנים חיפאים תוך יומיים. הכל בעזרת גרזנים, מסורי יד של יערנות והרבה זריזות מקצועית. מכל מקום אתה זוכר את העבודה בשיכון מזרח גם לטובה וגם בגאוה.

 

עם חזרתך מחו"ל אתה זוכר עוד חוויה פיקנטית.

כשיצאת את הארץ, לא הפקדת את רשיון הנהיגה במשרד התחבורה, כפי שהיה נדרש אז ואתה לא ידעת. תוקף הרישיון פג, אז נסעת למשרד הרישוי החדש בחיפה. אחרי שעמדת בתור והצגת בפני הפקידה את הצורך לחדש את רישיונך, הודיעה לך היא שתצטרך לעבור עוד פעם טסט, כי זה החוק.

אתה התרגזת כי לא הבנת מדוע ולמה? אחרי כמה דקות של דין ודברים חריף הציעה הפקידה שאם זה לא מוצא חן בעינייך שתגש אל רב הבוחנים, ושאולי הוא יעזור, אע"פי שבטח לא. נכנסת למשרד רב הבוחנים. הוא היה איש מבוגר.

לשמע דבריך השיב בפסקנות, אין מה לעשות תעשה עוד פעם טסט. החלטת לנסות את מזלך ושלפת מתוך מעטפה גדולה איזה שבעה רישיונות נהיגה שונים מהארץ, רשיונות נהיגה בינלאומיים וגם מרודזיה.

הוא דחף בחזרה את הרישיונות לעברך והביע קוצר רוח לסיום הפגישה.

כשהתחלת לאסוף את הרשיונות אל תוך המעטפה ועמדת לצאת, הצביע רב הבוחנים על אחד מהרשיונות ושאל מה זה? זה היה רישיון הנהיגה שקיבלת ברודזיה, שנכתב בו כי אתה רשאי לנהוג בכל סוגי הרכב. צורת הרשיון הרודזיאני היתה פנקס עם כריכת בד ירוקה ובו כמה דפים.

צורת הרישיון הזאת היתה אחידה בכל האימפריה הבריטית, כולל המנדט בפלשתינה. הרב בוחן העיף בי מבט משועשע, חייך ואמר: ככה נראה "דרייברס לייסנס" אמיתי. אני הוצאתי כאלה בזמן המנדט.

אין מה לבדוק, לך לפקידה והיא תתן לך רישיון ישראלי חדש, ותהיה לי בריא.

 

ועוד בזמן החזרה לארץ.

שבועיים אחרי שהגעתם חזרה לישראל הוזמנת אל בית המכס בנמל חיפה כדי לשחרר את מטענכם שהגיע מדרום אפריקה. נכנסת לנמל. שני מוכסים קפואי פנים הזמינו אותך להיכנס אחריהם למחסן המכס, שם פגשת את חמשת ארגזי הפלדה הנעולים, בהם שלחתם את החפצים.

המוכסים ביקשו ממך לפתוח את המנעולים במפתחות שהבאת בכיסך.

אחרי שסקרו את תוכן הארגזים הם שאלו אם יש לך על מה להצהיר?

השבת שלא, אבל יש פה "טייפ רקורדר" משומש, ומכונת כתיבה ישנה.

כל השאר זה ספרים וכביסה מלוכלכת. זה היה ב-1961. המוכסים הביטו בך בזילזול. "אתה לא מתבייש לחזור מחו"ל בלי שום דבר?"

לך מפה הביתה עם הסמרטוטים שלך!

בלי מקרר חשמלי? בלי מגהץ קיטור? בלי קרטון בקבוקי בושם? שום איזה ויסקי? ..."חתיכת קיבוצניק מטומטם". 

אין תגובות:

פרסום תגובה