יום ראשון, 21 ביוני 2020

מוישל'ה ומנצ'ו

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.

 

 

מויש'לה אוריון.

קצת לפני מלחמת העצמאות הגיע מוישלה אוריון אל הפלמ"ח.

הוא היה צעיר מדי, אבל איכשהו הצליח להתפלח עם כל החבר'ה. מוישלה היה תמיד ילד פיקח ומוכשר אבל גם "תמים" למדי. סיפרו עליו שכשהיה בקורס פלמ"ח בקיבוץ נען יצא לו ללכת עם בחורה לטיול לילה בפרדסים. כשישבו לנוח וגם השתרעו על האדמה אחד ליד השניה, לא התאפקה הבחורה ושאלה את מויש'לה:

"תגיד, מה היית רוצה עכשיו הכי הרבה?".

מויש'לה הרהר והשיב: "מדינה עברית".

 


לאחר שהגעתם ליזרעאל נהייתם, אתה ומויש'לה, חברים די קרובים. הוא היה מרבה להגיע לחדר שלכם ולהאזין בפטיפון למוסיקה קלאסית, שאתה אספת בתור ועדת תרבות.

פעם, בהיסח הדעת, אמר שהוא בא הנה לא רק בגלל המוסיקה הקלאסית, אלא גם מפני שמשעמם לו עם נירה'לה ושלא היה לו על מה לדבר אתה.


ב-1955 היית באמצע תקופת ההדרכה בחיפה. בכל שבועיים היית מגיע ליזרעאל, גם בשביל לזרוק ולקחת כביסה וגם בשביל הרגשת הבית.

לילה אחד, כשישנת בחדר של עמיקם, נשמעו יריות בחצר למעלה. אתה היית בכיתת הכוננות. רצת עם השאר לקחת נשק ומיהרת לכיוון הרפת והדיר. זה היה בחורף ולפני הרפת היתה ביצה ענקית. כשהגעת אל הפתח הצפוני של הרפת שמעת שצועקים לך: "תיקח אותו מכאן למרפאה!"  

אלה היו רפי וייזר והרן קוך, שנשאו את מויש'ה אוריון השומר שנפגע על ידי מרצחים.

בלי לחשוב הרבה הרמת את מויש'לה ב"הרמת פצוע" כמו שלמדת בהגנה פעם והתחלת לרדת לכיוון בנין  ה"באסין" הרביעי למרפאה.

לא היה לך מושג מה מצבו של מויש'לה. חשבת שהוא עוד חי ודיברת אתו כל הדרך במילים מרגיעות. נשאת אותו ואת הרובה וזה היה ממש כבד מנשוא. לא סתם כי זה התחיל בלעבור את הביצה הגדולה שליד הרפת עם הרובה ומויש'לה על הכתפיים.  אתה לא זוכר איך שרדת את זה והמשכת ללכת בכביש  ה"סולינג", שפנה שמאלה וימינה עד המקום שליד המרפאה.

 

אתה זוכר ששם המתינו כמה חברות וחברים, ביניהם הייתה דליה גלעד, האחות של הקיבוץ. עוד לפני שהורדת בזהירות את מויש'לה לרצפה, היא שאלה אותך

"אתה יודע שהוא כבר מת?" אמרת שאתה לא יודע ושדיברת אתו.

 

תוך דקות הגיע הטנדר ולקח את מויש'לה לבית החולים, שם נקבע מותו.

אתה זוכר את היבבות פולחות הלב של נירה'לה מהדירה של הבית החמישי (ה"ריש" הראשון, אחרי ה"באסינים").

היא הייתה אז בחודש השלישי להריונה. הגעת למטבח ואז נוכחת שחולצתך מוכתמת כולה בדם. אנשים ראו את זה והזדעזעו.

אתה זוכר איך כל הקיבוץ ישב על הדשא הגדול עד למחרת בבוקר.

אף אחד לא היה מסוגל ללכת לישון, אבל אף אחד לא ידע מה בדיוק הוא צריך לעשות. למחרת, הייתה הלווייתו של מויש'לה. המת הראשון ביזרעאל. 

במהירות ובחיפזון נקבע האתר שיהיה בית הקברות של יזרעאל. במשך שנים היה שם מויש'לה לבד.

אתה זוכר איך מקיבוץ גבע הגיעו לוודא שאתם יודעים את כל הפרוצדורה של קבורה. הכל היה חדש, מדהים וכואב.

כתבת אז שיר על מותו של מויש'לה, שיר אותו קראת, אם אתה זוכר, ביום השבעה למותו.

אתה זוכר כמה משורות השיר, לא את כולו.

אתה מקווה שבהמשך החיפושים והחיטוטים עוד יימצא.

 


 

השיר על מויש'לה

                                                השפל מבט          נכפף

                                                לא תמלט מזה עכשו

                                                וראה בדמי

                                                ארבעים ותשעה אנשים

                                                קוברים את מי

                                                שהיה האיש החמישים......

 

ובאותו עניין:

חיברת עוד שיר, הפעם  בנוסח אקרוסטיכון בנוי משמו של מויש'לה אוריון - לא סתם.

אחרי החתונה שלו, שאתה חברת את כל הטקסט שלה וגם השתתפת בהגשה, חש מויש'לה שהוא צריך לכתוב עליך משהו.

כמה ימים אחרי החתונה הוא בא אליך וקרא שיר אקרוסטיכון הבנוי על שמך.

מויש'לה היה חקלאי בדם, אבל בעל שאר רוח וחטא בהסתר גם בכתיבה. גם השיר הזה נעלם לאנשהו.

אתה זוכר שכתבת את זה. אתה זוכר שזה היה כתוב בכתב יד, במחברת ירוקה מהודרת, שחברה אחת , וִישְׁקֶה (בתיה) מגרעין תל גזר, קנתה לך במתנה.

אחרי שחזרת מחו"ל ב-1962, לא נמצאה המחברת בין החפצים שהשארתם. אין לך מושג איפה היא יכולה להיות.

וזה מה שאתה כן זוכר מהשיר, אחרי שחפרת וחפרת במוח:

 

אקרוסטיכון משה'לה אוריון

 

מורא גורל תהפוכות,

שמיים עלוטים, צופני רז

הורים ממעל מסתרות

לכל, ואיש לא יחז.

החרב מתהפכת כמאז ומתמיד.

 

אורים ותומים יחרוצו משפט

וסאת התאכזרוֹ הקבר יעיד.

רטוט בלבב והבן כי קדוש

יתקדש מעתה פעלנו עד תום,

וזה שלעד לא נוכל עוד לפגוש,

נשא את כולנו עד הלום.

 

קרוב לודאי שאיש, אולי חוץ מאשתך, לא ראה ולא שמע את האקרוסטיכון הזה וזה מה  שעוזר לו להמשיך ולהישאר באבדון.

לפני יומיים, חיטטו עבורך באחד מקרטוני המסמכים הנמצאים בארכיון יזרעאל.

למרבה ההפתעה נמצא שם, מודפס, בלי ציון המקור, האקרוסטיכון בשלמותו.

עדיין אין לך שום מושג מאיפה זה נלקח ומתי זה נדפס בצורה הזאת.

 


 

לשם שינוי במצב הרוח, יש לך סיפור מוזר עליך ועל מנצ'ו.

מנצ'ו  (הוא ישראל כספי) היה מראשוני יזרעאל. הוא היה גם אחד האחרונים מהפלמ"ח , לעזוב את הקיבוץ, אחרי שכמעט כולם עזבו לפניו.

לפני כמה שנים קיימו כאן את מסיבת "הראשון".

המושג הזה הוא מסיבה שנתית של מחלקת הפלמ"ח שייסדה את יזרעאל, זכר למבצע הראשון שלהם. נדמה לך שזה שיירת הנשק המפורסמת שפוּצצה  בקרית ביאליק. בהזדמנות זאת בחדר האוכל שלכם ישב מנצ'ו לידך.

בהיסח הדעת סיפר שפעם היה לו פגיון מיוחד במינו, עם נדן, פגיון שליווה אותו במשך כל מלחמת העצמאות. יום אחד, לפני חמישים שנה, נעלם הפגיון. מנצ'ו אמר שהוא חושב שסתם גנבו אותו.   

אתה שמעת את זה ומשהו קפץ לך במוח. נזכרת שאצלך בארון המתכת בסטודיו יש פגיון עם נדן. אמרת אז למנצ'ו שאם זה כל כך חשוב לו אז שיבוא אתך לסטודיו תיכף ומיד, שיראה שם משהו. ירדתם ואתה מצאת את החפץ.

עוד לפני שסיימת לשלוף אותו ממקום מחבואו זרק מנצ'ו במהירות:

"יש לנדן עיגול כזה בקצה!".

מנצ'ו ראה את הפגיון וכמעט נפל על הרצפה מהתרגשות. הוא אישר שזה הפגיון שנעלם לפני חמישים שנים.

אתה בכלל לא זוכר איך הגיע הדבר הזה לסטודיו שלך. ההזדמנות שאולי באה בחשבון היא, שבזמן שהיית רכז בניין, ב-1982, פינו אל אחד מהלולים הנטושים את כל החפצים שהושארו כאן על ידי אנשים שעזבו ולא לקחו אתם.

היו שם המון ספרים, חפצי בית וכל מיני חפצים אישיים. אתה זוכר שמצאת שם את כל סדרת הפירושים לתנ"ך של קאסוטו ואת זה גנבת הביתה.

יתכן שבין החפצים האישיים שהיו שם היה גם הפגיון.  

אתה לא זוכר את זה בכלל. אבל אתה כן זוכר שאמרת למנצ'ו:

"לא ייתכן שאתה גנבת את זה ממנו. פשוט לא יכול להיות".

מנצ'ו חייך והפטיר "גם אני חושב שאתה לא גנבת את זה".

זהו.

אין תגובות:

פרסום תגובה