זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח
סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.
כך או אחרת הגעת אל מלחמת העצמאות. הרומן שלך עם המלחמה הזאת החל עוד בתנועה המאוחדת – קן צפון. שם גייסו אותך "למסגרת". זו הייתה מן יוזמה של המדריכים שלך, חזי לופבן, מיור וולפסון, עוד אחד דובי מקן מרכז של התנועה ואתה לא זוכר מי עוד. אתם התאמנתם ביסודיות כמו ב"הגנה". עשיתם אימון הפרט, א"ש לילה, קפאפ, והרבה ריצה על החומה של גן הדסה. מתישהו שאל אותך צוַיִגָלֶה, מהעדה בתנועה , אם אתה מעוניין להתגייס "להגנה". אתה לא מצמצת ואמרת כן. זימנו אותך לאיזה מקום, בית ספר "הצפון", אם אתה זוכר נכון. שם ישבת לבדך בחדר אפל איזה חצי שעה. אחר כך ניכנס מישהו. הוא התישב ליד שולחן שעליו הונחו ספר תנ"ך ואקדח. הוא שאל אותך אם אתה מבין את הצעד שאתה עושה, ומצטרף ל"הגנה". הוא הסביר לך את הסכנות שבהצטרפות ואת העובדה שתהייה מוכן למות למען העם. אמרת שכן. הוא קרא באוזניך נוסח של שבועה ואתה חזרת על המילים בכוונה גדולה. אחר כך הכניסו אותך לחדר שבו רופאים בדקו את המתגייסים. לבסוף שלחו אותך הביתה ואמרו שייצרו קשר. אתה שבת הביתה ולא סיפרת לאבא ולאמא אפילו לא מילה. אחרי כמה ימים זומנת אל שכונה בצפון ת"א (היום רחוב יהודה המכבי) שם פגשת בשלושים נערים שכולכם נהייתם מחלקה בגדנ"ע, גדוד 9. במהלך הדברים עשיתם תרגילי סדר, אימונים לאקדחי "שטייר", פרבלום ופי.בי. באחת הפעולות ישבתם בכפר הנטוש ג'מוסין (היום בית החייל בת"א) והתאמנתם בתת-מקלע פיני וב"טומיגן".
כל זה היה בזמן שהמלחמה היתה בגבול ת"א – יפו. אתה נשלחת להיות קשר או רץ בין המטות השונים. הכל במשך כל הלילה. כבר הזכרת איך רצת בין "קו הכלבים" שבשכונת התקווה לכפר הערבי סלמה. מסתבר שאתה קיצרת את הדרך והגעת אל המטה ביד אליהו ממש מכיוון החזית. השומר שאל אותך מה הסיסמה ואתה הכרזת אותה בקול רם. כשהתקרבת התברר שהשומר היה בחור "גאחאלייץ".
הוא נבח עליך: "אתה הולך עכשו לבית הכנסת אומר ברכת הגומל. אני כמעט הורג אותך. מאיפה פתאום באת?" מסתבר שאתה הגעת מכיוון האוייב. אתה זוכר שאמרו לך שזה "קו הכלבים" מפני שיש שם המון כלבים נובחים. מתברר שקו ההגנה של הגזרה השתרע מיד אליהו, דרך שכונת התקווה עד לשכונת עזרא. זה הצריך הרבה לוחמים שההגנה לא הצליחה להביא. אז גייסו לשם הרבה כלבי שמירה וזה אולי מקור השם "קו הכלבים".
במחשבה לאחור אתה יודע היטב שאם אז היה ברור לך שיש כלבים גדולים בדרך אתה לא היית מעז אפילו להתקרב לדרך הזאת. אתה פוחד מכלבים גדולים מאז שהיית קטן. כשהגעת אל המפקדה בשכונת זאבלאווי, אז כל מה שהיית אמור לעשות זה לדווח למפקד הגזרה שהטלפון-שדה אל "קו הכלבים" לא עובד ומה יהיה? הפעם היחידה בה היית ממש תחת אש הייתה בגזרת רחוב מוהליבר, מול שכונת מנשיה.
אתה זוכר שהגעת אל מטה מוהליבר בשעות הלילה המוקדמות. היו במטה כמה אנשים וביניהם המפקד עקיבא. הוא היה איש מבוגר וממושקף. אותך הושיבו בצד בלי שום הוראות מיוחדות. לפתע התחילה האש. כל הערבים שממול פתחו בירי מכל הכלים, ללא שום אבחנה. זאת היתה פַנְטָזִיָה מפחידה ומאיימת. כדורים שרקו מעבר לקיר ואתה כמעט שעשית במכנסיים. זה נמשך כמעט שעה. באמצע האירוע הסתכלו עליך אנשי המפקדה ומישהו הציע לך סיגריה בשביל להירגע. זאת היתה ההתחלה של שישים וחמש שנות עישון. תיכף אחרי שהיריות השתתקו נכנס בהתרגשות לוחם עם מאוזר שלוף ביד. הוא אמר לעקיבא שמהעמדה שלו רואים בדיוק מניין ירו. הם עם הרובים לא יכולים לעשות הרבה. "יש משהו יותר רציני?".
עקיבא השתהה לרגע ואמר: "תקחו את הטוּ-אינְטְש (מרגמה) מעמדה שתיים עם הפגז היחיד שיש לנו ותירו בכינון ישיר. הבחור יצא. לאחר עשר דקות, כשעוד היו קצת סתם יריות, טלפן עקיבא עם הטלפון שדה ושאל "נו?"
מישהו שם השיב שהם ירו אבל לא שמעו יותר שום דבר. עקיבא נאנח והפטיר, "הפגז עף לים, מילא, תחזירו את המרגמה לעמדה שתיים."
מאוחר יותר הוליכו אותך לארוחת לילה. חדר האוכל של ההגנה היה בבית משפחה בצפון נווה-צדק. אתה זוכר שזה היה חדר גדול ובאמצעו שולחן ארוך. על השולחן היו קופסאות סרדינים "ביצ'קי" וצנצנות של ממרח מיונז תלמה. כמו כן הרבה לחם שחור. אתה שמת על הצלחת כמה שרצית ובעלת הבית, אשה מבוגרת עם מראה מזרחי, באה מאחוריך והניחה בצלחת שתי פרוסות עבות של נקניק כלשהו. אתה זוכר מצויין שהנקניק הזה היה ברובו קמח תפוחי אדמה וצבע מאכל. זה מה שהיה לאכול עם כוס גדולה של צִיקוֹרְיָה. לך לא היה תאבון בגלל היריות. אכלתם במהירות וחזרתם למטה.
בשלוש לפנות בוקר נתנו לך "קשר" (הודעה מההגנה) ושלחו אותך למסור את זה. הכתובת היתה ממש מול הבית שלך ברחוב גורדון 69. זה הבית שבו גרה הילדה אִילה שבחצרו האחורית נפל פעם אוֹנָלֶה. אתה דפקת על דלת של מישהו עם שם בוכרי - אשרוב, צדיקוב או סחרוב – אתה לא זוכר בדיוק. הדלת נפתחה ומישהו שהתעורר למשמע הדפיקות הציץ בך. אתה מסרת לו את הקשר. הוא קרא את הכתוב והסתכל בך במבט משועשע ושאל "אתה לא ילד מהשכונה?" אמרת שכן אבל עכשו אתה חוזר למטה מוהליבר.
"מקום עבודה" נוסף היה מפקדת ההגנה בתנובה וולפסון, שליד שוק לוינסקי. זה היה בכל הקומה השניה של סניף תנובה. אתה זוכר שירדת למרתף וראית שם מאות בקבוקי מולוטוב מסודרים בשורות וראית שני לוחמים עם מטפחות על האף עומדים וכותשים משהו באגן דמוי צינור עבה. שאלת מה זה והם אמרו לך להסתלק תיכף ומייד. אחר כך ישבת עם לוחם יותר מבוגר שישב ולמד על פה את השיר "בערבות הנגב". הוא אמר לך שאלה שבמרתף כותשים טי.אנ.טי (חומר נפץ). אתה זוכר איך שבאותו לילה הגיע אל המטה מישהו לבוש כאדם דתי עם כובע גדול וזקן אדום ארוך מאוד. אתה שאלת אותו בפתיעה מה יש לו לעשות פה? הוא השיב שהוא מגיע הנה מפני שהיה קצין תותחנים בצבא האדום.
לפני אור השחר יצאת מתנובה וולפסון לרכב הביתה. לפני שהספקת להתרחק, הבחנת בשני לוחמים מתקרבים ברחוב העליה ובידיהם מקלעים חדשים ומבריקים וגם ארגזי פעולה. אלה היו מקלעי 34M.G. שבדיוק אז הגיעו מצ'כיה. אז כינו אותם גם "שְׁפַּנְדוֹ".
אחרי שהכפר הערבי הגדול – סלאמה – ננטש, התקיים שם קורס מכ"ים של הגדנ"ע. אתה זומנת לקורס והיית גאה בכך מאד. הקורס התקיים במין טירה של ערבי עשיר מאד. היו שם בתים בני קומתיים וחצר פאטיו גדולה. אוהלי החניכים היו על מגרש מחוץ למבנה. אתה זוכר איך התאמנתם בכל תורת הלחימה של ההגנה אז. את שיעורי הרובה נתן לכם מדריך ושמו יעקב. אתה זוכר איך שבשיעור הראשון הוא נטל רובה אנגלי "לי-אנפילד" (שיוצר ב-1915) ואמר לכם בקול שכולו רצינות: "זה כלי מוות".
אתם התאמנתם בהרבה ספורט שימושי, תרגילי סדר, א"ש לילה עם הרבה הרבה פזצטא.
אתה זוכר איך המפקד אליעזר קלונסקי הדגים לכם זריקת רימון. הוא השליך את הרימון וכולכם הסתתרתם מאחורי קיר. הפיצוץ היה מרשים מאוד. אתה זוכר מדריכה אחת ששמה אביבה שלימדה אתכם להשתמש בסטן. היא גם הדגימה ירי בחצר ששימשה למטרה זו. גם הסטן הזה היה עם תקלות – רק בפעם השלישית הצליח לירות כדור.
אתה זוכר שהייתם מרבים לעשות מסעות. הייתם מגיעים בהליכה מהירה אל הכפר הנטוש יאזור וחוזרים לסאלמה, הכל תוך שלוש שעות בלבד.
סליחה על הסטיה - אתך באוהלך היה נער מגדנ"ע רמת גן ושמו אברשה. כעבור ארבעים וחמש שנים ראית על מסך הטלויזיה את שר התיירות אברהם שריר, זה היה אברשה שרייבוים הוא שיצחק שמיר ראש הממשלה קרא לו: אברשה בוא הביתה, נער מסתגר כמחביא סודות כל הזמן. באוהל השני היה נער מופרע ומוזנח, ששמו זאב אקשטיין. מסתבר שהוא זאב אקשטיין שלאחר כמה שנים רצח את ישראל קסטנר, בהשפעתו של אחד מלכיאל גרינוולד.
כשהיית מזכיר הקיבוץ שנוסע הביתה באוטובוס 821 מהתחנה המרכזית הישנה ראית, אחרי שהתישבת, את אותו הזאב אקשטיין, כנראה לאחר ריצוי העונש, נכנס לאוטובוס. לפני שהתישב סקר במהירות את כל הנוסעים, כנראה לוודא שלא מזהים אותו. אתה עשית את עצמך קורא עיתון וזהו.
באותו קיץ עבדת חודש ימים במפקדת שירות החימוש שבמרתף "בית הדר". העבודה שלך היתה לרוץ כל היום במדרגות של כל הקומות ולחלק מדי מחצית השעה את הדואר למחלקות השונות. שם פגשת באנשים מפורסמים מתולדות ההגנה, האלוף פלד, חצ'קו, מפקד היחידה פְּרֶנְסְקִי, שכינה את עצמו "קְלוֹבֵּר" וגם את הרס"פ המשונה יצחק קמינר, שהגיע מהצבא הבריטי אבל נראה כמו סבל בשוק.
אתה זוכר שבאחת ההפצצות המצריות הופצץ בית הדר. אתה לא היית שם כי נסעת הביתה. הפצצות היו כל כך קרובות ומפחידות שגרמו לך להתרוצץ אנה ואנה בלי שום הסבר. אתה זוכר ששירות החימוש נתן לך זוג אופניים אמריקאיות. אלה היו אופני בלון כבדים אבל נוחים לרכיבה.
אתה הגעת עם האופניים לשכונה והשווצת בהם כמו שצריך.
פרשת האופניים למיניהם היא כשלעצמה הרבה זכרונות. כשהיית בכיתה ג' או ד' הלך איתך אבא שלך לחנות אופניים של האחים קוטיק, שמעון וברוך. המוסד הזה שליווה אותך הרבה שנים היה בסימטת "אילו מציאות". זה היה בתחילת רחוב קינג ג'ורג', סמטה שהגיעה אל שוק בצלאל. כל החנויות שבסביבתה היו של חפצים ישנים, ריהוט ישן, כלי בית משומשים, מן שוק פשפשים של אז. נכנסתם אל שמעון קוטיק. אבא שלך רצה לקנות לך אופניים אמיתיים, לא של ילדים. זה היה בזמן מלחמת העולם השניה. לא היו שום אופניים חדשים בשום מקום, רק משומשים מלפני המלחמה. שמעון קוטיק הציע לכם זוג אופניים נמוך שמתאים לגילכם אבל אלה היו אופניים אמיתיים עם פדלים ושרשרת וברקס טורפדו אמיתי. אבא שלך שילם 70 גרוש וחזרתם הביתה עם האופניים. אתה למדת לרכב עליהם די מהר.
הצרה הגדולה היתה שהאופניים היו מתפנצ'רים לפחות פעם בשבוע, כך מפני שאתה היית רוכב אתם בדרכי עפר, בשדות, וגם בגן הדסה. אבל הסיבה העיקרית לפנצ'רים הייתה שבזמן המלחמה אי אפשר היה להשיג ,לא טיירים ולא פנימיות וגם לא ונטילים. אז היו מתקנים ומתקנים עד שהפנימית הייתה כולה טלאים של גומי. ואת זה היו עושים אצל שמעון קוטיק.
אתה זוכר שכל היום הוא היה שר את השיר הידוע: "שדות שבעמק". הוא ידע רק את השורה הראשונה ולא הפסיק לחזור עליה כל הזמן. אתה גדלת מהר והאופניים נהיו קטנים עליך.לאבא שלך היה זוג אופניים גבוהים נורא שאם ישבת על המושב אז בכלל לא הגעת לפדלים. אתה לימדת את עצמך לעשות מה שנקרא "לרכב מתחת לרמה". לזה היה צריך מיומנות. הבעיה הייתה שלהסתובב שמאלה היה קל אבל להסתובב ימינה היה קשה מאוד ואתה נפלת מהאופניים הרבה פעמים. הסוף של האופניים של אבא היה שבוקר אחד אבא קם לעבודה ומצא את האופניים אֵינֶנַם ואז הלכתם, אבא ואתה, שוב פעם אל אל שמעון קוטיק.
עכשיו כבר נגמרה מלחמת העולם השניה. חנויות האופניים היו מפוצצות באופניים חדשים לגמרי. היו אופניים מסוגים שונים: "דייטון", "אסטור", "המבר" ,"ראלי" ו"פיליפס". היו גם אופני ראלי ספורט שעלו פי שניים מכל האחרים. אבא שלך קנה לך אופני ראלי רגילים ולעצמו קנה אופני "פיליפס בלון". אז כבר היית רוכב עם האופניים לבית הספר המקצועי "מקס פיין". זה היה ב-1946.
ועכשיו שוב ל-1948. מי לא זוכר את ההפצצה של התחנה המרכזית? אתם, ילדי השכונה, הייתם עולים על הגגות בשביל לראות את ההצגה. אתה זוכר איך הייתם על גג בית בגורדון 79 וראיתם איך הספיטפיירים צוללים על התחנה המרכזית ונוסקים אחרי שירו וזרקו פצצות. זה לא היה מצחיק אחרי שנודע לכם שארבעים איש נהרגו וגם כמה סוסים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה