יום שני, 15 ביוני 2020

חרדות משחקים והפצצות

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

אתה שוכח לתאר את עצמך. איזה מין ילד היית בכלל לפחות מגיל אפס עד שתים-עשרה שלוש עשרה. למען ההגינות כלפי עצמך אתה חייב לומר כי מגיל 18 הפכת להיות איש רוח. נהיית משורר, סופר, מחזאי, במאי ואפילו צייר לא אלמוני.

אתה גם נחשב למי שאיננו טיפש במיוחד.

אתה היית רזה וקטן וצנום. הראש שלך קצת פחוס. סבתא שלך חדת הלשון כינתה אותך "קְרוּמֵעקוֹפּ" (ראש עקום).

עד גיל שבע היו שיניך התחתונות מעל לעליונות. זה השאיר בפרצוף שלך לסתות של נאצר. כשהיית בן שמונה שלחו אותך אל ד"ר אגה שפיץ. האגה שפיץ הזה היה מרפאה אורטודנטית של יהודיה גרמניה שהגיעה יחד עם כל הציוד והצוות לפני 1939. המרפאה היתה מאחורי עיריית תל אביב, אולי ברחוב שניאור. אתה זוכר את המרפאה שהיתה מלאה וממולאה ציוד מודרני, הכל מצופה ניקל עם כל מיני מכשירים  מסתוריים. המקום נראה לך כמו חללית. ד"ר אגה שפיץ היתה סובבת ומפקדת על האחיות ועל הרופאים שעבדו שם. הם שמו על השיניים התחתונות שלך מין "בגד ברזל" שהכריח את השיניים העליונות להתחיל ולהתקדם. במשך חודשיים היית מגיע למרפאה, שם היו מקטינים את בגד הברזל בעזרת אבן משחזת. נורא ואיום. אתה זוכר איך שהגרמניות היפיפיות שעבדו שם נהגו להתלוצץ הרבה, גם עליך. כשהיית קטן היה לך שיער בלונדיני כאילו שנולדת בשוודיה. הבלונדיני הזה הפך להיות חצי ג'ינג'י ואחר כך נהיה שטני. עד גיל מאוחר היה לך זקן אדום כמו לברברוסה. עכשו הכל לבן.


אתה היית ילד מתוסבך לגמרי. עד גיל מאוחר היית עושה פיפי במיטה. לא רק זה, אלא שהיית מחרבן במכנסיים. אתה זוכר איך שזה היה קורה מחוץ לבית ואתה היית מכסה את עצמך בחול וילדים שאתה לא מכיר היו מכנים אותך "החַרְיָן". כשהיה נהיה חושך היית מזדחל איכשהו הביתה. אמא שלך התייאשה מהילד הזה. אחרי צהריים אחד אתה זוכר שחרבנת במכנסיים שלוש פעמים. בפעם האחרונה שהגעת הביתה חזר גם האבא שלך הביתה. אמא שלך התחילה לילל ולהגיד שהיא לא יכולה יותר עם הילד המלוכלך הזה. אבא שלך תפס את הרמז ובצורה מבוקרת כמעט שבר לך את כל העצמות. אתה זוכר איך נפלת על הרצפה וצרחת ובכית בכל כוחך. אתה לא זוכר, אבל נדמה שהמכות ההן הועילו, בניגוד לכל התאוריות החינוכיות של היום.

 

אתה זוכר כשהלכת עם אימא לראות סרט ביומיות בקולנוע מגדלור. הסרט היה עם דני קיי. אותך הוא הצחיק עד מוות. לא יכולת להתאפק ועשית פיפי על כל המכנסיים והכסא. כשיצאתם החוצה לחזור הביתה כולם ראו מה קרה לך. זה זכרון מביך ביותר עד עצם היום הזה.

עד גיל שתים עשרה היית עדיין ילד קטן, נמוך, רזה, עם ראש עקום. מסתבר שהעובדה הזאת גרמה לך רגשי נחיתות גדולים. אתה היית גם תלמיד לא טוב וגם ספורטאי גרוע. אפילו הבנות השמנות היו משיגות אותך בריצה. למה כל זה נפל עליך? השד יודע.  

אתה זוכר איך בכיתה ב' הסתכלה המורה בחיבור שכתבת על משהו, וזרקה לך את המחברת לפרצוף ועל הרצפה ואמרה שאתה צריך ללמוד לכתוב כמו בן אדם, כל כך מפני שכתב ידך היה בלתי קריא לחלוטין. כאילו שעכשו אתה כותב לא כמו בן אדם. המורה הזאת גם החליטה שהיא תרפא אותך מכתיבה ביד שמאל (כך בזמן שאתה ילד שמאלי לגמרי, אוכל, כותב ובועט – הכל בשמאל).


אם להשחיר את פניך עד הסוף, הרי שכילד חשת שנאה ותיעוב לכל סוגי האלימות. לא יכולת לסבול איך שאבא שלך היה מתווכח ופותח במריבה עם מכר כלשהו. כשהיית בן עשר, הלכתם אתה ואחיך לקולנוע עממי (אוהל שם) לראות  את הסרט "תום סויאר". לקראת סוף הסרט היה שם איזה אינדיאני ששמו "אינג'וּן ג'וֹ". הוא רדף אחרי תום סויאר במערה ארוכה ומפותלת. זה הפחיד אותך נורא. אתה פשוט קמת ויצאת מהאולם, כנגד מחאותיו של אחיך הצעיר ממך. אפילו בשנים האחרונות מול הטלויזיה, כשעוד ראית טלויזיה, שנאת להביט בלויתנים שטורפים כלבי ים, נמרים שטורפים איילות או קונדור טורף איזה שפן סלע.

 

אבל אתה לא היית סתם פחדן. כשהיית שוער בכדורגל, היית משתטח כמו משוגע אל הרגליים של היריבים ובולם את הגולים. מאוחר יותר, בבסיס הטירונים של הנח"ל, היית שוער ובלמת כך את הגול. אבל מישהו, פרא-אדם, בעט בכף ידך והוציא את פרק הזרת ממקומו וכך קיצר אותה בכמה סנטימטרים. לקחו אותך אל הרופאה עם השפם. היא השפריצה כלורופורם על האף שלך ואחר כך משכה את הזרת אל המקום. אתה מרגיש את זה עד היום. אל הרופאה עם השפם עוד תחזור.   כשהיית בן ארבע עשרה נהגת לרכב על האופניים לבריכת "גלי גיל" (איפה שהיום הבורסה). שם לא פחדת לקפוץ למים מגובה של 4 מטר בקפיצת סלטות. כל המתרחצים היו מתאספים להביט איך שאתה עושה את זה.

במלחמת העצמאות רצת בחושך, בלי למצמץ, מקו הכלבים שבשכונת התקוה אל כוחותינו שבשכונת זבלאווי ( יד אליהו) .         

 

ועכשו לעוד משחקים בשכונה:

נהגתם להעיף פצצות קרביד, שקראתם לו קָרַבִּית. איך זה? ילד אחד היה מביא מאשפת מסגריה כלשהי, אולי מהמסגריה של האדון לריך מרחוב שטנד,  קרביד משומש, שכבר הוציאו מהדוד וזרקו בצד. בשבילכם הוא עוד היה מספיק טוב. הייתם חופרים גומה ושמים בה קרביד. מישהו היה מוצא קופסת שימורים  ישנה וחלודה. בתחתיתה הייתם מנקבים חור. היה צריך גם קופסת גפרורים בשביל המבצע. כל הילדים היו נעמדים במרחק של בטחון מגומת הקרביד. הילד שהיה מפוצץ היה שופך מים אל הגומה עם הקרביד. תיכף לאחר זה היה מכסה את הגומה עם קופסת השימורים, כשצידה המנוקב פונה מעלה. תוך שניות היה מדליק גפרור, שם אותו על החור שבקופסה ובורח. הקרביד הרטוב היה יוצר גז דליק שגרם לפיצוץ בגלל אש הגפרור. קופסת השימורים היתה עפה לגובה של כמה מטרים לקול צהלתם של הנוכחים. מזל שלא אירע אז שום אסון.

 

היו עוד המון משחקים, למשל מחבואי קופסא, שאת זה היו משחקים בחושך או מחבואים רגילים שגם את זה היינו משחקים בחושך וכמובן סתם כדורגל. הרבה כדורגל.

 את הדברים הלא טובים אתה משום מה מיטיב לזכור. בקושי אתה זוכר איזה משהו טוב ממש שקרה לך. ואם היה כזה אז הוא גם כן נגמר לא טוב.

למשל -

יום אחד אחר הצהרים, כשהיית בן שש עשרה, נפלה על השכונה פצצה מאוירון מצרי. הפצצה נפלה בצד האחורי של הבית מס' 81, במקום בו שיחקו הרבה ילדים. אתה זוכר את הרגע הזה היטב. אמך, אחיך התינוק ואתה הייתם בדירתכם. אמך עסקה בגיהוץ על השולחן שבאמצע החדר. אתה עזרת לה בלהשפריץ מהפה על מה שמגהצים. אחיך התינוק היה במיטתו. לפתע נשמעה שריקה איומה בחוץ ומייד פיצוץ אדיר. אמא שלך תפסה את אחיך התינוק והסתתרה מאחורי הדלת. אתה נפלת על הרצפה וצעקת משהו. אמא שלך צעקה עליך בחזרה כדי להרגיע. היא אמרה:

"אם שמענו את הפצצה אז נשארנו בחיים!".

כל הדירה התמלאה שברי זכוכית ואבק מסיד הקירות. מתישהו יצאת אל החצר. הצד האחורי של הבית השני היה כולו ענן אבק. דרך הגדר ושיח המטפס שעליה הבחנת בילד שוכב על פניו.

פתאום הופיע מהרחוב אל החצר שלכם האינסטלטור לנדסברג. הוא שאל אם אתם שלמים ובריאים. השבתם לו משהו, שאתה לא זוכר מה, אבל ציינתם שהפצצה נפלה בחצר הבית השני. האדון לנדסברג היה גברתן לא קטן. במהירות טיפס מעבר לגדר הגבוהה ונחת בחצר מצדה השני.

אתה זוכר שראית אותו נושא בידיו ילדה קטנה שכולה דם וחתיכות של אברים. הוא יצא אתה אל הרחוב וחזר והרים ונשא את הילד אותו ראינו קודם. הילד היה ראובן הלברטל. הילדה היתה חווה כץ.

אתה זוכר איך האבא של אמיר מיהר אל המקום ושאג את השם "אמיר אמיר". בנו הקטן, אמיר, בא בריצה מאחוריו. האבא הרים את הילד וחיבק אותו ובכה בדמעות שליש. אתה יצאת אל הרחוב. לפני הבית  היתה התקהלות. החבר שלך, יהושע, שאל אותך אם ראית את ראובן. אתה לא היית מסוגל לומר את הבשורה הרעה ואמרת לו שלא ראית אותו. מסתבר שהפצצה בת 25 הקילוגרם נחתה על קבוצת ילדים ששיחקה בחצר האחורית. הפצצה הרסה חלק גדול מהדירה של קומת הקרקע. בין הילדים היו הבנים של ד"ר ספירו, במבי וגדי. גם האח של חוה, דוד, היה שם וגם אמיר. הילדים שנותרו בחיים ספרו לכולם שהיתה בומבה והם ברחו. הפצצה ריסקה שנים מהם. אתה זוכר שעמדת בפתח דלת דירתכם עם מטאטא קש בידיך והתחלת לטאטא את משטח הכניסה מזכוכיות. לפתע פרצה מהרחוב דודתך, שרה, שהתגוררה אתכם, עם בתה איילה.

היא צרחה לעומתך "איפה איילה? היא נהרגה! איפה היא?" הדודה שרה היתה המומה לגמרי. היא ברחה ממקום עבודתה בבית חולים הדסה תיכף לאחר שהשמועה נפוצה בכל העיר. את כל הדרך היא עשתה ברגל והגיעה רצוצה וחסרת עשתונות. איילה, בתה, וגם אחיך דן, שיחקו בזמן ההפצצה בחזית הבית ולא קרה להם כלום. אתה רצת לחפש את איילה והבאת אותה אל אמה. עד היום אתה זוכר כאב עז בזרועותיך, כאב שנבע כנראה מפחד המוות או מההלם של האירוע. היום מכנים את זה "נפגע חרדה".   

הכאב נמשך כשבוע ימים. אתה זוכר שכמה לילות אחרי זה, באמצע הלילה, נשמע מעל הסביבה רעש של אוירון. האוירון הזה חזר וחלף כמה פעמים עד שהשתתק. אתה זוכר את הפחד הנורא שאפף את כולם למשמע האוירון. אחר כך התברר שזה היה מטוס "קומנדו" שהביאו טייסים מתנדבים מחו"ל. לא היה להם שום קשר עם הקרקע וכל ת"א, כולל שדה דב, היתה מואפלת. הם ניסו לנחות על עיוור. המטוס נתקע במים ממש ליד חוף רידינג. ידוע לכם שהטייסים נצלו אבל המטוס לא כל כך. 

 


אין תגובות:

פרסום תגובה