יום שני, 29 ביוני 2020

פאשלות


 

עכשיו בחזרה לעסקי הסוף שלך בענף הבניין ומה הלאה.

 

רגע. בתור קטע ביניים הנה עוד שיר אחד מפעם שהיו גם שרים וגם רוקדים איתו הורה:

 

אִישׁ חָסִיד הָיָה
בְּלִי מָזוֹן וּבְלִי מִחְיָה
הוּא יָצָא לַהַכְשָׁרָה
עִם חֻלְצָה כְּחֻלָּה

הוּא נָשָׂא אִשָּׁה
וְנוֹלְדוּ לוֹ חֲמִשָּׁה
הוּא שָׂמַח מְאוֹד מְאוֹד
וְנוֹלְדוּ לוֹ עוֹד וָעוֹד

איש חסיד היה
בלי מזון ובלי מחיה
הוא יצא להכשרה
עם חולצה כחולה

הוא נשא אישה
ונולדו לו חמישה
הוא שמח מאוד מאוד
ונולדו לו עוד ועוד


 

רגע לפני שמתחילים.

הבוקר נודע מהרדיו שהשחקנית אורנה פורת הלכה לעולמה, כולם מזכירים את התפקיד שעשתה ב"זאן ד'ארק".

אתה ראית גם את זה אבל הכי חזק אתה זוכר אותה דווקא ב "קוֹרִיוֹלַנוֹס" של שקספיר, שם שיחקה את אמו של הגיבור שעומדת בסוף ובוכה מול הקהל.

נדמה לך שכמעט כל הקהל בכה יחד איתה וזו גדולתה.

עכשיו לסיום עסקי הבניין.

במשמרת שלך שופצה המקלחת הישנה והייתה לספריה, גם בית הזח"ט. נשלמו גם שיכון ההורים ונבנו שלושה שיכוני נוער ארוכים והתחלנו בבניין בית רביעי.


היו לך לא מעט מתיחויות וגם סכסוכים של ממש עם הגזבר ועם רכז המשק.

יום אחד הם הורו לך להפסיק מיד את בניית בית הנוער הנוסף. לא ישולם אף גרוש אחד על הפרוייקט הזה!

כל זה ירד לך על הראש בלי שום בירור או דיון מוקדם זבנג וגמרנו.

אתה נעלבת עד עמקי נשמתך. לאחר בירור קצר של העובדות, הודעת למזכירות הקיבוץ כי אתה מתפטר מענף הבניין.

למען הגילוי הנאות: בעבודתך כמרכז הבניין לא היו רק הצלחות.

כישלון אחד (חוץ מהרעפים ההם) היה בעניין הגגות של שיכון הצעירים. בתחילה היו הגגות אמורים להיות עשויים פח. אתם לא אהבתם את זה ובמקום גג הפח כיסיתם את הגגות בפלטות אסבסט גל 9. אלה פלטות ענקיות שבשביל להרים אותם צריכים 6 פועלים, הנחת הגגות  בוצעה לפי הנחיית מהנדסי המפעל שייצר אותם, זווית הגגות היתה נמוכה מידי והגשם שירד "טיפס" בחזרה למעלה וחדר לחיבורי הפלטות והרטיב את כל התקרות.

זאת הייתה פשלה בלתי ניתנת לתיקון. שכנעת את הגזבר של אז להשקיע עוד 25,000 דולר ולהניח על הגגות פח כמו בתוכנית המקורית. לא נעים אבל עובדה.

הייתה קצת מהומה סביב התפטרותך. אבל המהומה לא נחשבה כאסון מפני שממילא הקפיאו את כל הבניה בקיבוץ.


אם כבר מדברים על פשלות אתה סוחב משהו ממקודם, משהו שכונה בעיתון "ידיעות אחרונות"  "הפשלה הגדולה בתבל". זה גורר אותך בחזרה ל-1976, להצגה "מישהו" בקיבוץ אפיקים.

 

הכל כבר כתוב על זה חוץ מהמאמר המפורסם שכתב האדון בועז עברון החכם הגדול והפובליציסט הנודע, שקם להשמיץ את כל התנועה הקיבוצית בהזדמנות בה הוא הוזמן לראות את ההצגה שעשיתי עם חטיבת הנוער של בני האיחוד.

זה אולי לא יעניין יותר מדי את מי שיקרא בזיכרונות האלה אבל עבורי זה זיכרון בל-ימחה ומכאיב וזה גם חשוב בשביל לצבוע את תולדותי בצבעים  נכונים ונאמנים.

והכי חשוב שלא ייעדר מהירושה. 

כידוע מעלה בנך אחאב את הזיכרונות האלה לאינטרנט.

הוא עושה זאת תוך קבלת רשות מאבא שלו לערוך את החומר כראות עיניו.

סביר להניח שאת המאמר של בועז עברון ב"ידיעות אחרונות" הוא ינפה מרצף הזיכרונות. טוב. אז שיהיה.

והרי המאמר ככתבו כלשונו: 

 

"מישהו" בהפקת החטיבה הצעירה של איחוד הקבוצות והקיבוצים

 

ה"פאשלה" הגדולה בתבל   הצגת בכורה בועז עברון.

 

קיבלתי הזמנה להצגה "מישהו" באפיקים שבעמק הירדן – ובחוזר לעיתונות שקבלתי נאמר שזה מבצע של החטיבה הצעירה של איחוד הקבוצות והקיבוצים,  ושזהו "ניסיון מיוחד במינו ליצירה אומנותית משלה (היינו, משל החטיבה הצעירה – ב.ע.), תוך מתן אפשרות לחבריה להשתתף בפועל בחוויה תרבותית אוניברסאלית מסוג זה (היינו, המחזה, שהוא באמת מהידועים בספרות הדרמאטית - ב.ע.) ומבחינת יומרתה והמאמצים המושקעים בה, אין לה אח ודוגמא  בארץ כולה".

 

ואכן, מה שהתנסיתי בו בשבוע שעבר – הוא באמת משהו שאין לו, בנסיוני, אח ודוגמא  בארץ כולה. בעצם, זה אינו עניין לביקורת תאטרון אלא למחקר סוציולוגי.  אבל, נתחיל מההתחלה.

 

נסעתי לאפיקים באוטובוס שהועמד לרשות המבקרים על ידי המארגנים. בכניסה למשק נראו טורי נורות צבעוניות, המנחים אותך אל המבואה הענקית בה התקיים המופע. צעירים מצויידים במכשירי קשר מקרקרים, הובילו אותנו דרך המדשאות הרחבות.

לוחות צבעוניים גדולים עמדו על הדשא ובהם היה כתוב, שהמופע הוא לזכר חללי החטיבה הצעירה.

כשהערתי על ההנחיה האלקטרונית הזאת, אמרו לי בגאווה:

"נו, החבר'ה הם יוצאי צה"ל, רבים מהם גם קצינים. הם למדו שם איך לארגן ולהזיז דברים". אני מניח, שלמדו כל זאת לא רק בצה"ל. עברנו בדרכנו על פני סככות עצומות ובהן טורים טורים  של כלי ציוד מכאני כבד, וגושי מפעלים, שלא היו מביישים את קריות המפרץ, העושר בלט בכל פינה.

 

כן, משהו על המחזה: זהו מחזה המוסר הדתי "אוורימן", שחובר ע"י אלמוני בימי הביניים  והיה מוצג מעל קרונות של שחקנים נודדים  או בכיכר הכנסייה. גירסה נאה ועדינה הוצגה לפני שנים אחדות, בבימויו של אריה זקס, בתיאטרון החאן הירושלמי, בשם, "כל אדם", שהוא תרגום מילולי  של השם מאנגלית. הוגו פון הופמאנסטאל עיבד את המחזה לגרמנית, וגרסתו, בבימויו של מקס ריינהארט, מוצגת עד היום במסגרת פסטיבל זלצבורג, בשם הגרמני "יידרמאן". התרגום "מישהו" אינו מעביר את כוונת  המקור, שהרי הכוונה היא למפגשו של כל אדם עם בוראו.

