פוייכטנגר לוונברג ג'וחא ורג'ואן

כרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח

סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

כשהיית בן 68, לקח אותך אחיך רמי ביום ששי אחד ונסעתם לת"א.

זה היה בשביל לאכול רגל קרושה כמו שצריך, אצל מתתיהו ברח' זבולון פינת מטלון בפלורנטין.

על מָתִי כבר כתבו  בעיתונים.  הבירה הכי טובה בארץ. געפילטע פיש (לא ביום ששי), פָּצָ'ה חוֹלוֹדְיֵיעץ (רגל קרושה), דג מלוח מהחבית עם בצל, דג מטוגן, בשר צלוי, קאבאנוס ועוד. 

המקום זה חור, סתם בית מרזח  אבל מוסד מפורסם ומפוצץ. מחכים חצי שעה לכל מנה.

הסועדים צריכים לדאוג בעצמם לשולחן ושרפרפים.  והעיקר:  "בעלבית" שצועק ומקלל כל הזמן. אנטון (חבר יזרעאל מסרביה שמקלל כל הזמן) יכול להתקבל אצלו למכינה ולקְדַם.

 

אחרי שסיימנו את הרגל קרושה (בהמון שום ופלפל) לא התאפקנו ונתקלנו בבעל הבית,  הוא מתתיהו.  

"טעים מאד, הרגל קרושה, אמרנו.  אבל לא מספיק טעים"

למה? שאל, "ווֹאס האב איך דיר שְׁלֶעכְט גֵעטֹאן ? (מה רע עשיתי לך?)"

אמרנו לו שזה מפני  שעלינו הוא לא צעק וגם לא קילל.  "אני לא צועק ולא מקלל את אף אחד", השיב הגבר בן השבעים פלוס. 

הבלגנו וסיפרנו שלפני ששים וארבע שנים גדלנו פה בתור ילדים, והיום, לכבוד זה שאנחנו כבר בני ששים ושמונה, באנו לאכול כאן ושוב לנשום את האווירה הזאת. 

הוא: "אתה בן ששים ושמונה ?  י ו ת ר  מדי"!

נבח בזעם ופנה לשאוג על ירחמיאל, הפועל שלו ועל טוניה, הטבחית ועל כל המסכנים שמחכים לאוכל  הזה  כבר יותר מחצי שעה.

 

ועוד רגע לפני שאתה שוכח – כתבת קודם שאל האדון לוונברג שגר מעליכם עוד תחזור. אז עכשו אתה חוזר.

מתי שהוא ב-1942  אחרי צהריים אחד ישבתם על המדרגות של גורדון  79 עם עוד ילדים מהשכונה וסתם קשקשתם. פתאום הופיע מחדר המדרגות האדון לוונברג בכבודו ובעצמו.

כל הילדים קצת נבהלו כי האיש הזה היה מפחיד ותמיד כועס על ילדי השכונה שעושים לו רעש אחרי הצהריים. הוא חלף לידכם, פתאום עצר בהחלטיות והכריז:

"שלום ילדים. אני מבקש מכם שתקחו אותי לטייל בסביבה למשך 45 דקות".

אתה נדהמת וככה גם כולם. אבל התאוששת ונעמדת על הרגליים. שאלת אותו,

"אדון לוונברג איך נלך איתך?" והוא אמר שמישהו יחזיק אותו ביד החופשית, כי היד השניה אוחזת במקל הליכה.  ובבקשה ללכת איפה שאין בורות ואין גבשושיות.

החלטתם ללכת איתו דרך הגן הציבורי החדש, ומשם לגן הדסה. הוא צעד קצת בחשש וכל הזמן אמרו לו איפה שאתם. הגעתם לגן הדסה ובאמצע האתר אמרתם לו:

"אדון לוונברג יש פה ספסל ציבורי אולי אתה רוצה לשבת ולנוח כמה דקות?" הוא חייך והשיב, "כן אני רוצה לשבת."

אדון לוונברג התיישב על הספסל בגן הדסה ושאל מה רואים פה? עניתם, שיש פה עצים של תפוחי-זהב, שביל כבוש מכורכר וגם עצי חוּשְׁחָש. הוא שאל מה זה חושחש? ואמרתם לו שזה מן תפוזים מרים שאתם לא יודעים מי בכלל אוכל אותם.

כשהגעת  לרודזיה התברר לך מי אוכל חושחש. האנגלים. הם עושים מזה ריבה מרה שהם קוראים לה מָרְמֶלֵייד וזה נחשב אצלם למעדן. חלפו כמה דקות ואדון לוונברג אמר שעכשו חוזרים הביתה. מוקף עדת ילדים צעד האדון לוונברג קוממיות. עכשו הוא צעד ביתר בטחון וזה היה מוזר למצוא בגן הדסה איש גדול לבוש חליפה מהודרת, ווסט וכובע אדונים יקר, הולך עם עדת ילדים ומחייך. לפני שחזרתם הוא הראה לכם וגם נתן להחזיק שעון כיס מיוחד לעיוורים שבו אפשר למשש את השעות ואת המחוגים. את זה אתה זוכר.

 

חזרה לגורדון 81 , מעל חנה מרון גרה פולניה שהיה לה   בבית מכון לקוסמטיקה. הבן שלה, איגור, היה ענק בן למעלה מעשרים שנים, שלא היה לו זמן בשביל ילדים.

בקומה השניה מאחור גרה משפחת הד"ר ספירו, הוא , אשתו ושני ילדיהם – במבי וגדי. שם החיבה לאבא שלהם היה "הִמְבִּי". ד"ר ספירו היה אורטופד שהגיע מגרמניה והיה מפורסם מאוד בכל פלשתינה. הוא היה איש מאיר פנים וכל ילד ששבר יד או רגל בשכונה , היו לוקחים אותו אל ד"ר ספירו הביתה והוא היה מטפל בשבר, כולל הכנת הגבס.

בקומה השניה מלפנים גר הילד אמיר. היה לו אח חורג, אורי, בנו של אבא של אמיר.

את דיירי הבית האחרים אינך זוכר.

פעמים רבות עליתם, יהושע ואתה על גג הבית שממנו היה מבט מרחבי עד לרמת גן.

 

מול הבית מספר 81 היה מספר 84. בדירת קרקע משמאל גרה משפחת הרצברג, גם הם יקים שהגיעו בגיל מבוגר עם בנם ראובן. ראובן היה מבוגר מרוב ילדי השכונה, אבל הירבה לשחק אתם. לאחר סיום בית ספר עממי, שלחו אותו הוריו לעבוד כדי לעזור למחייתם. אתה זוכר שהוא עבד כשליח בבנק כלשהו. יום אחד, בו שדדו אנשי לח"י את "ברקליס בנק", חזר ראובן מהעבודה וסיפר לילדי השכונה סיפורים מרתקים על איך שנראה השוד הגדול.

 

מעל ראובן גרה בתחילה משפחת שֵיינְפֶרְבֶּר ובתם נדיבה, ילדה נחמדה וקצת פוזלת. הם עקרו תיכף להגיעך לרחוב גורדון ובמקומם נכנסה להתגורר משפחת בֶּזְנֵר, שהיו בעל הבית של כל הבניין.  גם האדון בזנר וגם הבן שלו היו רשעים וכל ילדי השכונה שנאו אותם. פעם צלצלתם באינטרקום של הבזנרים וברחתם. הבן של בזנר רדף אחריכם ואתה ספגת ממנו סטירת לחי הגונה.

מעל משפחת בזנר גרה משפחת לשצ'ינר, בתם רות ובנם יוחנן. גם הם, כמובן, יקים. למשפר לשצ'ינר היה בית קפה מפורסם ברחוב אלנבי, "קפה פאר".

בית הקפה הזה היה העתק מושלם של בתי הקפה בברלין והמון יקים היו באים לשבת שם, לשתות קפה בחלב ולקרוא עיתון שמונח על מסגרת במבוק.

הבת, רות, היתה יפיפיה מהממת. היא היתה מבוגרת ממך בכמה שנים. היה לה מנהג משעשע לצאת אל המרפסת כשהיא מסיימת לכפתר את חצאיתה מלמעלה למטה. כך היה אפשר להבחין בירכיה הנאות. כל החיילים שעברו ברחוב וראו את רות לשצ'ינר יוצאת אל המרפסת היו מקבלים "אָקְסֶנשׁוּז" (התכווצות שרירים).

פעמיים בשבוע היתה רות לשצ'ינר, לבושה לבן וקצר, הולכת לשעורי טניס אצל אדוארד ונעים רָג'וּאּן.

לשם כך היה עליה לחצות את כל השדה שהוא היום כיכר רבין אל מגרש הטניס העשוי כורכר כבוש (עכשו רחוב בלוך, פינת אִבּן גבירול).

האחים רג'ואן הגיעו זה לא כבר מהיהדות האריסטוקרטית של קהיר. הם היו טניסאים מקצוענים והרבו להתחרות אז בכל הארץ.   

בקומה א' מאחור גרה משפחת מֵן. האדון והגברת, בנם יואל ובתם בלה. האדון מן מבולגריה היה תעשיין ויזם. הוא היה מרבה לנסוע למושבה הרטוב (ז"ל) והיה ממייסדי בית החרושת למלט "שמשון". כשיצא לך לבקר אצל בלה מן בבית, היא היתה מראה לך אבני סיד שאביה הביא הביתה בשביל לבדוק את התאמתם לתעשית המלט.

 

בקומה השלישית מאחור גרה משפחת פויכטוונגר. האדון  ואישתו הגבוהה והיפה היו בעלי בנק פויכטוונגר (זה שהתאחד עם בנק אֵלָרְן) בשדרות רוטשילד. גם להם היתה מכונית פיאט קבריולה אבל לא היה להם רישיון להפעילה. היא עמדה מול הבניין והילדים היו מזיזים אותה עם הסטרטר, עד שנגמרה.

פעם ראית את הגברת מגיעה לחנות המכולת של טריינין. היא ביקשה לקנות  רבע אוקיה של זיתים גדולים. טריינין אמר לה שזה יוצא רק שלושה זיתים. טוב, אמרה, תארוז לי והלכה הביתה. שאר הקונים בחנות חיכו  בסבלנות ובכבוד עד שהבנקאית החסכנית נעלמה . רק אז היה צחוק גדול.

 

עברת למספר 82, בניין ישן בן שלוש קומות בנוי לא בסגנון באוהאוס. בקומה הראשונה שבחזית גר הילד ציקה שאבא שלו היה מוכס בנמל ת"א והיה מרביץ לילד בכל יום.

בקומה ג' גרה גברת בורנשטיין(גם יקית) עם שתי בנותיה מרים ורותי. גברת בורנשטיין היתה מה שמכנים היום מורה לפתוח קול. גם אצלה, כמו אצל מרק לברי, ביקרו הרבה זמרות וזמרים. השעורים אצלה כללו שירת דו,רה,מי, בסולמות עולים. עד היום אתה זוכר איך לשיר את התרגיל הזה. הבת מרים נשלחה ללמוד בסמינר למורים בגבעת השלושה. היא היתה החברה של אחד מפורסם, ג'וחא.

הג'וחא הזה נרצח בדרך הביתה מבית הספר מקס פיין ע"י צלף משוגע, פטר שטיין, שעלה על מגדל מים והרג כמה אנשים. רותי בורנשטיין, צעירה ממך בשנתיים או שלוש, היתה ילדה סימפטית שהרבתה לשחק עם כל הילדים במה שבנות יכולות לשחק:

קפיצה בחבל, חמש אבנים, קלס ואפילו  מחבואים.  אל רותי בורנשטיין עוד  תחזור ברגשות  אשם וחרטה.