רחוב גורדון

רחוב גורדון - זיכרונות אמנון בקר !

 

סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

בקומה השלישית של גורדון 77 גרה משפחת ד"ר פליישמן, אישתו ושתי הבנות - עליזה ורינה. לפני כעשר שנים היית בחתונה בכפר הס. זה היה בגן האירועים מחוץ למושב ואתה זוכר שמחוץ לחופה עמדו שלושה מאבטחים  עם קלצ'ניקובים. הסבתא של החתן הייתה שרה בקר דודתך העיוורת לחלוטין. גם היא זכרה יותר מדי טוב את ילדותך והזכירה לך שעליזה פליישמן אהבה אותך מאוד. הסמקת וזכרת משהו קצת מביך. יום אחד עליזה אמרה לך "אני חושבת רק עליך ואני חולמת רק עליך". לא הגבת כמצופה כי לא הבנת על מה היא מדברת. היא נעלבה ודי כעסה. 

עם האחות הקטנה, רינה, אתה זוכר סצנה יותר מביכה. אתה היית כבן שש והיא אולי חמש. נדברתם ללכת מאחורי הבית שלהם ולשחק שם באמא ואבא.  שניכם חפרתם משהו שצריך להיות הבית ואתה אמרת: אני חוזר מהעבודה ואני רעב והיא שאלה מה אתה רוצה לאכול והגישה על השולחן החפור אבנים קטנות, כפיסי עץ וכו'. אחר כך הציצה בך במבט בוחן ומחייך ואמרה:"אבל בלי לזיין". גם הפעם נדהמת מפני שבגיל שש עדיין לא הכרת כאלו מילים.

את השכלתך בענייני מין רכשת ברחוב בגיל  תשע או עשר כמו כל הילדים.

בית מספר 79 הוא הבית שבתחתיתו אתם גרים. הבית בנוי על טהרת סגנון הבאוהאוס (כיום אף מיועד לשימור) יש בו שתי מדרכות אחת מצד גורדון ואחת מצד הסימטה.  גינת הבית מורמת לגובה שני מטר ונתמכת ע"י קיר מקושט בשפריץ מלט. בשמאל חזית הבית שער ברזל ומדרכה המוליכה לצד האחורי אל משטח נמוך יותר, שבו נמצאים דירת השרת וחדר דוד הקיטור ומבער המזוט, המשמשים להסקה מרכזית לכל הדירות אבל לא לדירת השרת.

כשיורדים אל החצר התחתונה, מצד שמאל יש מדרגות שמובילות אל דלת אדומה, שבה קבוע אשנב עגול עם זכוכית משוריינת. כשפותחים את הדלת מגיעים לחדר המדרגות של הבית. חדר הקיטור והמזוט הופך להיות גם מחסן לכל מיני חפצים שדיירי הבית רוצים לאכסן.

דירת השרת קטנה וכוללת שני חדרים קטנים, פרוזדור, בית שימוש ומטבח מחובר למקלחת.

בדירה הזאת התגוררת ארבע עשרה שנים.

אתה זוכר תקופה בה התגוררו כאן שבע נפשות:

אימך ואביך ודודך ודודתך ובת דודתך, אתה ואחיך דן.

דודך אהרון ואשתו שרה ובתם איילה הצטרפו אליכם, מפני שדודך אהרון היה מובטל ולא היה מסוגל לשלם שכר דירה.

 

שרה בקר

בחצר הקטנה שמול דירתכם גדל עץ אזדרכת ענק. כל ילדי השכונה היו מטפסים עליו וצועקים דווקא בשעות אחר הצהריים ובכך מפריעים את שנת השכנים. מעליכם גרה משפחת לוֹוֶנְבֶּרְג. הם הגיעו מגרמניה. אדון לוונברג היה איש  עסקים אמיד. כשהגיע ארצה  היה עיוור לחלוטין. אתו הגיעו אשתו הנאה והצעירה ממנו ובתם דינה.

אדון לוונברג היה מעיר את כל הסביבה ב-חמש בבוקר עם שידורי המלחמה של ה-ב.ב.סי. את הסיגנל של התחנה ההיא אתה יודע לזמזם עד היום.

אדון לוונברג היה מתרתח וזועם גם על אשתו וגם על ילדי השכונה המשחקים על עץ האזדרכת. אם זה לא עזר הוא היה שופך עליכם דלי של מים. אתה עוד תחזור גם אליו.

 

בקומה השניה גרו משפחת גרוּנָאוּ אמא אבא, הבן ראובן והבן מיקי, שהיה ג'ינג'י והיו לו משקפים עם שחור מהצד נגד פזילה, גם הם היו "יקים" למהדרין. הגברת גרונאו היתה מקפידה לקרוא לילדיה לארוחת צהריים.

לשם כך, במקום לשרוק סיסמת משפחה או משהו כזה, היתה משמיעה את אותה הסיסמה במעין קול זמרה חזק. כל האמהות ה"יקיות" סירבו לשרוק או לצפצף. השריקה או הצפצוף נחשבו בעיניהן כמנהגם של חסרי תרבות או " אוֹסְטְיוּדֶה". ילדי משפחת גרונאו היו שובבים גדולים אבל ראובן גרונאו נהייה אחר כך פרופסור לכלכלה.

 

בקומה השלישית גרה משפחת לַבְרִי. אבא אמא והבת אֶפִי. מרק לברי היה איש מפורסם מאוד. הוא היה קומפוזיטור ומלחין שחיבר את האופרה "דן השומר" ושירים רבים. היה לו פסנתר כנף ענקי באחד מחדרי הדירה, שם הלחין את נעימותיו ושם קיים חזרות עם המון זמרות וזמרים מכל הארץ. כשהתפרסם שיר חדש  מאת מרק לברי, ידעו אותו על-פה ילדי השכונה לפני כולם.

 

בקומה א' שבחזית הבניין גרו משפחת היימן. אמא, אבא, הבת אווה והבת בֶּרְבְּל , כמובן עוד "יקים" כנ"ל. אתה זוכר איך שב-1950, בעת השלג הגדול שכיסה את כל הארץ למשך שבוע, יצאה כל משפחת היימן לטייל למשך שעות ברחוב המושלג כשהם לבושים ומצויידים בבגדי שלג ונעלי שלג,  שהביאו איתם מגרמניה. בקומה השניה שבחזית גרה משפחת יוחננוף ובנם סמי. אדון יוחננוף היה איש עשיר מאוד ושותף במפעל יוחננוף-דָלפינר. בהיותו בעל רכוש, אישרה לו הממשלה הבריטית לזהות אנשים בצילומי פספורט ולהעיד שהם זה הם. הממשלה הבריטית אישרה לו גם החזקת מכונית פורד כזאת שכשפותחים את הבגז' מאחור יש שם מושב לעוד שני אנשים. גברת יוחננוף, אישה יפה, היתה פעילה בוועד למען החייל של הצבא הבריטי. בכל יום  היו מגיעים אליה קצינים בריטיים בעלי דרגה גבוהה  והיא הפנתה אותם לחברותיה או שיצאה איתם בעצמה.  הילד סמי היה מהילדים שלא הרשו להם לשחק בחוץ עם ילדי השכונה.

 

בקומה השלישית גרו בתחילה משפחת הלפרין שהיו גם בעלי הבית. הוא היה מאוד חולה. למשפחת הלפרין היו שני צאצאים, כרי (כרמלה) ואלי. אליהם עוד תחזור לפני שתשכח. המשפחה הזאת עקרה לרחוב הנביאים ובמקומם הגיעה משפחת צבי-הרמתי. גם הם "יקים" למהדרין. היה להם שעון קוקיה גדול שבכל שעה נפתחה בו דלת, קוקיה מנחושת יצאה להודיע מה השעה ונעלמה בפנים בטריקת דלת. למשפחת הרמתי היה בית חרושת ליצור משחקי ילדים: ריצ' רץ, ריכוז, ספרן וכו'.

 

מעל לקומה השלישית היה הגג. הגג היה מחולק לשניים: מחדר המדרגות דרומה - חלק שלא שימש לכלום. ומחדר המדרגות צפונה שימש הגג לכביסה עבור כל הדיירים. היה שם ביתן מקורה עם כיורי מוזאיקה גדולים, ברזי מים והרבה חבלי כביסה. כל דייר היה צריך להביא את הפרימוס שלו בכדי להרתיח את הכביסה, גם את הפַּיִילָה של הכביסה וגם את קרש הכביסה.  מה שעוד היה שם בשפע, היו שקיות קטנות של כחול כביסה שכולם השאירו מאחוריהם. שני חצאי הגג היו מכוסים זפת ורצועות יוטה. בקיץ היתה הזפת רותחת ואי אפשר היה להיות על הגג.

 

פעם בשנתיים היו מגיעים סיידים לסייד את הבית מבחוץ. הם  היו משתמשים בסולמות גבוהים כמו הבית וקרשי פיגום ביניהם או "מעלית סיידים". הם היו מניחים סולם קצר אבל חזק שקצהו האחד היה על ריצפת הגג וקצהו השני נשען על מעקה הגג ובולט החוצה. בצד הסולם השעון על רצפת הגג היו מניחים כמה שקי חול. בצד השני היו תולים גלגלת עם חבל עבה וחזק. החבל החזיק מושב עשוי קרש. בעזרת סידור מיוחד היה הסייד, מצוייד בפח סיד ומברשת, מתיישב שם ומעלה ומוריד את עצמו על שטח כל קיר הבית החיצוני וכך היו מסיידים  את כל הבתים של העיר הלבנה.