 

אלגוריה דתית זו, לפי מיטב המסורת הנוצרית, מראה כיצד בא מלאך-המוות אל "מישהו", שעה שהלה אינו מוכן כלל לקראתו וכולו שקוע בתענוגות בשרים והבלי העולם הזה. הוא מפציר בחבריו ופילגשיו, שתמיד נשבעו לו ידידות ואהבת עולם, לארח לו גם בדרכו האחרונה - אך הללו אינם מוכנים ללוותו. כל הצברי הנכסים והנוחיות (זו תוספת של הבמאי-המעבד, כמדומה, אולי רמז לבולמוס הצרכנות בקיבוץ), להם הקדיש את חייו – אינם מועילים לו כהוא-זה במצוקת נפשו. בסופו של דבר מתלווים אליו בדרכו האחרונה רק מעשיו הטובים, שכה מעטים היו ואף התבייש בהם בחייו. החוכמה, שבחייו תמיד מאס בה (חוכמה במובן הדתי של ימי הביניים, קרובה למובן התנ"כי של "ראשית חכמת יראת ה'") 


שיקול הדעת, שבחייו תמיד נמנע מנהוג לפיו; האמת, שתמיד חמק ממנה. הוא מלקה ומסגף את גופו כדי לזכך את נפשו, חוזר בתשובה, וכך הוא מגיע להשלמה עם גורלו, לשמחה במקום פחד, והוא נפטר מן העולם כשחסד-אלוהים שורה עליו והמלכים מזמרים לעילוי נשמתו. (יש בגישה זו הבדל מסוים מהתפישה היהודית, שכן ביהדות אין כמדומה פסילה. בחילה ותיעוב כה קנאיים כלפי חיי העולם הזה והנאותיו ואף לא אותה התרכזות במוות - המחזה הרי נועד ללמד "מיתה יפה" מהי)

 

                                                *

 

אבל מה לעזאזל הקשר בין מופע של קיבוצניקים צעירים וחסונים בעמק הירדן, ולו גם נועד לשמש לזכר חללי החטיבה הצעירה לבין מחזה מוסר מימי הביניים, שאפילו בנצרות נחשבים ערכיו היום כבעלי משמעות אנטיקווארית גרידא? הרי אין זה תיאטרון רפורטוארי המעלה מבחר מחזות, העשוי לכלול גם מחזה כזה. זהו מחזה חד-פעמי, יקר להבהיל (כפי שאפשר לפרט), ולכן צריכה להיות לו משמעות מיוחדת!


תמיהתי התגברה עוד יותר כאשר הגעתי לגיא החזיון - מדשאה גדולה כמגרש-כדורגל. עוד מרחוק נזרקו לעיני מגדלים עצומים ועמודים  ענקיים, שנשאו עליהם זרקורים אדירי-כוח (פעם פעמיים פגע אורם בעיני וכמעט נסתמאתי) ואשכולות אשכולות של פנסי תאורת במה בכל צבעי-קשת. לוח בקרה אלקטרוני מאסיבי, מספיק לגשר הפיקוד של מיכלית בת חצי מיליון טון, שלט במנגנונים עצומים אלה. מכל צד נשמע רשרוש וקרקור רמקולים אדירים ומכשירי קשר, ולא היה ברור אם אנו נכנסים לגיא חזיון או אנו נמצאים בתחילתו של קרב שריון.

אך זה קלטתי מראה מגדלי בבל אלה, והנה התחלתי להבחין בפרטים נוספים, ואיזה פרטים!

על המדשאה התנשאו במות ענקיות בכל מיני גבהים, מכל הצדדים (בחוזר לעיתונות דובר על עשרים וחמש במות. לא ספרתי אבל אני מאמין), והן היו מקושרות ביניהן ברמפה באורך של מאות מטרים, והרמפות היו מנוקדות לכל אורכן במאות מאות נורות חשמליות כחולות ובכל שניים שלושה מטרים לאורך מסלולים ובמות אלה, היה  תקוע מקרופון. יער שלם של מקרופונים הסתמר מעל הבמות. עיינתי בחוזר לעיתונות ובו צויין כי המופע עלה חצי מיליון לירות. כי משתתפים בו 120 נערות ונערים, 45 זמרים ו-27 רקדנים (לא ברור לי אם 120 כוללים את המספרים האחרים או הם נוספים עליהם. לי נדמה למראה המוצג שראיתי, כי נוספו עליהם)

כיצד מתיישב מופע-ענקים שכזה שאיני זוכר דוגמתו בארץ, לרבות האלקטרוניקה והתקשורת והארגון הכמו-צה"לי עם ההטפה לפרישות ולהתנזרות מבלי העולם הזה, של המחזה או עם האידאלים שהיו פעם לתנועת הקיבוצית?

דומה שיוזמי המופע לא חשו כלל בניגוד אירוני מהותי זה.

שאלתי את איש יחסי הציבור של המופע, מה בעצם קורה כאן. הוא הסביר לי שפעילי החטיבה הצעירה רצו לעשות משהו גדול. להפגין את כוחם וגבורתם, את כושרם האירגוני ואת משקלם הפוליטי.

הבנתי מדבריו ש"הנצחת החללים" הייתה בעצם רק אמתלה להפגנת שרירים זו של "הפעילים הצעירים" וכאשר מעבד-המחזה הציע להם הפקה ענקית כזאת קפצו על המציאה, דווקא בגלל היקפה, ומזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים אישרה את ההוצאה הכספית.

הוא הוסיף כי לדעתו ראויה לשבח העובדה, שהאיחוד מוכן להוציא סכומים כאלה על תרבות. הסכום, הוסיף בגאווה, הוא לאמיתו של דבר גדול עוד יותר מחצי המיליון הנזכר בחוזר (המעבד-במאי אמנון בקר טען באוזני לאחר-מכן, כשחש בהסתייגותי מבזבוז זה, שלמעשה לא עלה המופע יותר מ-150,000 ל"י. מעניין איך נוצר פער כזה באומדנים. ייתכן שבקר חילק את החצי מליון לשלושה שכן המופע נועד לשלוש הצגות בלבד) – וכמובן לא מכרו בו כרטיסים.

לא הייתה אפילו מחשבה על רווח. הקיבוץ יכול להרשות לעצמו לזרוק חצי מיליון.

אני נוטה יותר להאמין לסכום הגדול יותר שכן לא ייתכן שמבנים כאלה, שלא לדבר על חודשי העבודה בהכנות, על הנזק למדשאות, על סידורי התחבורה וכו' – עלו פחות מחצי מיליון.

                                                    *

על ההצגה עצמה, אין הרבה מה לספר. ציפיתי מראש לביזיון שכן רק במאי גאון, עם שחקנים מאומנים היטב ומחזה עשיר פעולה מאין כמוהו – מסוגלים להתגבר על מנגנון מבהיל כזה של במות, רמפות ואורות. כל שלושת המרכיבים החיוניים הללו נעדרו כאן, וציפיותי נתגשמו במלואן – עד כי גיחוך.


הנערים המשתתפים (שכן שחקנים לא היו כאן) היו יוצאים מאחת הבמות כשמונולוגים

בפיהם, רצים לאורך הרמפות, וכל חמישה – ששה מטרים נעצרים ומשמיעים משפט אחד מהמונולוג, בהשתדלם תמיד לא להחטיא את המיקרופון הקרוב – והמונולוג היה נמשך כמאה מאתיים מטרים בממוצע (הדגמה נהדרת של הקשר האורגאני בין מימד המרחב ומימד הזמן).

עלי לציין לשבח את הכושר הגופני המעולה של צעירי וצעירות האיחוד:

הם סיימו שוב ושוב את מירוץ המכשולים הזה בלי להתנשף ולהזיע ביותר.

אכן, אף שלאור מופע זה קשה לדבר על הפעילות התרבותית בקיבוצי האיחוד – אין ספק שמבחינת הספורט הם עומדים על הגובה.

 

כל אותה שעה היו הזרקורים נדלקים מדי פעם ומאירים  אשכול במות זה או אחר – ועליהן נראו קבוצות - קבוצות של בני ובנות נוער עומדים או סובבים לאט במקום ופורשים ידיים או מרימים רגליים בתנועות "כוריאוגרפיות" ועליהם מלבושים שנראו בגלימות או כפיג'מות.

 

שוב ושוב נמשך מבטי אל הבמה הגבוהה ביותר, המשוחה בצבע אדום (ע"י האמן מנשה קדישמן), שעמדה בטלה ללא שימוש כמעט כל משך ההצגה.

