בבית חינוך בצפון היו שרים ביום שישי את "חולצה כחולה" וגם את השיר הזה:
הָיְתָּה צְעִירָה בַּכִּנֶּרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל
כָּל הַיּוֹם הָיְתָּה שָׁרָה שׁיר חֶדְוַה וַגִּיל
כָּל הַיּוֹם הָיְתָּה שָׁרָה,
שִׁיר אֶחַד הִיא רַק יָדְעָה שֶׁ...
הָיְתָּה צְעִירָה בַּכִּנֶּרֶת אֲשֶׁר בַּגָּלִיל
וגו'.
מהתקופה במעיין ברוך אתה זוכר הרבה מאוד. עבדת שם בנגריה. פעם כשהקצעת לוחות על מכונת האפריכט (מקצוע עליון). לא נזהרת ובמקום להרים את היד מעל לסכין המסתובבת גררת את האצבע עליו וכל אצבע יד שמאל נחתכה לשניים לכל אורכה.
אתה זוכר שהבהילו אותך למרפאת הקיבוץ, שם האחות ג'ודי סידרה את הכל בחזרה. היא הדביקה את מחצית האצבע החתוכה למקומה, חבשה, שמה מקל וזהו, שום בית חולים, שום רנטגן ושום מחלקה אורטופדית. ככה זה היה אז.
הפסקה ממעין ברוך וחזרה כמה שנים לאחור.
כבר הזכרת את האלטלנה. כשכל הספור התפוצץ, אתה היית בבית ברחוב גורדון 79. כולם יצאו לרחוב וראו את העשן ושמעו את ההתפוצצויות. למחרת הגעת אל חוף הים וראית את האניה שהיתה עדיין אוד עשן.
המון נערים שחו אליה להסתכל מקרוב. בצדה הצפוני נקרע חור ענקי ואפשר היה להכנס אל תוך בטן האניה. המון חבר'ה ואתה ביניהם נכנסתם,
דרכתם על כדורים מפוצצים ועל עוד מי יודע מה. חפשתם מציאות. הרבה חבר'ה לקחו הביתה רובים אנגלים מעוקמים למזכרת. האלטלנה המשיכה לעמוד שם כמה שנים, עד שסלקו אותה.
אתה זוכר שלמחרת האירוע היתה" באולם אוהל שם" התכנסות מחאה של האצ"ל נגד כל העניין.
אתה שמעת היטב את צעקותיו של מנחם בגין: "פגזים! פגזים!" כל החבר'ה וגם אתה עמדתם בחוץ ברחוב בלפור, שמעתם וראיתם את ההפגנה הזאת.
עם אנשי האצ"ל יש לך סיפור. לקראת סוף תקופת העבודה בברזלנות בנין הודיעו לך הבעלבתים שוורץ וצבי שהם מפסיקים לעבוד, אתה לא זוכר למה.
הם גם הודיעו שסידרו לך עבודה אצל ברזלנים אחרים שמכנים אותם "הרויזיוניסטים". הכינוי הזה היה משהו קצת יותר מרוכך מלהגיד "אנשי האצ"ל". בתקופה זאת רדף הממסד של מפאי את כל אנשי בית"ר ובעיקר את יוצאי האצ"ל. גרשו אותם מכל מקום, מנעו מהם עבודה ועוד כל מיני דברים נחמדים.
החבר'ה האלה, אצלם התחלת לעבוד, היו כולם מהאצ"ל. הבוס היה אחד שפירא, ואתה זוכר גם אחד אולנברג ואחד שקראו לו אַבֶּה. בבוקר הראשון התיצבת לעבודה. הם הציצו בך בחשד.
מהרת לספר להם שאתה בכלל מ"ההגנה" ובכלל מרקע סוציאליסטי. הם שמעו, התייעצו ביניהם והגיבו :
"טוב, תתחיל לעבוד ונראה". כנותני עבודה הם התגלו כאנשים הגונים ביותר. שלמו לך כל פרוטה שהגיעה לך על העבודה והצטערו מאד כשהודעת להם שאתה מסיים והולך לעזרה בתנועה הקיבוצית.
באותו זמן עברה הרינה בכל התנועה המאוחדת:
כל מי שיכול לבוא לעזרת קיבוצי התנועה שלא מזמן עלו על הקרקע מתבקש ואפילו נדרש להחלץ תיכף ומיד. אחד עשר חבר'ה מהעדה בקן צפון עניתם בחיוב ותוך כמה ימים התייצבתם בקבוצת זרעין (יזרעאל), חילקו אתכם בין בקתות הכפר הנטוש ולמחרת קמתם לעבודה.
אתה זוכר שהעבודה הראשונה היתה עם אחד, פאלק, על הקומביין "מאסי הריס 21". זה היה קומביין "סֶלְף" חדש להתישבות העובדת, אדום, גדול, שעדיין קצר לתוך שקים. פאלק נהג את הקומביין והיה המפעיל הראשי.
אתה עמדת מאחוריו על משטח קטן. על המשטח עמדו שני שקים מחוברים למתקן שהחזיק אותם פתוחים למעלה. גרעינים נשפכו מהקומביין לסרוגין לתוך אחד מהשקים. כאשר התמלא שק הזדרזת לנתק אותו מהמתקן, לקשור אותו עם חוט שמשון, לגרור אותו אל המגלצ'ה ולדחוף אותו למטה שיתגלץ' מהקומביין לשדה. במהירות הסתובבת בחזרה אל השקים המתמלאים והזדרזת לחבר שק ריק אל העמדה שהתפנתה. זה הכל.
אבל ה"זה הכל" הזה היה עבודה שלקח לך איזה יומיים עד שנהיית מספיק מיומן לעבודה בקצב של פאלק. (הפאלק הזה היה בכלל בן מושב מרחביה. מתישהו הוא לימד חקלאות בבית הספר המשותף.) הוא לא הפסיק להעיר לך ולנזוף על קצב עבודתך האיטי.
אתה זוכר שעבדת אתו לפחות שבועיים.
היית גאה מאד כשהוא הפטיר פעם בקצרה שאתה בסדר.
החבר'ה שהגיעו אתך היו: הרן, קרביץ, יגאל בנטוב, אליהו עג'אמי, שלום זומר ואתה לא זוכר עוד מי.
אבל אתה זוכר ארועים ואנשים מהתקופה הזאת של הימצאות הקיבוץ בכפר הנטוש. היתה שם בודקה משולשת מפח ששומר ושומרת שכבו שם כל הלילה מול הצאן שהיה במין חצר של דיר.
אתה זוכר שפעם הלך לאיבוד חצי מהעדר והרועה לא הרגיש בזה. במשך כמה שעות התרוצצו כל גברי המשק בשדות לחפש את הכבשים האלה. בסוף מצאו אותן איפה שבערך היום זה הישוב גן נר.
אחרי זה היו ריקודים כל הלילה.
אתה זוכר שעבדת הרבה בבניין ישוב הקבע על הגבעה ממול. השתתפת בהרבה יציקות של רצפות, במקלחת הישנה שבמקומה היום מצוייה בריכת השחייה, בהנחת קו ביוב זמני מחדר האוכל צריף ועד הרחק למטה סתם כך. עבדת גם בלהביא שקי חיטה מהשדה למשק . את זה היו עושים עם פלטפורמה לא גדולה, שהיתה רתומה לטרקטור השרשרות TD9. אתה זוכר איך עבדת בזה עם מוסה עפרון. המוסה עפרון הזה היה קצת פרא אדם והוא טיפס עם הTD9- והשקים ועם החבר'ה שהעמיסו אותם, מהשדה ישר אל הגבעה, איפה שאף אחד לא נוסע ויש מלא סלעים.
אתה זוכר שבפין שחיבר את הטרקטור לפלטפורמה לא היה "שְׁפֱּלִינְט" (פין מפציל) וזה היה עלול להגמר לא טוב.
אתה זוכר איך הטרקטור ג'ון דיר טַחְטַח היה מניע את הגנרטור הקטנטן שהיה אז בשביל לתת חשמל שהספיק רק לתאורה של מנורה אחת בכל חושה בכפר, ולפעמים גם לרדיו היחיד שהיה אז, אם הוא היה תקין. כל הקיבוץ אז כלל אולי ארבעים חברות וחברים. הם הגיעו לשם עם פירוק הפלמ"ח על מנת לאייש את הכפר זרעין, שהיה כידוע משלט שחולש על חצי מהעמק.
כאן אתה נזכר במשהו שאירע רק לפני שלוש שנים. הקיבוץ שיפץ את "החדר-אוכל צריף" והחזיר אותו לחיים מכובדים. לכבוד זה הזמינו למסיבה של חנוכת הצריף את כל חברי הפלמ"ח שעוד ישנם בארץ. בין השאר אתה דקלמת בחגיגיות את "מספד הרווקים" (משהו שצריך הרבה מקום לספר עליו) ועוד ספרת על הנאום הכי קצר שמישהו נאם בצריף הזה אי פעם.
ב-1950 עמד הצריף של החדר אוכל כבר על תילו אבל עוד לא אכלו בו כי כל הקיבוץ עדיין גר בכפר הנטוש. בשעת צהריים אחת, התכנסו כל החברה שעבדו בבניין הנקודה למנוחת צהריים. כולם שכבו אז על הרצפה בשביל לתפוס איזו קרירות. הצריף היה מלא וממולא פסולת בנין וכל מיני. על הרצפה היו זרוקים שקים ריקים, פלאנקות של בנין, נעליים ישנות גופיות של אף אחד, חתיכות לייסטים, איזה טלפון ענתיקה מימי הטורקים והמון מסמרים וחוט ברזל. עוד החבר'ה נחים ופתאום מצלצל הטלפון שעל הרצפה. קם איסר קפלן, ניגש אל הטלפון, הרים את השפופרת והקשיב. לאחר רגע פתח את פיו ואמר:
"כאן זה שום מקום. אתה הגעת אל שום מקום ולשום מקום הזה אין מה להגיד לך." אמר וטרק את השפופרת.
תיכף לאחר סיום תקופת העזרה לזרעין, יצאה כל העדה שלך מקן צפון לחודש עזרה בקיבוץ צרעה. על כך כבר כתבת.
ובחזרה למעין ברוך.
אחד האירועים הכי זכורים לך משם היתה השריפה הגדולה. כשהגעת למעין ברוך שמר המקום עדיין על המבנים מתקופת יום העליה לקרקע. היה שם חדר אוכל בדיוק כמו שביזרעאל, מתוצרת סולל בונה. מטרים ספורים מחדר האוכל הזה היה קומפלקס בנוי מקרשים ומפח גלי שבו היו:
מקלחת בנים, מקלחת בנות, מאפיה, מחסן חצר, גנרטור, מכבסה, ועוד אתה לא זוכר מה היה שם. כל המבנה הזה היה כמו חצר סגורה לגמרי. כשאתם הגעתם למעין ברוך, הושיבו כמה בנות במחסן החצר לעשות עבודה משוגעת. איזה מליונר מחו"ל תרם למשק ליפט שלם מלא במליוני כפתורים. הבנות שלכם ישבו וספרו את כל הכפתורים.
כשסיימו לספור, ערב אחד הגיע לשם הדירניק מנשה קדישמן לאחר חליבת ערב. לפי הנוהג, הוא הדליק את התנור במקלחת והלך לחדר האוכל לאכול משהו לפני שיחזור להתקלח.
משהו השתבש בתנור. נשפך שם נפט על כל הרצפה והאש בעקבותיו. תוך זמן קצר אחזה האש בכל המבנה. באותו זמן הייתה במקלחת הבנות מיקי זיליסט היא הספיקה לנוס מהמקום עירומה עם הבגדים בידה. הלהבות נראו למרחקים. כל הקיבוץ חש אל המקום. אנשים ניסו להרחיק משם ערימת ארגזי ירקות שנקטפו באותו יום. אתה שמעת את מֶגָלֶה שואג בקול זעקה:
"כולם לברוח מפה. מתחת למחסן יש בור עם ארבעה טון חומר נפץ."
כולם התרחקו אבל לא לגמרי. השריפה אכלה הכל. לא נותר שום דבר לפליטה. למחרת עמדו החברים והסתכלו בחורבן. מחצית מוסדות הקיבוץ היו שם. כל היום שלאחר מכן היה הכל אוד עשן. אתה לא זוכר שום מכבי אש או משהו כזה. יומיים אחרי זה פנו אליך ובקשו שתקים במקום מבנה זמני, מקרשים ומפח גלי, עבור הגנרטור החדש שהגיע בדחיפות. אתה התפלאת מאד. מדוע הטילו את העבודה דוקא עליך הבחור מהנחל ולא על איש מאנשי הבניין של מעין ברוך?
בתשובה לשאלתך מדוע, אמרו לך שאף אחד מהם לא מוכן לעשות את זה וזהו. אתה השתמשת באגדים מברזל שנותרו מעוקמים מהשריפה. ותוך יומיים היה שם גג מפחים, קירות מפחים ודלת מפחים הכל עם קרשים "שסולל בונה" שלח ממחסניו. בכלל לא פלא מפני שמנכ"ל "סולל בונה" היה אביה של חרמונה חברת הקיבוץ. אל תוך הסככה הזאת הכניסו גנרטור UD9 חדש לגמרי שהיה צריך להניע אותו עם מנואלה. כל החבר'ה מההכשרה המשיכו להתבדח זמן רב על מליוני הכפתורים שהבנות ספרו ושהלכו בשריפה.
אתה זוכר את הלחם שנאפה במאפיה של הקיבוץ. האופה היה אנגלי ג'ינג'י משונה ששמו שָעֲיֶה. הלחם שהוא אפה היה טעים מאד. אתה פגשת בסוג הזה של לחם, שחור מאד וגבוה מאד כשהגעתם לתל יוסף. בדיוק אותו הלחם. זה אולי זה מה שלימדו בקורס אפייה של התנועה הקיבוצית.
עכשיו תסטה הצידה אבל לאותה תקופה.
להגיע ממעין ברוך הביתה לתל אביב היה לוקח יום שלום באוטובוסים. היו נוסעים בטרמפ ממעין ברוך לחלסה (זה מפני ששום אוטובוס לא היה נכנס למשק והיה צריך לרדת ברגל עד הכביש הראשי), שם עולים על אוטובוס אגד שהיה נוסע כמאסף, היה מתעכב בטבריה, בעפולה, בחדרה ובסיבוב רעננה וכמובן כמעט בכל הישובים שבדרך.
יום שלם. אם היה מזדמן איזה טרמפ ישר לתל אביב הייתם קופצים על זה בלי שום חשבון.
פעם ירדת לנסות את המזל ולתפוס טרמפ בכביש למטה (על יד גשר החצבני). זה היה אולי בשלוש לפנות בוקר. עצר לך ג'יפ צבאי. הג'יפים של אז היו כולם מהצבא הבריטי. האוטו לא היה מכוסה בברזנט. היה קצת גשום.
בג'יפ מאחור ישבה חיילת מאיזה שהוא מקום. אתה התיישבת לידה. הנהג הודיע לכם שהוא נוסע ישר לתל אביב והוא ממהר ולא אכפת לו מזג האויר.
כשהייתם על יד איילת השחר התחיל לרדת גשם. לא גשם גדול אבל מספיק בשביל להרטב. לנהג לא היה אכפת. הוא נבח לכם תוך כדי נסיעה שיש מאחורנית איזו שמיכה או שכמיה, אם אתם רוצים להתכסות בזה. אתה חילצת את מה שזה היה, מין שמיכה עבה ודי גדולה שמצד אחד היא היתה כמו שעוונית. הצצת בחיילת והתלבטת מה בדיוק צריך לעשות. היא החזירה לך מבט נבוך ואמרה "לא יודעת".
התחלתם להרטב והיה גם קר. זה לא התאים לבישנותך הידועה לשימצה, אבל חרף זאת אתה הודעת לגברת ששניכם מתכסים באותה השמיכה ונדבקים אחד לשני בשביל להתחמם. היא לא ענתה אבל שיתפה פעולה בזריזות. אתה עטפת את שניכם עד מעל לראש. אתה לא התביישת ומשכת אליך את אגן הירכיים של הגברת. גם היא לא התביישה והצמידה את ברכיה אל ברכיך. ככה ישבתם מכוסים ודבוקים. הנהג נסע כמו מטורף. הגעתם לתל אביב, מתישהו עם הזריחה. אתה והחיילת לא החלפתם בכל הדרך אף מילה, אתה לא יודע מה היה שמה ומניין באה, אתה נושא במוחך רק את הזכרון של שניכם מחובקים תחת השמיכה בגשם, על הג'יפ הדוהר ההוא. זה היה "היי הג'יפ היי הג'יפ" בשבילך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה