יום חמישי, 18 ביוני 2020

הטראומה השנייה


 

חוֹרָנִי חוֹרָנִי
הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב וְשָׁר
וְאַחֲרָיו כּוּשִׁי קָטָן,
קָטָן כְּמוֹ עַכְבָּר.

תָּפַס אוֹתוֹ הַכּוּשִׁי
וְסָתַם לוֹ אֶת הַפֶּה
הִשְׁכִּיב אוֹתוֹ עַל שְׂפַת הַיָּם,
דָּחַף לוֹ מַטְאֲטֵא.

חורני חורני
הולך ברחוב ושר
הולך ברחוב ושר
ואחריו כושי קטן
קטן כמו עכבר.

תפס אותו הכושי
וסתם לו את הפה
סתם לו את הפה
השכיב אותו על שפת הים,
דחף לו מטאטא.

 

ועכשו דילוג אל הטראומה השניה !

אתה התגייסת בסוף 1950.

אתה זוכר את לשכת הגיוס על איזה גג ברחוב יהודה הלוי. אתה זוכר איך שמשם הסיעו אתכם לקלט במחנה סרפנד. מחנה הקלט היה אתר מוזנח ומבולגן שכלל כמה אוהלים, חדר אוכל בצריף ארוך מאוד , כמה משרדים ומגרש מסדרים.

אתה קבלת את המספר האישי 194950. נתנו לך מגבת בגודל ממחטה, שלייקעס, מכנסיים קצרים עד מתחת לברכיים וברוחב פי חמש ממה שמכנסיים קצרים היו אז, אוברול חאקי, מכנסי חורף צבאיים בריטיים וגם חולצת חאקי ותרמיל גב צבאי.

אתה זוכר שאף אחד לא נשאר בלילה בבסיס הזה וכולם ברחו הביתה וחזרו בבוקר. פעם אחת הגעת לחדר האוכל של הבסיס הזה רק כדי להציץ. היה שם שולחן אחד באורך של יותר ממאה מטר ועליו ערימת אשפה אדירה שמישהו היה צריך לנקות. זה נראה מלוכלך ואיום ונורא.

אתה זוכר שהיה מסדר השבעה לצבא. עמדתם שם בשלשות ואיזה שהוא רס"פ הכריז בקול רם את נוסח השבועה לצה"ל. אחר כך הוא קרא את שמות כולם בזה אחר זה. אחרי שהכריז על איזה שם היה החייל הטרי אמור לומר בקול רם "אני נשבע".

אתה זוכר איך שהרס"פ הזה, שהיה מאוכזב מקצב התגובות, צעק עליכם "אתם רוצים לעמוד פה כל היום בשמש?!".

ועוד דבר. מסתבר שבין המתגייסים היה אחד ושמו זאב חבצלת.  הוא לא הגיב בקול רם מספיק לקריאת הרס"פ והרס"פ צרח "זאב חבצלת!" וזאב חבצלת השיב "אני נשבע". אבל הרס"פ לא שמע וקרא את שמו ארבע או חמש פעמים עד שהאדון זאב חבצלת קרא בקול יותר רם "אני נשבע".


אחר כך הסיעו אתכם למחנה שמונים. זה היה מחנה צבא בריטי עם צריפים ירוקים, מגרש מסדרים גדול, מקלחות מלוכלכות ומפוייחות וכמה קרוסלות. האנגלים האלה לא הקפידו על ריח ועל אסתטיקה בשום דבר. הקרוסלות האלה היו בניין עגול פרוץ לרוחות שבאמצעו עיגול גדול של בטון ובו כמה וכמה חורים בגודל טוסיק. מתחת לבניין הזה היתה ג'ורה ענקית. היית צריך לשבת על אחד הבורות ולעשות וזהו. נייר טואלט לא היה שם וכל אחד דאג איכשהו לעצמו. כל המבנה היה מסויד לבן ומסריח נורא אף על פי שבכל יום היו שופכים לג'ורה הרבה אבקת סיד.

למען האמת, אם אתה נזכר דוקא בקרוסלות הנ"ל, אתה חייב לציין כי בתי השימוש בכל ההתיישבות העובדת בארץ  ולא רק בה היו עשויים לפי עקרון דומה:

בור גדול שעליו ניצבת איזו בודקה עם חור ברצפה לאותה המטרה. אפילו בקיבוץ שלך היו כאלה מוסדות עד 1958. וזאת לדראון עולם גם של גואלי השממה וגם של המוסדות המיישבים.

סתם פרט מעניין: הקיבוץ שעל הגבעה עם הצריפים והאבק, היה בנוי מלכתחילה מצריפים שבדיים. הצריפים האלה, שהגיעו משבדיה, כללו ארבע דירות בכל צריף. הדירות היו של חדר וחצי. בין כל שתי דירות היתה מרפסת ובה שתי דלתות לשני חללים קטנים.

השבדים היו, ודאי, משוכנעים שהחללים האלה ישמשו לשרותים ולמקלחת כמו בן אדם. אבל תושבי המקום וגם אתה לא חשבתם שזאת מטרה חשובה והחללים שמשו לאכסון בגדים מלוכלכים וכאלה.  כך עד שנבנו פה הדירות הראשונות שכללו שירותים כמו שצריך. זה לקח כמה שנים עד שציידו גם את הצריפים השבדים במקלחת ושרותים וגמרנו עם הגועל נפש הזה.

 

וחזרה לבסיס הטירונים.

 היו שם גם אתרי אוהלים הודיים. ליד האתר של המחלקה שלכם היה גם מטווח זעיר, מין סוללת עפר בצורת פרסה, שביום שימש לירי חי ובלילה מקלט אוהבים אחד גדול לזוגות מבני עקיבא שהיו בטירונות.

אתה זוכר שמלכתחילה שנאת את בסיס הטירונים הזה ולא יכולת לסבול אותו. למען הגילוי הנאות אתה זוכר שלא כולם חשבו כמוך. אבל היו די הרבה.  

אתה תעבת  את יחס המפקדים לטירונים. כל הפקודות לוו באיומים. ביום שהגעתם לבסיס הפשיטו אתכם והתיזו אבקת די.די.טי על שיער הראש, בתי השחי והמפסעה. הם טענו שזה כנגד כינים. לך זה הזכיר תאורים ממחנות המוות.

לא היו שם מספיק מ"כים, אז לקחו חלק מהטירונים (לא את המוכשרים ביותר) ועשו אותם תוך שבוע מפקדי כיתה למהדרין.

לכם היה אחד שכינויו היה ג'ייסי. זה היה בחור טיפש שהיה לוקח אותנו להתאמן באיזה פרדס ושם היינו עושים כלום.

כשהיה רואה שהמ"מ מחפש אותנו כדי לבדוק מה עושים, אז הג'ייסי הזה היה מקים את כולם בבהלה והיינו בורחים מהמ"מ.

אתה זוכר איך שהייתם מקבלים עונש על כל דבר. פעם, במנוחת הצהרים,  ירדה פקודה כזאת: כולם להתייצב במגרש המסדרים עם כל הפק"ל,הרובה והמיטות תוך שבע דקות. מגרש המסדרים היה במרחק 300 מטר מהמאהל ואי אפשר היה להתנהל לשם גם עם הפק"ל וגם עם המיטה, שהיתה קרש גדול ושתי רגלי מתכת.

מה שיכלו אולי לעשות היה לשים מיטה על מיטה ופק"ל של שני חיילים על זה ולשאת את המטען מלפנים ומאחור בריצה אל מגרש המסדרים. מכל הפלוגה הצליחו רק ארבעה חיילים להגיע. כל השאר, כולל אתה, לא הצלחתם להגיע אפילו למחצית הדרך ואז ירדה עוד פקודה לחזור לאוהלים ולסיים את מנוחת הצהריים.

התרגיל הזה היה התעללות ידועה מראש. מי שנתן את הפקודה ידע מראש שזה בלתי אפשרי.

בעיניך, כבוגר קורס מ"כים של הגדנ"ע בהגנה, נראו הדברים פשע של ממש. בכל פינת חיים בבסיס הטירונים היית חשוף לפקודות של התעללות, לכוונה לדכא את נפש החייל, לעשות ממנו סמרטוט עם מספר צבאי כדי שיהרוג את האויב בלי לחשוב יותר מדי.


אתה זוכר איך שרס"ר הבסיס, מוסקו המפורסם, החליט שכמה חיילות לא הצדיעו בזריזות המצופה. הוא הכריח אותן לצעוד בטור לאורך כל הכביש המרכזי של הבסיס ולהצדיע לכל עץ שהיה בדרך.

אתה זוכר איך שפעם נפוצה השמועה שגונבים בריחים של רובים. רבים מבין החיילים מיהרו לגנוב בריחים של רובים. בסוף השערוריה נמצאו במרכז הבסיס איזה חמישה עשר בריחים שאף אחד לא ידע של מיהם.

אתה זוכר שמעבר לגדר של מאהל הבנות היה מחנה של גדוד נהגי הפרדות. לילה אחד התגנבו החבר'ה האלה, שלא היו ממש מחונכים, והתחילו להיטפל לבנות הישנות. היתה מהומה וצעקות וכולכם הוזעקתם אל הגדר לשמור על הבנות.


אתה זוכר איך שפעם סידרו אתכם לעבוד במטבח הטירונים.  אתם ישבתם שם משש בבוקר עד עשר בלילה. קילפתם תפוחי אדמה, ניקיתם את חדרי האוכל ואחר כך את המטבח. על המטבח עבדתם כמה שעות. בשעה תשע בערב הודעתם למ"כ האחראי עליכם שסיימתם לנקות. הוא עבר במטבח, נגע באצבעו בכל מיני מקומות, ואמר "תביטו, זה עוד מלוכלך".

אתם המשכתם לשפשף ולרחוץ שעה נוספת. בשעה עשר הודיע המ"כ מדלת המטבח, בלי להכנס בכלל, שעכשו הכל נקי ולילה טוב. זה היה סתם מרגיז ומעליב.

 

בין האירועים הקשים לעיכול אז היו מסדרי המפקד. באחד מהם הסתדרו כל הטירונים על מגרש המסדרים בפלוגות ובמחלקות. מחלקתך עמדה תמיד בצד מזרח של המגרש. הבא בתור היה טור המחלקות של הטירוניות.

כרגיל, זה לקח לפחות חצי שעה עד שגמרו עם כל תרגילי הסדר. מפקדי המחלקות מסרו את המסדר לרס"ר. הרס"ר מסר את המפקד לסגן מפקד המחנה והוא, בחגיגיות צבאית מוגזמת, מסר את המפקד למפקד המחנה.

(נדמה לך ששמו היה נחמני, חייל בצבא הבריטי).  

מפקד המחנה דקלם פקודת יום כלשהי. כשסיים מסר את המפקד לסגנו, זה מסר אותו לרס"ר וכך  עד סוף המסירות בשרשרת הפיקוד.

זה ארך הרבה יותר משעה. אולי שעתיים. היה חם, לקראת הצהריים, ולפתע קרסה אחת החיילות במחלקה שלידנו, התעלפה ונפלה. משקפיה נשברו ופצעו אותה וכל פרצופה שתת דם. אף אחד לא זז.

אחרי כמה דקות "ערקו" שני טירונים מהמחלקה שעל ידנו, נגשו אל החיילת, הרימו אותה בזהירות ונשאו אותה אל הצד האחורי של המגרש והשכיבו אותה בצל שיח גדול. אחר כך שבו למקומם. אף אחד לא זז. 

לאחר עוד כמה דקות קרסו עוד כמה חיילות וחיילים. העמידה בשמש בלא תזוזה השפיעה קשות. אתה זוכר שגם אתה מתישהו חשת סחרחורת וחושך בעיניים, הסתובבת הצידה וקרטעת אל מחוץ למגרש המסדרים. אף אחד לא זז. רק אחרי המסדר שוחררו החיילים ל"אפטר" שלסוף השבוע.

לא היה שום סידור תחבורה. כל הגדוד, בנות ובנים, דהר על הכביש הריק ממחנה שמונים עד לטרמפיאדה של חדרה. זה כמה וכמה קילומטרים. שם נאלצו להמתין הרבה. כל מכונית שעברה היתה אז אוספת טרמפיסטים, אבל היו מעט מאד מכוניות.

 

במסדר מפקד אחר, באמצע כל הפרוצדורה הקבועה, נסע אוטו קטן, מסחרי, בטח איזה פיאט 1930 מכביש מחנה שמונים פרדס חנה לכיוון עין שמר.

מסתבר שבאוטו היו הרבה ארגזים עם בקבוקי לבן משומשים להחזרה. הנהג עשה את הסיבוב יותר מדי מהר והאוטו הזה התהפך על צידו ונגרר כמה מטרים טובים על הכביש והמון בקבוקי לבן ריקים התפזרו לכל עבר.

במסדר המפקד אף אחד לא זז. אף על פי שזה היה לא יותר משלושים מטר בצד השני של הגדר, אף אחד לא זז.

לאחר דקה או שתים הגיחו מהמכונית ההפוכה שני גברים. הם סקרו את החורבן ולא בזבזו זמן. הם הצליחו להרים את האוטו ולהעמידו על גלגליו. הם הכניסו בחזרה את כל הארגזים והבקבוקים שהתפזרו. אחר כך ניגש אחד מהם אל חזית האוטו, החזיק במנואלה וסובב אותה שלוש פעמים. המנוע התעורר, האיש נכנס לאוטו והם נסעו.

עכשיו פרץ כל מסדר המפקד בצחוק אדיר. אחרי החוכא והאיטלולא  חזרו כולם למקומם והמסדר נמשך בשגרתו.  בשני  המסדרים הנ"ל ראו כל המפקדים את מה שמתרחש. שום פקודה לא ניתנה לטפל בחילות  ובחיילים שנפלו על מקומם ושום פקודה לא ניתנה לרוץ מחוץ למחנה למקום התאונה של האוטו עם הבקבוקים.

 

אתה חשבת אז שזאת התנהגות לא אנושית. הצבא הזה היה גועל נפש.  ואתה לא מתאר את האכילה והנקיון בחדרי האוכל שהיו בכלל בונקרים נגד הפצצה. גם לא את האכילה במסטינגים, בהם היית צריך לשתות קפה  בכלי ששימש קודם למרק בשר.

 

רגע, אתה שוכח את הזיכרון הכי שנוא עליך מבסיס הטירונים. אלי נעמן, רס"פ הפלוגה, היה בחור צנום ונמוך עם שפמפם ועם עיניים שלא מאבדות שום דבר. היה משהו ציני ומפוכח ומרושע בכל מילה שיצאה מפיו. אתה זוכר את נאום הפתיחה על ההתנהגות בבסיס, נאום שהוא נשא לפני כל החיילות והחיילים של הגדוד. האופן בו ניסח את הדברים הרתיע והפחיד ישר מההתחלה. הוא נהג לשוטט במאהל ולמצוא את כל מה שראוי לנזיפה ולהטלת עונש. היה אצלנו אחד, בני רמיגולסקי. הוא היה שחקן שח מצויין אבל חייל מאוד מלוכלך, בעיקר אוברול האימונים שלו. הוא התגורר באוהל אחר.

 

באוהל שלך, במיטה לידך, היה שליימה גוברין. הוא היה נער מבולבל וענן לגמרי. גם הוא, כמוך, לא הסתדר עם החיילוּת. מרוב בלבול היה קם באמצע הלילה, מדליק נר ומנקה לאורו את הרובה. כך מפני שיום קודם חטף עונש להתייצב אחרי ארוחת צהריים במשרד הפלוגה עם רובה נקי.

בוקר אחד נכנס אלי נעמן הרס"פ לאוהל שלך, בחן את המראה היטב ונבח בקול רם: כאן גר רמיגולסקי בנימין !? השיבו לו שלא. הוא המשיך לנבוח: אז מה עושה פה האוברול שלו? והצביע על המיטה של שליימה גוברין. הסוף היה שהוא פקד על שליימה להתייצב במשרדי הפלוגה בשתיים אחה"צ עם אוברול מכובס.

 

את הכביסה היו הטירונים עושים בברזיה, אם ידעו לכבס או לא. את הגיהוץ היו מבצעים כך:

מניחים את הבגד בין המזרון וקרש המיטה וישנים על זה. הטירונים היו חייבים לתפור כפתורים ולאחות קרעים בעצמם עם ציוד העזרה השנייה שאמא הכינה להם בבית.

אלי נעמן היה מתרגל עם המחלקה ועם כל הפלוגה תרגילי סדר שנמשכו שעות על שעות והפכו להיות ממש עינוי. אתה טורח לנקוב בשמו מפני שעד עצם היום הזה היית מת לרקוד על קברו.

שלושה שבועות לפני סיום הטירונות הלכת אחרי ארוחת בוקר לרחוץ את המסטינג בברזיה.

לפתע חשת סחרחורת ועמדת ליפול. בכוחותיך האחרונים פנית לאחור והגעת אל האוהל, שם נשכבת על המיטה אין-אונים. החבר'ה דיווחו למ"מ , יאיר צוקרמן (היום צוק).  

שאל אותך: מה קורה? אתה אמרת לו שמסתובב לך הראש ואתה לא יודע ממה. אמרת גם שאין לך כוח לזוז ושהלב שלך דופק נורא חזק. יאיר צוקרמן היה מושבניק מכפר הס. הוא היה ממש בן אדם. הוא בכלל לא דמה לשאר המפקדים בכל המחנה והיה אכפת לו מאד מאד מהטירונים שלו.

לאחר יומיים שלושה בהם לא דוּוָחת למ"פ או למפקדת המחנה, לקחו אותך חבר'ה למסדר חולים שנערך בחמש בבוקר (בהתאם לדרך ההתעללות הנהוגה במחנה שמונים של אז).

איכשהו הגעת אל הרופאה עם השפם. היא היתה יקית ממושקפת ומקומטת, שדברה במבטא גרמני מגעיל. יתכן שהיתה רופאה טובה אבל כולם פחדו ממנה. היא אשפזה אותך בחדר החולים של המחנה. היו שם עוד כמה חיילים שכולם כינו אותם "ארטיסטים". הרופאה עם השפם חזרה ובדקה אותך כמה פעמים. היא לא יכלה לאבחן שום דבר. היא גם שלחה אותך בטרמפים לבית חולים 10 על יד השכונה הגרמנית בחיפה.

 

אחרי שהצלחת להגיע לשם באפיסת כוחות ובהרגשה איומה, עשו  לך א.ק.ג, בדקו שתן, דם וכולי. אחר כך צלעת בחזרה לבסיס. תוצאות הבדיקה ההיא לא נודעו לך עד עצם היום.  אתה חזרת ואמרת לרופאה עם השפם שמסתובב לך הראש ושהלב דופק חזק ושאין לך כוח לזוז.

 

אתה זוכר איך שפעם היא צעקה לך בפרצוף: "אולי בחורה אחת זרקה אותך ואתה עצוב בגלל זה?!"

אתה זוכר איך חטפת יאוש מכל החיים והתחלת לגמגם ולומר דברים לא ברורים. בלי להתבייש היא הכניסה לך סטירת לחי אדירה, אולי בשביל להוציא אותך ממה שהיא חשבה שזו הסטריה. עד היום אתה לא יודע מה כל זה היה בכלל. החבר'ה אמרו שזה הרעלת ניקוטין.

אתה משער שאולי זה היה אירוע לב כלשהו, (בגיל 66 עברת ניתוח לב פתוח עם 4 מעקפים).

אם היה לך בבסיס הטירונים אירוע נפשי, לא היה בסביבה שום קב"ן או משהו כזה.

אתה זוכר שהיית בחדר החולים עד סיום הטירונות. בימים האחרונים חשת כנראה מעט יותר טוב. כשכל הבסיס החזיר ציוד, מה שלקח לילה שלם, הצלחת בעזרת חברים לאסוף את הציוד שלך – מיטה, שינל כבד, רובה, חגורת כדורים ועוד אתה לא זוכר מה אבל  שרדת את האירוע בשלום. 

אין תגובות:

פרסום תגובה