פעם אחת הופיע עליה הקב"ה בכבודו ובעצמו במשך שלוש דקות, ופעם – בסוף – הופיעו עליה מלאכים במשך כעשרים שניות. מאחר שגובהה היה כשמונה מטר ורוחבה פי שניים - שלושה, נראה לי שאפילו במסגרת של בזבוז ענקי כזה – זה כבר קצת יותר מדי.

בכל המופע נראתה לי רק המוסיקה, בהנהלתו המוסיקאלית של יואב נטע מקיבוץ גל-עד.

 

                                                                                                                                                                        *

אחר כך שאלתי את מר בקר, אם לא מוטב היה לקחת את חצי המיליון – סליחה רק 150 אלף – ולהקים בכסף זה סדנה דרמטית קבועה לצעירי הקיבוץ המעוניינים בכך, עם מורים ובמאים קבועים, ובכך היה הנוער הקיבוצי מקבל קצת יותר תרבות מאשר באמצעות תרגילי מגדל בבל אלה? הוא טען שלא.

כך משתפים במבצע הרבה יותר בני נוער, וחשוב מאוד להפגישם עם יצירה חשובה כזאת. (מובטחני שכמעט איש מה"רקדנים" ומאכלסי הבמות לא הגיע כלל התנסות אמיתית ביצירה זו. הם היו טרודים מדי ב"כוריאוגרפיה").

אמרתי לו: באורח חד פעמי? אתה חושב שיש לכך השפעה כלשהי? השיב לי "זה לא חד פעמי, פעם בשנתיים אנו עושים מין אירוע כזה".

אשר לי – אני חושד מאוד, שאילו היו מביאים הצעה כזו של הקמת סדנה צנועה אל החטיבה הצעירה או אל מזכירות איחוד הקבוצות והקיבוצים. היו דוחים אותה. אין היא "מופע, אין היא "מרשימה", אין היא "הפגנת שרירים" – ואילו כאן יש לנו "אירוע תרבותי". כאן מראים כמה עמוק כיסו של הגביר, כמה מסוגל הקיבוץ לפזר על "תרבות" – ואפשר להזמין אנשים מכל משקי האיחוד וגם עיתונאים מהעיר הגדולה ולעשות "יחסי ציבור" כדי שיידעו כולם.

 

וכך משליכים חצי מיליון לירות לאשפתות, בלי שתצא מכך תועלת כלשהי, בשם ה"תרבות" – בדיוק כשם שמיליונר חדש קונה תמונה יקרה בלי להבין בה מאומה, כדי להפגין קבל עם את "תרבותיותו" ו"מבינותו" וכמובן, לשם כך נוטלים דווקא את "אוורימן". דווקא יצירה אזוטרית עניין למבינים, לאניני טעם – בעוד ששקספיר, מוליאר, איבסן ושואו עודם כספר- החתום.

 

האם לא העלה מישהו בדעתו לתרום את הכספים, הנזרקים ביד קלה כל-כך, לקידום בתי-הספר בטבריה השכנה או בקריית שמונה. או לפחות לקניית ארוחות חמות לילדים שם?

בעיני, חלב לילדי שכונות העוני בטבריה – הוא מבצע תרבותי פי אלף מתפלצת יומרנית זו, מפגן וולגארי זה של פסבדו- תרבות נובורישית מנופחת.

 

חוששני שמפגן זה הוא–הוא פרצופו של חלק גדול מהתנועה הקיבוצית בימינו:

עשיר, ריק מכל תרבות, ממובן טכנולוגי ואלקטרוני, מנותק כליל מהמציאות החברתית והכלכלית האמיתית של הארץ, עם יומרות של אנינות ריקה, מכור לראוותנות. ובתוך מערכת מדושנת- עונג זו – נאבקים הצעירים לשלטון, לכספים, לראוותנות–יתר שתאפיל אף על הוריהם.

לשם כך טלטלו והוציאו מקברו את כלאדם המסכן (תוך איזכור חסוד של המתים) נפנפו בעצמותיו שלוש פעמים והשליכוהו חזרה אל הבור".

 

דרג את התוכן:

אין תגובות:

פרסום תגובה