יום שבת, 20 ביוני 2020

ברכה פולד חדווה ואייה

מהתנועה המאוחדת אתה זוכר כל מיני שירים שאתה לא נתקל במישהו שזוכר אותם.  למשל:

 

מילים: לא ידוע
לחן: עממי רוסי

אִגֶּרֶת לִי שָׁלְחָה אָחוֹת
מִן הַגּוֹלָה הַדְּווּיָה
בְּדִמְעַת דָּם רְווּיָה:
אָח יָקָר הַצִּילָה,
רַק לְךָ אוֹחִילָה!
כָּאַב הַיּוֹם מִיָּדַעְתִּי זֹאת.

גָּדוֹל שִׁבְרֵךְ, אוֹי, בַּת-עַמִּי,
הָיְתָה הָאָרֶץ לָךְ כִּסְדוֹם
אֵיכָה אֶשְׁקֹטָה? אֵיךְ אֶדֹּם?
בַּיִת לָךְ בָּנִיתִי,
חַיִּים לָךְ עָשִׂיתִי,
כִּי תַּזְרִיקִי יֹקֶד בְּדָמִי.

 

ועכשיו על משהו לא כל כך.

באמצע תקופת הנח"ל עברתם להיות חל"ת, גרתם במחנה הנח"ל אבל בלי שום מפקדים או שיגרה צבאית.

אתה עברת להתגורר בצריף המפקדים יחד עם יצחק יצחקי ושלמה גוברין, אתה לא זוכר למה ומדוע הצבת על קיר החדר מן ארונית והתחלת לאסוף אל תוכה בקבוקי יין וליקרים וכיו"ב. לכל מי שבמקרה נכנס לחדר נהגת להציע כוסית מן המבחר. כך זה נמשך עד שפעם, כשהיית בעבודה רחוק מהחדר, הרגשת פתאום שאתה רוצה להגיע אל ארונית הבר ההיא כדי לשתות.

זה היה צומת בחייך בו היית עלול להפוך לאלכוהוליסט. כך מכל מקום חשבת. אתה זוכר איך שחזרת לחדר ובנחישות דעת לא הגיונית אבל נפשית אספת את כל הבקבוקים בסל, הלכת לואדי הקרוב וזרקת את הכל לעזאזל. מאז ועד עצם היום הזה אתה ממעט לשתות אלכוהול, חוץ מכוסית קטנטנה של יין יבש בקבלת שבת. האמת היא שבמשך חייך אתה כן השתכרת "עד דלא ידע" פעמיים או שלוש. זה אירע בנשפי פורים לפני עשרות שנים.

 

ועכשיו בחזרה ל-1947 או קודם לכן.

כשהיית בתנועה המאוחדת היתה אופנה מקובלת, להיות הבעלים של חפץ מבוקש, יקר או נדיר. מי שהיה מגיע לקן התנועה עם אופניים ראלי ספורט או עם אקדח רבע בראונינג או עם פנס "לוקס" או סתם פנס רוח, כולם היו מקנאים בו. פעם עברת בערב ברחוב פרוג וראית תעלת ביוב חפורה מוגנת בחבלים ובפנסי רוח קטנים, כדי למנוע תאונה. פנס רוח שבדי קטן היה משאת נפש לכל גברברי העדה. מהרת הביתה, לקחת באין רואים צבת לחיתוך ברזל של אביך וחזרת לרחוב פרוג. המתנת לרגע שבו לא היה איש בסביבה, קצצת את השרשרת שנעלה את הפנס רוח למקומו, כיבית אותו בנשיפה וחזרת הביתה כשהפנס בידיך. אתה החבאת את הפנס במחסן של כל דיירי הבית וחששת להשתמש בו פן יתגלה המעשה. היום אין לך  ספק שזה היה מעשה נואל, שהיה עלול לגרום לתאונה קשה בנפילת מישהו או מישהי אל התעלה בחשיכה, אבל אתה לא מסתיר כמעט כלום בזכרונות המועלים כאן על הנייר.

 

בהקשר לאותה תקופה אתה זוכר את הלילה בו נרצחה ברכה פולד. הייתם כולכם בבית כשלפתע נשמע קול יריות רבות כמו של קרב בין צבאות, כדורים שרקו בכל השכונה כאילו שמישהו ירה לכיוון גורדון 79, רק למחרת נודע כי קרב היריות היה בין ההגנה לצבא הבריטי בשרונה והכל היה פעולת הסחה כדי להסתיר את הגעתה של אוניית המעפילים "וינגייט". אחרי שוֹךְ היריות סיירה כיתת הגנה בסביבת בית האינוואלידים שבמרמורק פינת יהודה הלוי. רכב בריטי עבר והאיר על  אנשי הכיתה. חיילי הרכב ירו והרגו את מפקדת הכיתה ברכה פולד. זה מה שהיה כתוב בעיתונים למחרת.

אתה זוכר רק את היריות של פעולת ההסחה. שנה קודם לכן, בשעת ערב מאוחרת, שמעתם כמה יריות מכיוון צפון. היה ברור שזה לא סתם יריות. זה היה הרצח בקפה גן הוואי שעל גדות הירקון, בו נרצח מאיר תאומי על ידי פורעים ערבים שהגיעו "משיך מוניס".

 

במבט לאחור על הטקסט, אתה מבין שאין לך שום עקרון בבחירת החומר. יש דברים שאולי צריך היית להעלות ואתה לא. לעומתם יש פרטים שאינם חשובים לצורך ביוגרפיה או הסטוריה של תולדותיך אבל דווקא בהם אתה נזכר שוב ושוב.

טוב, כבר טענת שכול זה הוא אוסף   זכרונות ולא שום דבר אחר. אז עכשו חזרה לנח"ל  במעיין ברוך.

 

אתה זוכר את מה שקרה עם המ"כ  מֵמְרָפי. אתה לא יודע מניין השם המוזר אבל זה היה שמו בישראל. יום אחד יצאה כל מחלקת הבנים לאימון של רענון בנשק קל. איפה שהוא בין מעיין ברוך לכפר גלעדי ישבו כל מחלקות האזור, דפנה, כפר בלום, מעיין ברוך ועוד. כל מחלקה בריחוק מה מהאחרות. קיבלתם הסבר חוזר על תת המקלע  "סטן",  שהיה אז נשק תיקני בצה"ל. פירקתם והרכבתם ודרכתם וטענתם מחסנית ותרגלתם שימוש במפרץ הביטחון כנצרה ועשיתם שימוש בכפתור ה"שוטפת" וה"בודדת". פתאום נשמע צרור יריות מאחד הכיוונים.

אחרי חצי דקה הגיע אליכם בריצה חייל חיוור ורועד ופלט: ממרפי נהרג. יותר לא יכול היה לדבר. המ"מ שלנו, יאיר צוקרמן, עם עוד שני חבר'ה מיהרו לכיוון היריות. ממרפי שכב שם עם ראש מרוסק. הם התחילו לעזור ולפנות אותו  לתל-חי (מפקדת הנח"ל באזור) ואז הגיע קומנדקר ולקח אותו.

 

מה שקרה שם - כך קרה: ממרפי חזר עם מחלקתו על כל הסיפור עם הסטן. בסוף הוא אמר לכולם: שימו לב עכשו אני מראה לכם מה אסור לעשות. הוא תקע את המחסנית לתוך הסטן החזיק את הקת כלפי הרצפה והודיע: כשהסטן טעון  אז אסור לדפוק עם הקת על הרצפה כי הסטן יתחיל לירות בעצמו. ממרפי הדגים את הדפיקה על הרצפה והסטן שלו ירה חצי מהמחסנית ישר לגרון ולראש לעיני החיילים הנדהמים והנבעתים.

 

ובעניין אחר לגמרי. יום אחד נכנסת לחדר של חדוה ואיה. היה לך על מה לקשקש עם שתיהן. ישבת על מיטה מול איה. חדוה היתה במיטה שלה מאחוריך. זה היה באחד הימים של אין כביסה, אין חשמל, אין מים חמים וגם אין לחם. כרגיל בקיבוץ הזה.

פתאום אמרה חדוה מאחוריך אני מלוכלכת ואני עושה מקלחת טלק. אל תסתכל. ישבתי מול איה והיא הביטה על מה שחדוה עושה. פתאום היא התפוצצה מצחוק וממבוכה. הסתבר שחדוה התערטלה לגמרי בנוכחותנו, בשביל לפזר על כל גופה את הטלק. אפשר היה לראות על איה שהיא לא מאמינה למראה עיניה. אחרי שחדוה הברישה וקינחה את הטלק היא התלבשה ובאה לשבת מולי בשביל להמשיך לקשקש.

 

זה שיר שאתה חושב ששרו בפלמ"ח וגם בתנועה. בשורה האחרונה אתה לא בטוח שאלה המילים אבל נדמה לך שזה היה התוכן.

בַּמִקְלַחַת בָּחוּרוֹנֶת עָרוּמָה

עַיִן לָהּ קָרַצְתִּי: בּוֹאִי הֶנָּה יַלְדָּה.

הַיָּרֵחַ מִצְטָחֵק וְאֲנִי אוֹתָךְ חוֹשֵׁק

וּמִיַּד הוֹשִׁיטָה לִי אֶת יַדָּה.

 

אַךְ יָצַאנוּ לְטַיֵּיל, תָּפַסְתִּי עֶמְדָּה

וּמִיַּד הִתְחַלְתִּי כָּכָה לְהַפְשִׁיטָה

הֵי בָּחוּר, בָּחוּר עָלִיז,

אַל תִּהְיֵה כָּל כַּךְ פָּזִיז

בְּעִיטָה בַּזּוּבּ נָתְנָה לִי וְהִסְתַלְקָה.

 

האמא של חדוה הייתה רופאת עיניים. באחד הימים היית בבית של חדוה ברחוב דיזנגוף (מול קפה רוֹוַל).    

האמא של חדוה, ד"ר רייך, הציצה בפרצוף שלך ואמרה לך שיש לך משהו בעין השמאלית וצריך לטפל בזה בדחיפות. כדאי שתיגש לקופת חולים זמנהוף. אתה כמובן חזרת למחרת למעיין ברוך אבל לא שכחת את זה והתקבלת אצל הרופאה  הכללית של הקיבוץ. היא בדקה את העין ואמרה שיש לך שם "אוּלְקוּס  סֶרְפֶּס" וצריך להגיע לרופא עיניים עם זה.

אתה לא הזנחת את העניין ומיהרת לת"א לקופת חולים זמנהוף. אתה לא זוכר על בטוח, אבל זאת  היתה אולי הסיבה לנסיעה ההיא עם הג'יפ. בשש בבוקר הגעת הביתה, אכלת ארוחת בוקר של אמא, ישבת באוטובוסים 14 ו- 13 ונסעת לזמנהוף.

הלכת ישר אל החלון של זה שמחלק מספרים לפציינטים. בלי להתחשב במי שעומד שם בתור  נבחת על האיש שאתה מגיע מהגליל העליון ושיתן לך מספר קרוב. מישהי שם מחתה על זה שנדחפת, אבל הוא ברצינות ובהערכה אמר לה שזה חייל מהגליל העליון ויש לו עדיפות. עלית לקומה השנייה אל רופא העיניים. התקבלת מייד. אתה לא זוכר אבל נדמה לך שאמא של חדוה דיברה עליך עם הרופא הזה כי הוא אמר "אההה, זה אתה!" הוא בדק את העין ושאל מה אמרה לך הרופאה בקיבוץ?

אמרת לו והוא צחק והשיב שהיא לא יודעת על מה היא מדברת ומה שיש לך זה פְּטֵרְגִידְיוּם משהו.

"אתה תבוא הנה מחר ב-9 בבוקר ונסדר את זה" אמר הרופא. אתה חזרת הביתה, נפלת על המיטה וישנת עד למחרת. ב-9 בבוקר התייצבת בקופ"ח זמנהוף. מה שאתה זוכר מצויין מהמוסד הזה, אלה המרקקות מניקל שהיו על הרצפה בכל מקום. נכנסת אל הרופא' הוא הוביל אותך לחדר נוסף שנראה כמו חדר ניתוח. הכל לבן וניקל עם שולחן כלי ניתוח וכו'. התישבת על כורסת טיפולים עם העיניים בתקרה. האחות שהייתה שם טפטפה לעין הרבה בלדונה ( נוזל להרחבת אישונים). אחר כך נטל הרופא כלי ניתוח, גרד לי משהוא בעין ולקח את זה עם פינצטה וזרק לפח. האחות חבשה לך את העין השמאלית עם תחבושת רטייה. הוא אמר לך להניח לזה לפחות למשך שלושה ימים ולשכב במיטה. אחר כך להוריד בזהירות, אבל שתדע שתישאר לך שם צלקת ויכול להיות שזה יחזור, אבל אין דבר. לאיטך הגעת אל בית ההורים. הם פינו לך את המיטה שלהם שהייתה מאוד נוחה.

זה היה כבר בבית החדש שלהם ברחוב ניסנבויים פינת הרב עמיאל. בית מרווח מאוד שתענוג היה לשהות בו. אחרי שלושה ימים הורדת את התחבושת וחזרת למעיין ברוך. התייצבת והמשכת בחיים. את שמו של רופא העיניים ההוא אתה דווקא כן זוכר.

ד"ר בְּלִינְד (בלינדר בגרמנית וביידיש – עיוור) - שם מוזר בשביל רופא עיניים.


אם כבר הזכרת את הבית החדש של אמא ואבא הרי שאז הוא נראה כך:

שם השכונה היה שיכון עממי באדמת וייס. זה היה חור במדבריות הכורכר והאדמה השחורה שעל יד הירקון. לא היו כבישים ולא מדרכות והיתה שם חנות מכולת קטנה ודלה. מתל אביב היו מגיעים באוטובוס מספר 4, 1שהיה מגיע עד למה שהיה פעם בית חולים הירקון (בית חולים של הצבא הבריטי). בסביבת הבית היו כמה שלדי בניינים שבעליהם, כמו אביך, בנו אותם בעצמם, אפילו שלא היו בעלי מקצוע בבניין.

 

אתה זוכר שבאמצע האתר היה מבנה קטן מבלוקים. זה היה מסעדה זמנית של אשה מבוגרת אחת. היא מכרה לכל פועלי הסביבה ארוחת צהריים, בדרך כלל מרק ירקות ותפוחי אדמה מבושלים עם דג פילה מטוגן. היה בזול מאוד וטעים. בשר לא היה בכלל כי את זה חילקו אז רק תמורת נקודות.

שני פועלים עבדו אצל אבא שלך באופן זמני. אחד היה תימני זקן בן שבעים. הוא היה מומחה מאין כמוהו בחפירת יסודות לבית. יום אחד הוא הביא אתו לעבודה שקית גדולה של ממתקים וחילק לכל מי שנקרה בדרכו. כששאלו אותו לפשר הדבר השיב: זה לכבוד הילדה שאשתי ילדה לפני שבוע.


הפועל השני היה איש כבן שלושים, נמוך ושרירי שדבר רק רוסית ואידיש רצוצה והפה שלו היה מלא שיני כסף, כמו הרבה רוסים. הוא היה פועל מצויין ועשה כל עבודה שנדרשה. הוא מיעט לדבר על עצמו, אבל פעם אחת הוא פלט:

 

"אני הגעתי הנה מהצבא האדום. השתתפתי בכיבוש גרמניה. אנחנו היינו הורגים כל גרמני שראינו ברחוב. לנשים הגרמניות   עשינו משהו אחר. אתן זה לא היה בעיה. הן הבינו מהר מאד שזה מה שצריך לעשות בשביל להישאר בחיים.   

"אִיךְ הוֹבּ דוֹרְט אַ סָאךְ גִיטְרֵענְט"  (ביידיש: זיינתי שם הרבה). שם האיש היה מוישה. המוישה הזה ידע לשתות וודקה בכמויות. הוא היה מדגים לך איך לשתות הרבה וודקה ולהשאר פיכח. הוא היה מניח לפניו בקבוק וודקה, בקבוק מים ובצל אדום גדול. במהירות היה מערה לתוכו כמה לגימות וודקה, נוגס מלוא פיו מן הבצל האדום ותיכף שותה שליש בקבוק מים.

עד כאן ד"ש מביתנו החדש.

 

קודם סיפרת על הרפתקה שהיתה לך ברחוב פרוג בתל אביב. כשהיית בן שש אמר איזה רופא לאמך שהילד זקוק להתעמלות אורטופדית. אמך רשמה אותך לקורס בהתעמלות אורטופדית אצל מישהי ברחוב פרוג. אתה לא זוכר מזה כל כך הרבה. אבל מה שאתה כן זוכר זה שהמדריכה דרשה מכל הילדות והילדים לעשות "חתול". מה זה חתול? צריך לרדת על שש, להחזיק את כפות הידיים כלפי פנים ואז לכופף את הברכיים לאחור כמה שיתר. אחרי זה צריך להרים את הטוסיק, כשהסנטר נוגע ברצפה. אחרי שהרמת את הטוסיק הכי גבוה, היית צריך לקמר את הגב כלפי מעלה כמה שיותר. זה היה לעשות חתול. אתה זוכר שהמדריכה הייתה מרימה את פלג גופך העליון לקימור גבוה בעזרת כף ידה על הקורקבן שלך. אתה גם זוכר שהייתה מפזרת המון טלק על הגב של כולם. זהו.

 

הסיפור הזה מזכיר לך גם את גֶרְט קאופמן. היא היתה המורה להתעמלות בבית החינוך בצפון. לפעמים הייתה לוקחת את כל הכיתה לבית שלה ברחוב של"ג. היה שם אולם מלא שטיחים, פעמונים, כל מיני מקלות וגם פטיפון. היא הייתה עושה אתכם כל מיני התעמלויות שונות ומשונות.

אחר כך היא כינתה את עצמה גורית קדמן והייתה אחת מהכוריאוגרפיות הראשונות של ריקודי העם בפלשתינה. היא הגיעה פעם ליזרעאל של הצריפים והאבק וקיימה ערב ריקודי עם בלי שום נגינה או כלי נגינה, כי פשוט לא היה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה