יום שבת, 20 ביוני 2020

היפוך מעיים של מחשבות ביניים.

לפני זמן לא רב צפית שוב בסרט המיתולוגי "סרג'נט יורק". בילדותך היה הסרט הזה, עם גרי קופר, להיט גדול שנתן השראה בכל הנוער הגדל בציון. בין השאר ראו שם כמה קוֵוייקרים שרים בצותא שיר שלחנו מוכר לך וידוע, כנראה גם כן מהווי הפלמ"ח, שזלג למטה, אליכם:

 

                                  מִי שֶׁשׁוֹתֵה הַרְבֵּה סוֹדָה

                                    בֵּין רַגְלָיו לֹא יָעָמוֹדָה

                                    מִי שֶׁשׁוֹתֵה הַרְבֵּה סוֹדָה

                                    בֵּינֶינוּ מְקוֹמוֹ.

 

                                    מִי שֶׁמִתְרַחֵץ בַּדָן

                                    לֹא יַעֲמוֹד לוֹ הַקָטָן.

                                    מִי שֶׁמִתְרַחֵץ בַּדָן

                                    בֵּינֶינוּ מְקוֹמוֹ.

 

                                    זֶהוּ זֶמֶר הַבַּטְלוֹנִים

                                    זֶהוּ זֶמֶר חַסְרֵי אוֹנִים

                                    זֶהוּ זֶמֶר הַבַּטְלוֹנִים,

                                    יָחִיד הוּא בְּמִינוֹ.  

 

מי שרוצה לשמוע אותך שר את השיר יגלוש לאתר האינטרנט - "זמרשת" ויחפש בין המבצעים את אמנון בקר.

 

 ועכשיו על מה זה או מה זה "קלנועיוּת חמורית"?

החל משנת 1999 ועד לעכשו 2014, פרסמת  בעלון הקיבוץ למעלה מ-400 רשימות (או כתבות) תחת השם "בקלנועיוּת חמורית".

גם לשֵם וגם למשמעות יש הסטוריה. בימים ההם, בגבעה של הצריפים והאבק, כשהיה לכם המון חבילות קש וברדק אירגוני לא קטן, הגיע לקיבוץ סוחר התבואות המפורסם מפתח-תקוה, אחד פּינְסוֹן.

 


הוא הגיע בשביל להתעניין אם יש פה קש למכירה. החבר'ה חשבו פעמיים. היה צריך בדחיפות  כסף אז אמרו לפינסון יש. פינסון לא מצמץ השתווה אתכם על המחיר, פתח את תרמיל הצד שלו ושלף את כל הסכום בלירות, במזומן. הוא קנה אצלכם מתבן שלם. שאלו אותו "מתי אתה לוקח את הקש?"

השיב פינסון שהוא בכלל לא לוקח אותו ושאתם בסוף החודש תביאו את המתבן הזה לקיבוץ גבע, לשם הוא מתכוון למכור את הכל. לאחר כמה שבועות התברר שדוקא לכם חסר קש לריפוד ברפת, וצריך לקנות קש באיזה שהוא מקום.

הקש שפינסון קנה אצלכם עוד היה פה. אז חזרתם אל פינסון בשביל לקנות קש. הוא אמר שאת הקש הזה שאצלכם הוא כבר מכר לקיבוץ גבע. זה התחיל להדאיג, אתם התרתחתם  מאוד על חוסר יכולתו של פינסון לספק לכם קש. אבל פינסון הרגיע אתכם והודיע:

בשביל כך וכך לירות תוספת לטון על המחיר של הקש שהוא קנה, הוא ידאג להביא קש. הסוף היה שפינסון מכר לכם את כל המתבן קש שאתם מכרתם לו ושהוא עמד למכור לגבע, שעוד בכלל היה פה, ברווח נאה לכיסו.

היה פה בדחן חוכם (אתה רוצה לציין שהוא היה ליצן גדול אבל בישראלית של היום "ליצן" זה ביטוי שלילי - נוכל או משהו) שמו היה  יגאל לוין, מהחבר'ה של מעיין ברוך.

הוא שמע את הסיפור ואמר: זה ממש חמוריות נמרית. שאלו אותו למה הכוונה והוא השיב:

זה חמור שחושב שהוא נמר ונמר שמצליח כמו חמור.

הביטוי הזה רווח ביזרעאל הרבה זמן.

לאחר שנים התחלת לכתוב רשימות בעלון הקיבוץ, רשימות שהיו גם מצחיקות אבל גם ספוגות מרירות. את הרשימות ההן חתמת בסיסמה "בחמוריות נמרית".

היתה הפסקה ארוכה של עשרות שנים, בהן לא כתבת רשימות כאלה. ב-1999, לאחר הפרשה המבישה של ההצגה שהכינות לחג ה-50 של הקיבוץ, חזרת לכתוב רשימות לעלון. זה היה אחרי שעברת  ניתוח ארבעה מעקפים וגם קיבלת קלנועית בשביל להקל על החיים. וזה היה בתגובה למה שנכתב בספר היובל של הקיבוץ על כל מיני דברים.

 

התלבטת מאד באיזו סיסמה לחתום את הרשימות החדשות. החמוריות הנמרית היתה היסטוריה לא רלוונטית. אבל לזכרה חתמת את הרשימה הראשונה בסיסמה:

"בחמוריות נמרית שמתהום הנשייה".

זה היה גם אחרי שחברך הקרוב ביותר, טיוכקה, הלך לעולמו. הוא היה נוהג לכנות את כולם בשמות גנאי או חיבה. מין שעשוע.

אותך הוא כינה בשם החיבה "חמור". אז החלטת לחתום ב"קלנועיוּת  חמורית", זכר לרשימות ההן ולכינוי החביב שטיוכקה המציא לך.

אתה חשת כמו חמור שרוכבים עליו ומזלזלים בו, והוא סובל בשקט כי ככה אלוהים עשה אותו. חרף זה הוא מתעקש לנעור ולגרש זבובים בעזרת הזנב. תוך כדי כתיבת למעלה מ-400 רשימות, המצאת פועל חדש בעברית: קילנוע, לקלנע, קילנענו וכו'.

 

הרשימות עסקו בתולדות ובהווי יזרעאל, חלקן בזכרונות נעוריך ומיעוטן בענייני פוליטיקה. עד כאן קלנועיות חמורית, (שכבר אין לך כל-כך חשק ויכולת להמשיך לכתוב אותה).  

 


 

אתה חש שהגעת אל צומת דרכים בכתיבת הזכרונות. ואתה מתלבט נואשות. וזה מצב העניינים בינתיים.  

 

א. לא העלית על הכתב כל מה שאתה זוכר. הבחירה והמיון בין מה שאתה מעלה על הנייר לבין מה שאתה נמנע מלעשות מבלבלת. קנה מידה עיקרי במיון האירועים הוא לדבוק רק במה שחווית אישית, עד לחשיפה מירבית בלי הסתר דבר.

אתה משתדל להימנע מלספר דברים דומים על אחרים. זו לא חשיפת זכרונותיך אלא סתם רכילות עסיסית ותו לא.

 

ב. אתה נמנע, אולי יותר מדי, מלהעלות מחשבות והרהורים על מה שאתה מספר. כך אולי מפני שבאוניברסיטה חזרת ושיננת את דבריו של אריסטו ב"הפואטיקה". פחות חשוב מה הגיבורים חושבים. חשוב מה שהם עושים. הכל נובע קודם כל מן המעשה. סיפור (גם של זיכרונות) הוא תיאור המעשים שאירעו, ולא מה שחושבים או מפרשים על  המסופר. זה נשמע כמו פילוסופיה "אריסטוטלית", אולי לא ממש ברור, אבל לך זה כן ברור.

זה גם מה שהדריך אותך בכתיבת מחזות ובכתיבה בכלל, מהרגע בו למדת את הנ"ל בחוג לתיאטרון.

 

ג. אין לך ברירה - אם אתה רוצה לכתוב, אז תכתוב ותפסיק לדבר. כמו מה "שהמכוער" בסרט-"הטוב הרע והמכוער" אמר:  

 when you want to shoot – shoot, don’t talk

 

ד. מכאן והלאה יש בעיה אמיתית. חלק הארי של זיכרונותיך מ-1952 ואילך כבר מופיע ב"קלנועיות החמורית" ואם לא הכל אז לפחות הזכור ביותר.

 

ה. לפני כמה ימים שטחת את לבטיך באזני בתך הבכורה. אמרת שאתה לא משוכנע שכל הכתוב במסמך שווה את הטרחה. על תקופת ילדותך ונעוריך יש מספיק ספורים ומחקרים היסטוריים והכל היה כתוב בעיתונים.

בתך הרהרה והשיבה: "את כל מה שכבר כתבו, כתבו הסופרים , החוקרים והעיתונאים לא על עצמם אלא על אחרים. מה שאתה כותב כאן – זאת ממש עֵדוּת. זה מקורי וגם מעניין. "

 

עד כאן היפוך מעיים של מחשבות ביניים.

אין תגובות:

פרסום תגובה