עכשו אולי, סוף סוף סוף, על הלימודים באוניברסיטה.
אתה זוכר שנקראת לראיון קבלה (או לא) במשרד של החוג לתאטרון.
שם פגשת בחורצ'יק מוכר לך מאיזה שהוא מקום – תום לוי.
אתה היית אמור להגיש קטע משחק. איכשהו, דקלמת את ההתחלה של "נאום הכוס ציפור הלילה".
תום לוי חייך קצת בחביבות וקצת בזלזול והודיע לך שכבר התקבלת, אבל שתדע לך שזה רק בגלל שאתה כבר בן שלושים ושש ונראה לא רע וזה מה שחסר בקבוצות הליהוק של התרגילים בחוג.
רוב החוג זה בנות אחרי צבא בלי אף תרנגול בלול.
אתה זוכר שאחרי זה שאלת אותו איפה פה הכיתה, איפה פה המורה ואיפה פה כל דבר בכלל.
תום לוי התפוצץ מצחוק והודיע לך שזה יקח זמן עד שתתרגל שפה אין כיתות ואין מורה אחד ושכל שיעור הוא במקום אחר עם מרצה אחר.
עכשו נזכרת שהתום לוי הזה למד בבית החינוך בצפון איזה שלוש שנים אחריך. כבר אז הוא היה ילד מוזר מאד. בניגוד למכנסיים הקצרים והסנדלים של כל הילדים, הוא היה בא לבית הספר לבוש מעיל ארוך ושחור וחובש מגבעת שחורה של אדונים נכבדים.
לא הועילו הצחוק והלעז. הוא לא הוריד לא את המעיל ולא את הכובע (וכיום פרופסור אמריטוס לתאטרון).
אתה זוכר את השיעור הראשון באמנות התאטרון.
המרצה היה אחד, זאב רביב, גם הוא נראה לך מוכר מאיזה שהוא מקום.
אבל עכשיו הוא היה דוקטור לתאטרון שהגיע מאיזו אוניברסיטה מארצות הברית. הוא התחיל במבוא לתיאטרון יוון העתיקה. אותך זה עניין מאוד, אף על פי שדרך הרצאתו היתה משעממת והוא תיכף נראה לך לא האיש הכי חכם.
מאוחר יותר נזכרת בקורס המ"כים של הגדנ"ע, בו היית במלחמת השחרור, שם היה אחד סמל תרבות, שגם כתב שירים.
שמו היה זאב רבינוביץ'. עכשו הוא דוקטור רביב, מומחה לתאטרון.
משנת הלימודים הראשונה אתה זוכר היטב גם מורים וגם סטודנטים.
מוריך בעבודה מעשית היו שולמית בת דורי ופיטר פריי. שניהם היו חסרי תואר אקדמי אבל מומחים גדולים בכל עסקי התאטרון.
אתה זוכר את המורה לפנטומימה, יורם בוקר, ואת התרגילים הבלתי אפשריים שהוא עשה איתך, מה שהועיל מאוד כשהפכת לבמאי.
אתה זוכר עוד מורים: אבי עוז, גרשון שקד, יוסי יזרעאלי ועדנה שביט. כולם דוקטורים או פרופסורים שהיו אז בתחילת דרכם האקדמית.
סליחה, גרשון שקד היה כבר אז פרופסור ותיק ומומחה מאין כמוהו למחזאות העברית. את המורה לכתיבת דרמה, אלכס מימון, אתה זוכר במיוחד. הבחור הזה עסק הרבה גם בתסריטאות וגם במחזאות. ביניכם נקשרה ידידות של כמעט חברים של ממש.
אלכס מימון היה בפלמ"ח. נראה ששם עבר טראומה נוראה. בכל פעם שהזדמן לו הוא נהג לקלל את בן גוריון ועשה אותו אשם בכל צרותיו.
השיעור בכתיבת דרמה אצל אלכס מימון משך אליו יוצרים מחוץ לאוניברסיטה. אתה זוכר מפגשים בהם נכחו "פּוּצוּ" (ישראל ויסלר), אליהו גוֹלְדֶנבֶּרְג (אבא של דודו טופז) ואורי אסף ("כמה יפה פורח הלילך") ואתה. אלכס מימון ריתק את כולם בכל מיני אתגרים של כתיבה, חומר שהתלמידים כתבו והביאו לעיון ואפילו חיבור מערכונים מצחיקים תוך כדי מהלך השיעור.
באמצע שנה ב' ללימודים, שלח אלכס מימון יד בנפשו. זה היה עבורך אסון של ממש. אגב, לשיעור של אלכס מימון בכתיבת מחזה לא היה מחליף אחרי מותו. אתה זוכר שכיתת הסטודנטים פנתה לראשות החוג בדרישה לספק מורה אחר. הגיעה איזו מורה מסטרנטית, שבכלל לא עסקה בתאטרון. היא סיימה את הקריירה מהר מאד.
ראשות החוג הציעה לכם לקיים את הלימודים ב- "לימוד עצמי", כשכל פעם יוגש החומר על ידי אחד מהסטודנטים.
אתה זוכר את אחד מהסטודנטים, פלוני, נסים קלדרון (כיום פרופסור לספרות) מציץ בך ישירות וטוען שיש פה רק סטודנט אחד שמתאים לשמש כמורה – אתה, אמנון בקר.
אתה לא כל כך זוכר מה היתה התוצאה. נדמה לך שסירבת אבל אתה כן זוכר שהסטודנט הזה, ניסים קלדרון, כתב אז מערכון. המערכון היה על רקע מושבה מזדקנת ורווק מבוגר שנכנס למסעדה המקומית ומנהל שיחה ארוכה עם הבת של בעלי המקום. ה"בחור פוגש בחורה" הזה נגמר בכלום אבל אתה שמרת בין ניירותיך את המערכון שהיה בכלל לא רע.
רגע אחד, אתה נוכח בעובדה שלאורך כל מסמך הזכרונות שלך, אתה מלווה בכל מיני אנשים מפורסמים או אנשים שיהפכו למפורסמים. אם לא היית מכיר את עצמך ושומע איך מישהו אחר מספר כאלו דברים, היית חושד בו שהוא לוקה ביוהרה כדי להרשים אחרים בעודף חשיבות. אבל היות וזה אתה, בכבודך ובעצמך... אתה נשבע לעצמך "בהן צדק" "ובנקיטת חפץ", שלא תכננת לפגוש אותם בכל חייך, אתה פשוט הלכת בדרכך שהיתה מסתבר גם דרכם של כל הנ"ל. אין הסבר אחר.
אם כבר מדברים על סטודנטים מכיתתך שנהיו ממש "סֶלֶבְּס" אז בבקשה:
גד קינר, מיכאל הַנְדֶלְזַאְלץ, ששון גבאי, מיכל גוברין, שָמירה אימבר, נורית יערי ועוד אתה לא זוכר מי. אתה כן זוכר שתי יפהפיות שלמדו אתך, האחת עירית אבני (שהתחתנה עם עֵלי מוהר), והשניה נאדין גֵרון, אִתה עבדת על הגרסה שלה להמחזת הסיפור על "מֵלוֹס".
לפני שאתה עוסק ב"מלוס"' חשוב להזכיר את המורה שלכם לתיאטרון רוסי, שלמה ברטונוב. האיש הגבוה הזה קרא בזמנו את כל התנך באוזני המאזינים ברדיו. האיש הזה גם שיחק ב"הבימה" כאחד ממשפחת ברטונוב הידועה לכל, אך גם היה מומחה מאין כמוהו לתולדות התיאטרון הרוסי. מתישהו אחרי לימודיך שלח האיש יד בנפשו, גם הוא הלך לעזאזל.
ועכשיו על עבודתך בעיבוד הסיפור למחזה "מלוס".
"בשנת 1970 היינו בשנה ב' של לימודי אמנות התיאטרון ופילוסופיה כללית באוניברסיטת ת"א. באמצע שנת הלימודים הוּנחַת על הסטודנטים פרוייקט: סיפור הטֶבַח הנורא שעשתה ממלכת אתונה בתושבי האי מֶלוֹס שֶׁבַּיַּם האגאי בעת מלחמות הפלופונז נגד ספרטה לפני איזה שלשת אלפים שנים.
הסטודנטים נדרשו: או לכתוב על זה מחזה קצר, או לביים אותו או לשחק בו. בשביל זה מקבלים ציון כי זה שיעור חובה במקצוע.
אנחנו, שבאנו ללמוד כתיבת מחזה, בחרנו לכתוב. יצא לנו משהו כמו איך שחבורת הבְּלִיַעַל "אתונה" (בימים אלה) יושבים על הברזלים ברחוב ומדסקסים איך לעשות כיפה אדומה לחבורת "ספרטה". על ידם, בחצר אחורית, עוסקת גברת מלוס אחת במקצוע העתיק. משהו אצלה סתם לא מוצא חן בעיניים של בריוני "אתונה". הם חותכים לה את הפרצוף, מה שמנפנף אותה לנצח מהמקצוע. זה בערך.
את קְלֵאוֹן, מנהיג החבורה שיחק הסטודנט צביקה הלפרין (שנהייה שחקן צעיר מבוקש ושיחק ב"חאן" ובעוד מקומות והגיע לקַדִיתָא שעל יד צפת ועשה המון ילדים ובסוף תלה את עצמו על עץ).
את חבר כנופיית "אתונה" השני, שגם בכלל גנב את כל ההצגה, שיחק אחד שָׂשׂוֹן גַבָּאי (שנהייה שחקן תיאטרון וקולנוע הוליוודי עם פרסים באירופה ושם ויוקרה בינלאומיים). אנחנו (זה שכתב את המחזה) הלכנו לעשות פה את "מישהו" (אליו עוד נחזור) ואחר כך לנהל את תיאטרון סדנת הצפון של הקיבוצים ועוד כל מיני.
על המערכון ההוא – "מֶלוֹס", קיבלו כל הנ"ל ציון 100 וגם מחמאות גדולות משולמית בת-דורי, המנחה, מפרופ' גרשון שקד, ראש החוג לתיאטרון, שניהם כבר ז"ל, ומאלכס מיימון – גם הוא כבר ז"ל. וכל זה היה מעניין לחמורים ונחמד ומזמן..."
לפני שאתה שוכח, הגיע זמן לעוד קצת שירים מפעם. הראשון זה עוד מכיתה א' בבית חינוך בצפון:
תָפְרוּ לַקּוֹף בֶּגֶד צָהוֹב
מְעִיל כָּחוֹל, כּוֹבַע סָגוֹל.
יָשַׁב הַקוֹף עַל הָחָלוֹן
הִבִּיט לַרְחוֹב כְּמוֹ אָדוֹן.
השיר "על מה שתפרו לקוף" זה גם שיר לפורים.
אתה חוזר רגע ל-1939, לפורים של אז.
אז התחפשו הילדים בתל אביב או לליצן או לאסתר המלכה או ל"אַפָּאשִׁים".
מה זה "האפאשים ההם"?
לא, זה לא בדיוק השבט האינדיאני שעל שמו יש הליקופטר רצחני.
בזמן המלחמה נגד האינדיאנים לבשו הגיבורים באמריקה ובקנדה :
מגפים קצרים, מכנסיים ארוכים, שהמכנס למטה רחב מאוד ופס צבעוני מודבק או תפור על צידי המכנסיים, חגורת אקדח מעור או מן אבנט של בד, חולצה לבנה, מטפחת אדומה של אימא, בד"כ מונחת על הגב, ומלפנים מושחלת במכסה של קופסת גפרורים, וכמובן כובע גדול רחב שוליים (כמו של קאובויים) ואולי מסכה צרה ושחורה על העיניים.
זה היה האפאשים של ילדי פלשתינה היהודים. לאפאש היה גם אקדח פקקים או "קפצונים". לפי מוסר השעשועים של פורים דאז, היה נהוג "לשדוד" את האקדח ואולי גם להכניס סטירה לבעליו... אתה זוכר שיצאת אז לרחוב מחופש ל"אפאש" כמו שצריך, מסמטת מגידו החבויה צצה פתאום כל חבורת הבריונים, הריקים והפוחזים משכונת "נורדיה" (שכונת הצריפים באמצע תל אביב, איפה שהיום קניון דיזנגוף), ובראשם המפלצת "פַאפַה". הם התנפלו עליך ושדדו את אקדח הפקקים בלי לבזבז זמן.
אחרי שהסתלקו ברחת הביתה ולא יצאת יותר באותו יום.
זאת הייתה חרפה גדולה שאתה זוכר היטב מגיל 7 ועד 82 וחצי.
השיר הבא, גם כן מבית חינוך בצפון, שחיבר אותו חיים נחמן ביאליק. מדוע סבר כי זה שיר שמתאים לילדים – השד יודע.
הגרסא אותה אתה זוכר קצת שונה ממה שמופיע בכתבי ביאליק איפה שהוא. אפשר להקשיב לאיך שאתה שר את זה ב"זֶמֶרֶשֶת".
סְנאי קָטֹן וּגְדוֹל הַזָּנָב
יָשַׁב לוֹ על עָנָף,
יָשֹׁב יָשַׁב עַל עֲכּוּזוֹ,
פִּצַּח לוֹ אֱגוֹזוֹ.
פִּתְאֹם פַּף! פַּף! פַּף! –
נָפַל סְנָאִי מִן הָעֵץ,
עַל סְנָאִי בָּא קֵּץ!
השיר הבא הוא ממש מתחילת ילדותך, מהספר המיתולוגי "מסע הבובות לארץ ישראל". אתה לא זוכר שום מנגינה לחרוזים האלה של אברהם רגלסון. למיטב זכרונך, זה הספר הראשון אותו קראת בחייך. גם קראת וגם קרעת.
הספר היה במהדורה הראשונה בכריכת בד חומה ונורא מלוכלכת מרוב שימוש. במהדורה הזאת מסופר על הרפקאותיה של הילדה שרונה יחד עם בובותיה בדרך מאמריקה לארץ ישראל.
ושוב, במהדורה הזאת מככבות דמויות כמו צ'ארלז לינדברג הטייס, הבובה פּוֹפָּאי והבובה המרביצה טִינְג אוּם בָּאב. במהדורות מאוחרות הוחלפו השמות מסיבות פוליטיות. כשנתקלת בספר הזה לראשונה היית כבן ארבע או חמש ולא ידעת לקרוא.
אז את השיר הבא למדת על פה מהאימא שלך:
מִי יִתֵּן לִי בַּקְבּוּק
מָלֵא נוֹזְלֵי אשׁ,
וְאֶשְׁתֶּה אוּק-גוּק-הוּק
עַצְבוּת לְגָרֵשׁ.
מִי יִתֵּן לִי בַּקְבּוּק
אֲשֶׁר אֵין לוֹ תַּחְתִּית,
וְאֶשְׁתֶּה אוּק-גוּק-הוּק
בִלי רֵאשִׁית וּבְלִי תַּכְלִית.
כִּי בַּקְבּוּק טוֹב מֵאָח,
מֵחָבֵר וְאֵשֶׁת חֵיק, -
אַךְ חֲבַל! וְאוֹי! וְאָח!
כָּל בַּקְבּוּק – סוֹפוֹ רֵיק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה