יום שני, 22 ביוני 2020

דברים על מנשה קדישמן

בליל שבת האחרון, באמצע ארוחה  חגיגית לכבוד יום הולדת ה-53 של בתך הבכורה, אחרי המנה הראשונה, פלטה אשתך: אומרים בסלולר שמנשקה הלך... זה קלקל לך את כל הערב ואתה ובנך, אחאב, ברחתם הביתה בעצב.

לפני שאתה  אומר משהו על מנשקה, אתה חייב להבהיר:

אתה לא נשיא בישראל ואתה לא הנשיא הקודם ואתה גם לא כל מיני אחרים שגמרו הרבה הלל ושבח על מנשה קדישמן. אתה בסך הכל חבר שלו קרוב מאוד עוד מימי ילדותכם ועד הזקנה. אם מנשה היה שומע אותך סופד לו כמו שהיה ברדיו ובטלויזיה הוא היה מתפוצץ מצחוק וגוער בך שתפסיק לבלבל לו את המוח. אם היית מתעקש להמשיך אז הוא היה קצת כועס ואומר לך "אתה יודע מה? שק לי בתחת". בסגנון הזה וברוח דברים כאלה הייתם מדברים ביניכם ולא יואיל. 

 


 

מנשה קדישמן היה חבר קרוב מאוד גם בגוף וגם בנפש.

אפילו הוא, כשהציג אותך בפני  אחרים, היה מתבדח ואומר

"אָמֵן ואני יָשַנוּ באותה מיטה, לא מה שאתם חושבים".

אתה הכרת את מנשה עוד כשלמדת ב"מקס פיין" והוא היה נער שליח על אופניים בבית הועד הפועל של ההסתדרות. מישהו אמר שמנשה גנב את  טופסי בחינות הגמר של מקס פיין ממחלקת החינוך של ההסתדרות וככה הציל את כל הגברברים העצלנים של מקס פיין.

אבל כל זה טבע במהומה של תחילת מלחמת העצמאות.

מנשה ואחותו זיוה היו בקן מרכז של התנועה המאוחדת ברחוב ברנר. מתישהו הגיעו שניהם מביתם ברחוב טשרנחובסקי פינת בוגרשוב, "לקן  צפון" של התנועה המאוחדת ומנשה הצטרף לעדה שלכם.

אז, הוא למד בסטודיו "אבני", עבד ביום בשליחויות ואחרי הצהריים עזר לאימו בשטיפת חדרי מדרגות, ובעיקר להעלות דליי מים לקומה השלישית של כל חדר מדרגות.

בזה היה לכם רקע משותף. גם אתה עזרת לאמך לשטוף חדרי מדרגות (כשהייתם בני שמונה תשע).

אתה זוכר עוד משהו משותף:

הבריונים של שכונת נורדיה, שבראשם היה המפלצת פָפָה, זה ששדד אותך פעם, בפורים.

פעם שאלת את מנשה אם הוא זוכר את פָפָה. הוא אמר:

"בטח. המזל שלי שפפה חיבב אותי בתור ילד קטן ושמנמן וזה היה המזל שלי".

כשהגעתם לבסיס הטירונים בנח"ל, היה מנשה בחור רחב ושמן והוא היה החייל היחידי במחנה שמונים שמותר היה לו ללכת בסנדלים או יחף מפני שבכל צה"ל לא היו עבורו נעליים מספיק רחבות.

כשהייתם במעיין ברוך בהכשרה, ניכנס מנשה לעבודה בענף הצאן. הוא השתלב שם במהירות ועל אף שהיה בסה"כ חבר הכשרה צעיר, הפך להיות מרכז הענף.

זכור לרע הסיפור על השריפה הגדולה במעיין ברוך, שמנשה המסכן היה שותף להתרחשותה.

להלן ציטטה מזיכרונותיך בעניין הזה:

"... אחד הארועים הכי זכורים לך משם הייתה השרפה הגדולה. כשהגעת למעין ברוך שמר המקום עדיין על המבנים מתקופת יום העליה לקרקע. היה שם חדר אוכל בדיוק כמו שביזרעאל, מתוצרת סולל בונה. מטרים ספורים מחדר האוכל הזה היה קומפלקס בנוי מקרשים ומפח גלי שבו היו:

מקלחת בנים, מקלחת בנות, מאפיה, מחסן חצר, גנרטור, מכבסה, ועוד אתה לא זוכר מה  היה שם. כל המבנה הזה היה כמו חצר סגורה לגמרי. כשאתם הגעתם למעין ברוך, הושיבו כמה בנות במחסן החצר לעשות עבודה משוגעת.

איזה מליונר מחו"ל תרם למשק ליפט שלם מלא במליוני כפתורים.

הבנות שלכם ישבו וספרו את כל הכפתורים. כשסיימו לספור, ערב אחד הגיע לשם  הדירניק מנשה קדישמן לאחר חליבת לילה.

לפי הנוהג, הוא הדליק את התנור במקלחת והלך לחדר האוכל לאכול משהו לפני שיחזור להתקלח. משהו השתבש בתנור. נשפך שם נפט על כל הרצפה והאש בעקבותיו. תוך זמן קצר אחזה האש בכל המבנה. באותו זמן הייתה במקלחת הבנות מיקי זיליסט. היא הספיקה לנוס מהמקום עירומה עם הבגדים בידה. הלהבות נראו למרחקים. כל הקיבוץ חש אל המקום. אנשים ניסו להרחיק משם ערימת ארגזי ירקות שנקטפו באותו יום. אתה שמעת את מֶגָלֶה שואג בקול זעקה: "כולם לברוח מפה. מתחת למחסן יש בור עם ארבעה טון חומר נפץ." כולם התרחקו אבל לא לגמרי. השריפה אכלה הכל. לא נותר שום דבר לפליטה...."


כשעברתם לתל-יוסף וליזרעאל. הגיע גם מנשה ישר לדיר הצאן. באחת הפינות של מבנה הדיר ביזרעאל הצליח מנשה להקים סטודיו לפיסול. שם היה מבלה בימים ובלילות אחרי שעות העבודה.

אתה זוכר את פסלי הטרקוטה שיצר ובמיוחד את פסל האקורדיוניסט שעשה בגבס ויצק  בבטון.

הפסל הזה, שאותו זכית אתה לצבוע בצבע מלט ושמשקלו היה אולי 150 קג, עמד בגינת אחד מהצריפים השוודיים וכל החבר'ה היו עושים עליו פיפי מהמרפסת.

 

גרתם אז בחדר אחד בצריף, טיוכקה (משה יובל), מנשה, לאה זינגר ואתה.   מנשה ניסה כל הזמן לקבל "ימי אומנות" מהקיבוץ. אבל ביחס לאומנות, התנהגה קבוצת יזרעאל  של אז כמו ערימת מוז'יקים, אוסף של בוגרי בתי ספר חקלאיים שיודעים לבנות ערמות זבל ותו לא.

כשבאספה ביקש מנשקה יום לאומנות, התריס אחד החברים המכובדים:

"ואני רוצה יום שלם בשביל לשבת על הסיר".

על רקע זה החליט מנשה, למזלה של ישראל והעולם כולו, לעזוב את הקיבוץ וללכת ללמוד פיסול אצל רודי ליהמן בירושלים.

אתה זוכר שמנשה סחב אותך בכח לנסוע לירושלים בשביל לדבר עם רודי ליהמן.

מנשה טען אז  באוזניך שהוא לא יודע לדבר כמו שצריך, והוא פוחד מהרודי ליהמן הזה, ושאתה "שיודע לדבר", אתה מוכרח לבוא ולעזור לו.

לבסוף עבר מנשה להתגורר בירושלים. בין השאר התגורר ברמת-רחל ההרוסה ובמנזר המצלבה, מגורים שלא עלו כסף. לפרנסתו עבד כנהג בחפירות תל-חצור וגם מכר גלידה ב"קפה ניצן", מה שעשה אותו מאד פופולרי בירושלים של אז, ובעוד כאלה..

אתה זוכר שבאותה תקופה, בה אתה יצאת להיות מדריך קומונה בחיפה, הסתובב מנשה בכל הארץ חסר פרוטה. יום אחד קפץ אליך מנשה  ואמר "אני צריך כסף. תן לי חמש לירות (אז כרבע מהסכום שהיה לך בשביל אוכל לכל החודש...). נתת לו בלי למצמץ, והוא אמר "תודה ותשכח מהחמש לירות, מאיפה יש לי להחזיר לך?" זה היה כנראה ב-1955.

 

אתה לא ראית אותו עד 1970, כשחזר ארצה מחו"ל, אבל עוד קודם, מתישהו (אולי אחרי שאיציק אַרְבָּבּוֹף, מרכז הדיר ביזרעאל, עזב את המשק), פנתה מזכירות יזרעאל למנשה בירושלים שיחזור  באורח דחוף למשק בשביל ללמד חברים חדשים מה זה בכלל עדר צאן. מנשה אמר שהוא לא יכול לחזור בשום אופן.  שייע המזכיר ומוליק הגזבר רדפו אחריו בכל הארץ ולא ירדו ממנו, בניסיון לשכנע אותו להגיע בכל זאת. אז הוא הסביר שהוא זקוק נואשות ל-40 לירות בשביל לשלם עבור תרגיל גניקולוגי דחוף אצל גברת אחת.

אחרי תהליך מאוד קצר הכסף שולם ומנשה בא למשק לכמה חודשים. הוא היה פה מספיק זמן בשביל ללמד חברים (ובעיקר חברות צעירות עם הורמונים רותחים וגולשים) איפה הפיטמה ומה זה,

"שֶמָא יש חלב בכד?" (בעטינים שמתחת לאלייה אצל הכבשה).

גם לצבוע לכל הכבשים את הטוסיק בכחול או אדום, ואחר-כך להתפרסם בגלל זה בעולם כולו.

זָכוּר לצחוק מה שקרה אז כששומר לילה נרדם לפנות בוקר וכשהתעורר ראה שכל העדר איננו.

הוא רץ וצילצל בפעמון האזעקה וכולם קמו בבהלה והייתה מהומה גדולה.

מנשקה שיצא מוקדם עם העדר למרעה התפוצץ מצחוק כששמע את האזעקה ואת הצעקות...

 

למרבה הצער והבושה, אתה לא נוסע לת"א בשביל לעבור לפני הארון ובשביל להשתתף בהלוויה של מנשקה בקריית שאול. זה גם מפני שאתה אולי יכול לעשות את זה רק עם מונית, עם כסא גלגלים ועם פיליפיני.

אז במקום זה ביקשת מאשתך שתחיה  להדליק נר נשמה לטובת מנשקה... ולשים את הנר הדולק על אדן החלון קרוב לראש שלך. וזהו...

 

ועוד על מנשה. אחרי שנסע לאנגליה וחזר משם מפורסם בכל העולם עם שני ילדים קטנים, ואחרי גירושים קשים, גרו הוא והילדים בדירת גג שהייתה פעם חדר כביסה ברחוב בר-כוכבא בת"א, קרוב לבית ילדותו.

אתה זוכר שפעם הוא נפל ושבר את רגלו והיה בגבס. אתה באת לבקר ומצאת אותו ככה אבל הוא התעקש שתקנה ותביא מהר צבעי "פסטל קְרִיוֹלָה"  ומחברת בריסטולים ומאלה  צייר פרוטרט מדהים שלך שכולם  כינו אותו "אָמֵן הכועס". אוי ואבוי הציור הזה הלך לאיבוד באיזה שהוא מקום...  

 

אחרי שהתחלת גם אתה לצייר, והיית שואל את מנשה כל מיני דברים על ציור ועל ציירים, הוא שנא את זה והתריס:

"אל תדבר אתי על אמנות. זה בית זונות אחד גדול. הכל שם כסף ומנוולים."

כשחזר מנשה ארצה, הגיע לבקר אותך ביזרעאל. אתם התחבקתם והתנשקתם כמו ילדים קטנים. מאז נהג להגיע כמה פעמים בשנה ואף פעם לא הגיע לבדו. תמיד סחב אתו את מאיה ואת בן או מישהו אחר. פעם הוא ירד על אשתך ועליך בליל סדר אחד, עם הילדים, עם תמרה גרושתו, עם אחותו ועם אמו ועוד זוג תיירים, כמעט בלי הודעה מוקדמת.

בדרך כלל היה מופיע בכל פעם עם בחורה אחרת.

אתה לא יודע איך ולמה, אבל המנשה הזה היה בשביל הרבה בחורות וגם נשים מושך לפחות כמו רוּדוֹלְף וָלֶנְטִינוֹ.

 


מנשה לא היה מגיע ברגל ולא באוטובוס. מתישהו הוא קיבל מאפריים אילין איזו מכונית פורד משומשת (במתנה כנראה או תמורת עבודות). המכונית הזאת נראתה כמו גרוטאה אמיתית, לא נקייה, מלאה וממולאה אלטע-זאכן, אבל מנשה נסע אתה לכל מקום עד שפעם גנבו לו אותה ומאז חדל מלנהוג.

בכלל עשה מנשה מעצמו ומכל סביבתו הקרובה אלטע-זאכן אחד גדול, בלי שום קשר לזה שכסף לא היה חסר לו. הבגדים שלו (מכנסיים קצרים קרועים וחולצה קרועה על צד שמאל, בסנדלים או יחף) הדירה שלו, שכמו הסטודיו הייתה מלאה וממולאה בכל מיני שמעטעס וחפצים מוזרים שהיה מוצא ומביא הביתה ולא זורק כלום.


אתה זוכר שפעם הלכת עם מנשה לברכת השחייה ביזרעאל והוא ואתה השתזפתם על הדשא. פתאום בא ילד קטן ושאל את מנשה: "תגיד לי, למה יש לך בטן כזאת גדולה?"

מנשה הציץ בילד ואמר לו: "זה מפני שכל יום אני אוכל שני ילדים לארוחת בוקר".

כשהיית מבקר אותו בסטודיו, בסמטת בית השואבה בתל אביב, היה תמיד תור של מבקרים ואתה היית מוכרח להמתין עד שסיימו כל הנודניקים שלפניך. היו שם גם קונים, הרבה סתם שנוררים שבאו לבקש משהו בחינם, ולפעמים מישהו ממש חשוב. פעם מצאת שם, לא פחות ולא יותר, מאשר הפרופסור דן מירון  בכבודו ובעצמו, שהגיע במיוחד מאמריקה בשביל לסכם משהו על אִיוּר אחד מספריו.

כשמנשה חזר לארץ ובא לבקר אותך, שאלת אותו בבדיחות דעת אם הוא הגיע בשביל להחזיר את החמש לירות ההן. מנשה התרגז נורא וצעק עליך: "אל תזכיר לי את זה. זה סיפור לא טוב בכלל!"  מאז היה נוהג להביא תמיד כל מיני מתנות, כולל הדפסים יפייפים והיה אומר "זה מספיק בשביל החמש לירות ההן?" עד שבסוף אמרת שכן.

אחרי מותו אתה יכול לציין שיש ברשותך כמה אורגינלים שלו, גם פסלים קטנים וגם ציורי כבשים.     

זה קצת לא צנוע, אבל נמצא ברשותך מאמר בכתב ידו עליך כצייר:

 

"על אמנון בקר האמן

 

אני זוכר את אמנון בקיבוץ. את השירים. את המוסיקה ואת המילים. תמיד מתווכח בלהט. תמיד עם אש בעצמות. אמנון לא מגיע אל הציור מעולם האמנות הפורמלית. הוא לא בצלאל. הוא לא אבני והוא לא  SCHOOL OF ART . אבל אמנון הוא אמן ייחודי, אמן בנשמה שנולד בלי אופציה אחרת בחיים. הוא נלחם עם עצמו ובשבילי לדבר על אמנון זה כמו לדבר על עצמי. רק שמילים טובות על אמנון אינן מילים טובות על עצמי דווקא. זה נשמע פרדוקס. אז אמנון הוא פרדוקס. 

 

הוא האיש הכי רגיש גם אם הוא נשמע בוטה, לפעמים. אין זה אלא  ניסיון להחביא את רגישותו. פעם הייתי בספרד, במוזיאון הפראדו וראיתי את ציורי גויא וולסקז. ראיתי סופת שלג והיה לי קר והרגשתי את הקור שהרגישו האמנים האלה לפני 300 שנה. רגשות – לעולם חיים ומתרוצצים. לנצח. ועל הבד אי-אפשר להסתיר רגשות. אמנון עסק בכיבוש השממה ונשאר בין האחרונים מההכשרה שלנו בקיבוץ. אבל גם שם ואז הוא לא ויתר. בנה בתים וכתב מחזות ושוב בנה בתים ועכשיו הוא מצייר.

 

הביטו בציורים האלה. הם לא גימיק ולא אופנה ולא פוליטיקה של אמנות. אמנון, שהוא כמעט אוטודידקט, קם בבוקר, ניצב מול הבד ומחליט ונלחם ומצייר על המקום בו הוא חי וממנו החוצה. מה שמניע ועובד בציור כ"פילגש בגבעה" אינו הסיפור אלא האמוציה שמאחורי הציור, העוצמה של פרץ הרגשות ומהן – העוצמה של הצבע.

 

אמנון ניכר בחוסר פחד לעסוק בנושאים השנויים במחלוקת מיתולוגית. אמנון הוא קולוריסט של רגשות.   פעם אמר לי: אם אני הולך בכביש אני רואה לא רק כביש וסימנים של טיירים. אני רואה שיירים ואשפה ולטאה ופרח רמוס ושדה ואופק של עולם שלם. אמנון מצייר קטעים של עולם שלם. אמנון שרוף על יצירה ולא הוא יוותר או ירים ידיים, אפילו יקבל פחות שבחים וטפיחות על כתף מאשר ציפה.

 

לא נותר לי אלא לאחל לו תערוכות רבות. אני בטוח שנראה אותו גם במוזיאונים. זו האינדיקציה הפורמלית, לדאבוני, להכרה באמן. .. 

 

                                                                        מנשה קדישמן."

 

 מדברים אלו אפשר לקבל רושם מדויק דווקא על מנשה ולא עליך, מפני שמה שהוא אומר יותר מתאים דווקא לתולדות שלו כאמן.

שלום מנשה, אל תמשוך לי בזקן ולהתראות שם, למעלה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה