יום שבת, 27 ביוני 2020

סוקרטס הוא חמור

העיסוק בתקופת הלימודים באוניברסיטה במקצוע פילוסופיה,מזכיר לך את הנאום שנשאת בפתיחת תערוכתך בגלריית עפולה. הנאום הזה היה, בהחלט, מעין מניפאסט האמן – אמנון בקר. וזהו להלן:

 

 "נאום פתיחת התערוכה  בגלריה בעפולה"(2010)

 

"כבוד מנהלת הגלריה רות קלימי, האוצר רוני רכב, המוסיקאים אנה וסטס גברילוב, חברות וחברים, קהל נכבד. אני נרגש למראה ציוריי המוצגים בגלריה הנכבדה הזאת. כל אמן יכול רק לאחל לעצמו להיות מוצג כאן. וזה באמת כבוד גדול ותודה לכל מי שנתן לכך יד. ובאהבה לאשתי שבלעדיה אנא אני בא.

אינני מתכוון  לפרש כאן את המצוייר אבל הרשו לי כמה הערות שוליים:

לפני ארבעים שנים, במסגרת לימודי פילוסופיה ואמנות התיאטרון  באוניברסיטת תל אביב, ישבתי שנה תמימה בשיעור של פרופסור שמשון שוורץ על פילוסופיה של אסתטיקה.

מאז אני זוכר היטב שאפלטון טוען שאמנות היא בסך הכל סחורה יד שלישית של האורגינל, הטבע.

שאריסטו קובע שאמנות היא רק חיקוי וכולם מחקים, שקְרוֹצֶ'ה חושב שאמנות היא רק מפגש בין אינטואיציה של היוצר לבין זו של הצופה , ושהַיְידִיגֶר מתעקש שבאמנות קובעת הכֵּלִיוּת שבאובייקט המתואר ביצירה. למשל, בנעליים ובמקטרת על כסא הקש של ואן-גוך.

עכשיו, לאחר 25 שנים של ציור, עדיין אינני משוכנע שבכלל הבנתי מה שהפרופסור שוורץ אמר אז. אבל על מה הוא דיבר אז, אני בהחלט מתחיל לנחש.

ברטרוספקטיבה שבתערוכה ניתן להווכח שבסך הכל אני מצייר את העמק, את תולדות ארץ ישראל והמסופר בתנ"ך... את פרחיה, דיוקן אנשיה ואת יפי בנותיה.

אני שייך לדור שעל פי תמונת העולם שהוטבעה בו בנעוריו - הרי ששיר זה ביאליק, זמר זה סמבורסקי או פוגצ'וב, תיאטרון זה יהושוע ברטונוב  וציור זה נחום גוטמן.

יתכן שבגלל זה אני מניח לאחרים את האמונה ואת העיסוק במופשט, בקונצפטואלי, בכל הפוסט-מודרני וכל כיו"ב.

ואולם, אין זה אומר כי הקוים, הכתמים, הצבעים והקומפוזיציה שבציוריי לא מושפעים מאמנות מודרנית, אותה ספגתי כמו כולם.

שוב תודה לכולכם, תודה רבה."

 

  

 

עכשיו במקום סתם שיר מהשכונה, הנה שיר רומנטי שחיברת מתישהו ושהושר בחג ה-15 של יזרעאל בהצגה "נאום הכוס ציפור הלילה”.

ביום הולדתך השבעים, במקום לברך קראה אשתך את השיר הזה ואתה התרגשת.

 

"יֵשׁ גֶּבֶר אֶחָד"

יֵשׁ גֶּבֶר אֶחָד בְּעַמָּיו,

אוֹתוֹ אוֹהָב.

בָּרִיחַ נָעוּל בִּדְלָתָיו,

אַךְ לַשָּׁוְא.

 

יֵשׁ גֶּבֶר אֶחָד בְּעַמָּיו,

אוֹתוֹ אוֹהָב.

כּוֹחוֹ לָרוּץ מִשְׁעוֹלָיו,

מָה רַב.

 

יֵשׁ גֶּבֶר אֶחָד בְּעַמָּיו,

אוֹתוֹ אוֹהָב.

וְהוּא יְחַפֵּשׂ כָּל חַיָּיו,

אֶת חַיָּיו.

 

יֵשׁ גֶּבֶר אֶחָד בְּעַמָּיו,

אוֹתוֹ אוֹהָב.

שַׁמָהּ, בִּקְצֵה מִשְׁעוֹלָיו,

לָנוּחַ אֶשְׁכַּב.

                                                          חג ה-15.    1963 

 

 

וחזרה ל-1969. הלימודים באוניברסיטה כללו גם את החוג בפילוסופיה כללית.

בתחילה חשבת שזה יהיה רק בגלל שמוכרחים לקחת חוג נוסף, אפילו אם זה לא מעניין, סך הכל 10 שעות בשבוע.

למרבה ההפתעה קרה בדיוק ההפך.

במהלך לימודי הפילוסופיה שמעת בשנה א'  את  יעקב  לביא ,  על הפילוסופיה היוונית העתיקה.

החל מ"תאלס" (הכל מים) וכלה באריסטו (הפואטיקה).

עניינו אותך מאוד גם  "אָנַכְּסִימֶנֶס" (הכל אויר) גם "דִיוֹגֶנֶס" וגם "סוֹקְרָאטֶס".

אצל המרצה יעקב לביא  אתה אהבת את  סגנון הרצאתו.

כשהוא היה  מרצה על "אָנַכְּסִימָנְדְרוֹס" (הכל תנועה והשתנות) היה "משחק" את תפקיד הפילוסוף, כאילו שהוא אנכסימנדרוס בכבודו ובעצמו העומד בפני הקהל ומשכנע את כולם בשיטתו.

אתה זוכר שבשנה ב' ללימודים  למדת אצל יעקב לביא  על האתיקה והפוליטיקה של אריסטו.

הלימוד כלל  כמה "שיחות" מכתבי אפלטון. לנושא עבודת הגמר של השנה היתה אפשרות בחירה רחבה ביותר.

אתה  בחרת בַּ"שיחה" "קְרִיטוֹן" מתוך כתבי אפלטון והפכת את תוכנה למערכון דרמטי. נושא העבודה היו רגעי חייו האחרונים של סוקרטס לפני ששתה את כוס התרעלה. המערכון "קריטון זוּטָא" מצוי במסמכיך גם כיום.

כשיעקב לביא  הגיב וסיכם את עבודות הסטודנטים הוא הכריז בקול רם באוזני כל הכיתה  על טיב עבודתך ואמר: "כזה ראה וחדש".    

 

גמרת או לא עם הלימודים, אולי תחזור לעוד משהו מהתקופה הזאת. לקראת סיומה קרה לך משהו מעניין.

כאשר נרשמת לאוניברסיטה לא הייתה לך תעודה בגרות, אז נרשמת כסטודנט שלא מן המניין, בתקווה להשלים את המתמטיקה שהייתה חסרה לתעודת  הבגרות. כזכור נכשלת, מה שגרם לאי בהירות ביחס להמשך הלימודים. לפני שזזת כה וכה הגיעו אליך בדאר מסמכי ההרשמה לשנה ב'.

שם נכתב בברור שאתה רשום כסטודנט מן המניין. הבנת שזאת טעות של מדור ההרשמה אבל שתקת בלי להגיב. מפה לשם המשכת את שנה ב' ו-ג' בלי עיניינים. לקראת מבחן ה-B.A,  ניחשת שמישהו יפתח את התיק שלך ויראה שבכלל אין לך בגרות, וככה מן הסתם גם לא תהיה לך תעודתB.A .

אתה לבשת עוז וגבורה וניגשת אל מינהל הסטודנטים. שם פגשת גברת אחת די מבוגרת והרצאת באוזניה את כל הסיפור בלי להסתיר דבר. היא שמעה ואמרה שזה עניין קשה אבל היא תנסה לסדר משהו. באותו זמן התאמצת והקפדת להגיש את כל העבודות הסמינריוניות בזמן לפני המבחנים. כזכור נחשבת לתלמיד טוב, אפילו טוב מאוד וגם קיבלת פעמיים סטיפנדיות מטעם האוניברסיטה. בחלוף שבועיים חזרת אל הגברת ממנהל הסטודנטים. היא קבלה אותך בחיוך מרגיע ואמרה:

בתיק שלך יש מכתב מוועדת ההוראה (האלוהים של הקמפוס) ובו כתוב "רשאי לגשת לבחינות ה-B.A ". לא היה שום הסבר להחלטה. ואולם על החתום היו שלושה פרופסורים. אחד אתה לא זוכר מה שמו, השני היה פרופסור אמנון רובינשטיין (בעתיד שר החינוך) והשלישי פרופסור גרשון שקד, ראש החוג לתאטרון ומורך ורבך לתולדות התאטרון העברי. אז נחלצת בשלום מכל התסבוכת וחזרת לחיות בבית, עם האשה והילדים, בשמחה רבה.


רק רגע אחד,שכחת את הלימודים במקצוע הלוגיקה.

אלה הלימודים שמתחילים ב"כל היוונים חמורים. סוקראטס הוא חמור.סוקראטס הוא יווני.נכון או לא?"  ואח"כ מתעסקים עם היחסים של כל דבר אל כל דבר:

"זה וזה","זה או זה","זה שווה לזה",וכו...  אחר כך כל הנ"ל  הופכים לשפת אותיות ומספרים שזה קצת דומה למתמטיקה.

המוח הדיסלקטי שלך חטף הלם כמו אז במתמטיקה לבגרות.

למען הגילוי הנאות, תמיד הסתבכת עם התשובות אבל הפקת תועלת מן השאלות. הלוגיקה הזאת מכניסה סדר והיגיון במחשבה. טוב מאוד לרטוריקה ולכתיבה . מכל הסיפורים על ברירות ומובחנות יצא לך משהו. וכאמור שמחת מאוד כבר לגמור עם כל זה.

אין תגובות:

פרסום תגובה