כבר ציינת שבדיווח על ההצגה בנגבה אתה הולך "סחור סחור", בנגיעה בעניינים איזוטריים שבצד ההצגה "נתיב הקוצים".
לפני כ-5 שנים מצלצל אליך מישהו הטוען שהוא בן קיבוץ נגבה לשעבר, ושהוא מברר מי בדיוק הבריח את הטנק המצרי המפורסם, מעמדה 6 בביצורי נגבה.
אתה שאלת אותו מה זה כל זה נוגע לך? והוא אמר ששמע שכשכתבת את המחזה לחג ה40 , עשית תחקיר מעמיק על תולדות נגבה, אז אולי אתה יודע מי באמת התגבר על הטנק, האם זה לא היה חייל גבעתי אחד ולא אהרון שניידר?...
אתה הֵשָׁבְתָ לו שזה לא היה העסק שלך ושאתה קיבלת את החומר שאנשי נגבה סיפקו לך' כולל הגירסה, שזה היה אהרון שניידר שהבריח את הטנק המצרי. אתה זוכר שאהרון שניידר עצמו, כשעוד הסתובב בנגבה כשכתבת את ההצגה, שמר על שתיקה ולא חזר לספר או לאשר שום דבר.
לפני כמה זמן התפרסמה "בדף הירוק" כתבה מאת מאיר מינדל איש נגבה, על הסיפור של "אהרון שניידר והשמייסר".
על פי הגירסה המעודכנת, היה זה אהרון שניידר ז"ל, שירה לעבר הטנק המצרי עם תת מקלע גרמני "שמייסר", שהגיע לידיו בדרך מוזרה.
אתה עשית שימוש בדבריו הקצרים של אהרון שניידר עצמו, כפי שסופרו אודותיו אחרי הקרב על נגבה.
כמו בשיר הקודם "נתיב הקוצים", הפכת את הדיווח הקצר למשהו פיוטי. מאיר מינדל, שהיה האחראי על כל הצד המוסיקלי של המופע, חיבר לחן יפהפה ותואם למילים שכתבת עפ"י מה שהיה מקובל כמעלליו של אהרון שניידר, והרי כתבתו של מאיר מינדל בעניין זה. עוד פעם ארוך אבל הסטוריה קדושה, כל מילה בסלע :
שניידר ושמייסר
מאיר מינדל
אהרון שניידר
יש גרסאות רבות לשאלה, "מי בלם את הטנק המצרי". הנרטיב של נגבה הוא, שאת הטנק הבריח החבר אהרון שניידר, בעל השמייסר
באהרון שניידר קינאו כולם. בשל גובהו? לא. הוא היה נמוך קומה. בגלל החיוך הטבעי הנצחי? לא. בגלל שטף דיבורו? לא. בגלל ידי זהב שבהן התברך? לא ולא. אהרון היה היחיד שזכה להילחם, ובאמתחתו - ה"שמייסר". הלוחם היחיד בנגבה של תש"ח, שהיה בעל תת-מקלע גרמני אמיתי ומקורי. מושא לקנאה.
כלי נשק נוסף, מיוחד ונדיר היה בנגבה - תמ"ק פיני בעל מחסנית עגולה - ובעליו היה לייבקה זולר. ה"פיני"[i] שלו הפך עד מהרה לחלק מגופו, ממנו לעולם לא נפרד. הוא אף ישן בלילות, כשהתמ"ק למראשותיו, אך גם הוא קינא בסתר לבו באהרון שניידר. אהרון טיפל בנשקו ערב ערב. היה מפרק אותו, מלטף את חלקיו, משמן שימון דק, מרכיב את הכלי ומכינו ללינת לילה. איך הגיע השמייסר לידיו של אהרון, איש לא ידע. איך הפיני הגיע ללייבקה ידעו כולם;
לאחר נפילתו של איצק (סא"ל יצחק דובנו - "יואב" מהמצודה) וקבלת התגבורת של 66 חיילי פלוגה א', גדוד 53 גבעתי, היו בנגבה כ-150 מגנים. למי שחסר נשק, גרשון קרוקובר, הנשק, השלים את החסר מתוך ששת הסליקים של נגבה. כך קיבל לייבקה זולר את הפיני; איך הפיני הגיע לגרשון הסליקר? איש לא ידע. כיצד הגיע עוד לפני מלחמת השחרור, ה"שמייסר" לידיו של אהרון שניידר? רק אהרון ידע.
"שמייסר" מוצא את אהרון
אהרון, יליד קוסטופול (1907), היה יהודי חרוץ, טוב לב ומענטש אמיתי. אמנם בנעוריו היה שובב, אך כבר בהיותו בן 15 נבחר להיות הגזבר של "החלוץ", כי איש ישר היה, וזכה לאמון מכולם. עוד בפולין בחר להיות נגר ואהב את אשר עשה. לימים - "התאמן" בנגרות, כש"נתרם" על ידי נגבה להקמת הקיבוצים גלאון, גבולות וניצנים. רבים בנגבה עלו אליו לרגל, כדי שיעשה להם "מצוות תיקון". לא ב"תיקון העם" עסקינן ולא ב"תיקון האדם", סתם תיקון רהיט, שחבל היה לבעליו לזרוק אותו, ואהרון - חמוש בחיוך שלא מש מפניו - אהב לעזור, ובכך לקיים מצוות בין אדם לחברו.
הואיל ונמנע מ"פנקסנות פולנית", לא ציפה, שמצוותיו יביאו לו תגמול כלשהו, אך כנראה, המצוות שעשה לא עברו ללא השגחה כלשהי, אולי עליונה;
באמצע אפריל, 1943, בעומדו ליד מגדל המים, פגש בחייל בריטי, שהגיע ממצרים לג'וליס. החייל ביקש ללון בנגבה בדרכו אל החופשה המיוחלת בארץ. החלו לשוחח, ומשגילו את השפות המשותפות - יידיש ופולנית - הלבבות נפתחו, וחיש נמצאו קרובים רחוקים, בני עיר ומכרים משותפים. אמר לו החייל:
"אהרון, אני משרת ביחידת תובלה 462, ואני בדרכי לחופשה. יש לי בקשה קטנה. בתרמילי מצויים חלקים של נשקי האישי, הסטן, אך על כתפי תלוי ה"שמייסר", נשק שלל יקר ערך. אינני רוצה שקצין בריטי יראה אותי ברחוב, יחשוק בכלי הגרמני ויחרימו. אני מעדיף להשאירו לך למשמורת, וכשאחזור בחזרה ליחידה - אקח אותו ממך ואמשיך בדרכי. האם תוכל לעזור? אם תרצה לנסות את הנשק, אין לי התנגדות, אך אם תזדקק לכדורים נוספים, זכור, כי הקוטר של הכלי - 9 מ"מ, וכדורי אקדח הפרבלום מתאימים גם לתמ"ק שלי.
אהרון הבטיח לשמור על הכלי כבבת עינו, וזאת עשה. לימים התבררה לו העובדה המצמררת: החייל, שהשאיל לו את נשקו, מצא את מותו כאשר אניית נוסעים "ארינפורה", שהייתה חלק משיירת אוניות וזוהתה על ידי מטוס סיור גרמני, הוטבעה על ידי המפציצים הגרמניים ליד חופי בנגזי, לוב, באחד במאי, 1943. מאות חיילים ישראלים וחיילים אפריקנים, שלמען ביטחונם נצטוו לרדת מן הסיפונים לסיפון התחתון, טבעו כאשר האונייה נפגעה על ידי פצצות, ושקעה במצולות בתוך ארבע דקות. ה"שמייסר" נשאר אצל אהרון בנגבה.
מי בלם את הטנק המצרי?
יש גרסאות רבות לשאלה, "מי בלם את הטנק המצרי". האם היה זה מוריץ רונן, המתנדב מקיבוץ מגידו, או ברמן מגבעתי? להצלחה יש תמיד אבות רבים. אני בחרתי להביא את הנרטיב של נגבה.
עדות
(ציטוט מהעדות שראתה אור בחוברת "קיבוצי השוה"צ במלחמת העצמאות" בעריכתו של מיכאל פאר, מרס 1984, בהוצאת גבעת חביבה)
"עיון בעדותו המלאה של שניידר מגלה, כי הוא נתן פקודה למוריץ (מ. רונן -מתנדב מקיבוץ מגידו. מ.מ.) להשליך לטנק בקבוק מולוטוב. באותו רגע נפגע מוריץ, והחייל השני לקח אותו לבונקר של המרפאה... פתאום (אהרון) ראה חייל מצרי מוציא את הראש (מן הפתח) שבין שרשראות הטנק, מכוון אליו את הרובה. ממשיך ומספר אהרון שניידר:
"התכופפתי, ואחרי שהוא ירה הרימותי את הראש ויריתי. זרקתי את הבקבוק, אך הוא הפסיק לבעור. חזרתי לעמדה והתחלתי לירות לפתחי הצריח של הטנק. זה היה טנק עם צריח עגול, ובו אשנבים, והמצרי מיהר לסגור אותם ולא יכול היה לראות... הטנק פנה ונסע. אני רצתי למטה להודיע. כשחזרתי, הוצאתי בקבוק קוניאק ואמרתי לחיילי התגבורת שהגיעו: חברה, נשתה לחיים! ואז פרצתי בבכי".
מספר אבי קלינגבייל, מניר עוז, אחיינה של תמר[ii]: "בלילה, בטרם קרב, איש המים של הקיבוץ שאל מתמר את הרובה שלה והלך לפתוח מים. (שני חברים, גצק ופייטרק, היו מופקדים על הפעלת הבאר בעזרת 'בטריות כבדות משקל', כדי למלא את הצנרת במים טריים. הרובה הוחזר לה עם קנה מלא בוץ, ולתמר היה נשק אחר, (כנראה 'טומיגן'. מ.מ).
סיפורה לאבי, אחיינה, מהווה עדות מסייעת להתנהגות אנשי עמדה שש בשעת הקרב. היא זכרה, כי עם נסיגת הטנק המצרי, אהרון, שנשאר איתה בעמדה, ביקש לשתות איתה את הקוניאק, ששמר בעמדה "כדי להתחמם בלילות הקרים של הנגב"...
בלדה לאהרון שניידר
עיבוד העדות - אמנון בקר (לחן מאיר מינדל)
בַּדֶּרֶךְ לְעֶמְדָּה פָּגָז הִתְפּוֹצֵץ, וְכִסָּה אֶת שְׁתֵּי רַגְלַי בֶּעָפָר
בָּדַקְתִּי אִם הֵן עֲדַיִן שְׁלֵמוֹת, וְאָז פִּתְאוֹם הַתְּחִלָּה הַהַפְגָּזָה.
בְּתוֹךְ עֶמְדָּה שֵׁשׁ הָיוּ רַק מוריץ וְתָמָר וְעוֹד חַיָּל מִגִבְעָתִּי,
פִּתְאוֹם אֲנִי רָאִיתִי בְּתוֹךְ מָסָךְ עַשֵּׁן, טַנְק מֵעֵבֶר לַתְעָלָה'
טַנְק מֵעֵבֶר לַתְעָלָה! רָאָה הֶחָבֵר אַהֲרֹן שְׁנַיִידֶר
הוּא אַהֲרֹן שְׁנַיִידֶר, בְּנוֹ שֶׁל לֵיִיב שְׁנַיִידֶר, עוֹשֶׂה הַפְּרָווֹת מקוֹסְטוֹפּוֹל
הַטַּנְק עָלָה עַל הַתְּעָלָה, שֶׁהָיְתָה מְחוּזֶקֶת בְּפַחִים
פַּח אַחֵד קָפַץ וְהִסְתִּיר אֶת הָעֶמְדָּה מֵאֵלֶּה שֶׁיָּשְׁבוּ בְּתוֹךְ הַטַּנְק
מוֹלוֹטוֹב! בַּקְבּוּק! צָעַקְתִּי למוריץ, אַךְ מוריץ נִפְגַּע וְלֹא שָׁמַע
תָּמָר* וַאֲנִי נִשְׁאַרְנוּ לְבַד, הִיא סָפְגָה רְסִיסִים בַּיָּד.
רַק תָּמָר וַאֲנִי נִשְׁאַרְנוּ, רָאָה הֶחָבֵר אַהֲרֹן שְׁנַיִידֶר
הוּא אַהֲרֹן שְׁנַיִידֶר, בְּנוֹ שֶׁל לייב שְׁנַיִידֶר
עוֹשֶׂה הַפְּרָווֹת מקוסטופול.
הַמִּצְרִים הִפְסִיקוּ לִירוֹת מֵרָחוֹק, כִּי הַטַּנְק עָמַד בַּטְּוָח הָאֵשׁ.
מֶרְחָק קָטָן, בְּקֹשִׁי שֵׁנִי מֶטְרִים, הָיָה בֵּין הַטַּנְק לְעֶמְדָּה.
תָּמָר! מְלַאי כַּדּוּרִים בטומי! הטומי נֶעֱצָר בִּגְלַל הַחוֹל
נִשְׁאַר לִי בַּקְבּוּק מולוטוב אֶחָד, יָצָאתִי הַחוֹצֶה וְזָרַקְתִּי.
בַּקְבּוּק אַחֵד נִשְׁאַר בָּעֶמְדָּה, רָאָה הֶחָבֵר אַהֲרֹן שְׁנַיִידֶר
הוּא אַהֲרֹן שְׁנַיִידֶר, בְּנוֹ שֶׁל לייב שְׁנַיִידֶר, עוֹשֶׂה הַפְּרָווֹת מקוֹסְטוֹפּוֹל
רָאִיתִי, הַטַּנְק נוֹסֵעַ לְאָחוֹר, לֹא רָאָה שׁוּם דָּבָר, הָיָה אֵין-אוֹנִים
מוּלוֹ עָמַד הַבַּיִת, נִרְאֶה שֶׁהוּא פָּחַד, הוּא לֹא יָדַע מָה צָפוּי לוֹ
הֲרֵי הֵם חָשְׁבוּ שֶׁנִּגְבַּהּ שֶׁלָּנוּ הִיא בָּטַח מִבְצָר בִּלְתִּי רָגִיל
הַטַּנְק נָסוֹג, אֲנִי הוֹצֵאתִי קוֹנְיָאק. חָבְרָה, בָּכִיתִי, חֶבְרֶה, לְחַיִּים!!
חֶבְרֶה נִשְׁתֶּה לְחַיִּים, לְחָיַיִם!!! בַּכֹּה הֶחָבֵר אַהֲרֹן שְׁנַיִידֶר
הוּא אַהֲרֹן שְׁנַיִידֶר, בְּנוֹ שֶׁל לייב שְׁנַיִידֶר, עוֹשֶׂה הַפְּרָווֹת מקוֹסְטוֹפּוֹל...
[i] תת מקלע סובייטי שפותח ב1934 ע"י דגטיארוב. - ה"פיני" P.P.D*.
(הכלי נתקבל בזלזול על ידי המפקדים בצבא במלחמת רוסיה-פינלנד, כאשר הקצונה נתקלה בתמ"ק פיני קטלני בשם "סואומי", בעל מחסנית עגולה, 70 כדור. סטאלין החליט כי הצבא הרוסי "יפתח", "יאמץ" ויקרא לו בשם -"פיסטולט-פולמיוט שפגינה"
[ii] *תמר ויינפלד - עובדת מטעים מסורה ולמדנית מנגבה. לימים קשרה את גורלה עם יעקב רבי - עיתונאי מ"על המשמר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה