יום שבת, 27 ביוני 2020

משקה ליטבק וסטנסילים

כשיו אתה רוצה להיזכר בחג ה-40 לקיבוץ נגבה.

אם לא אכפת לך, אז תתחיל בכל מיני עיניינים איזוטריים, הקשורים איך שהוא לנושא.

מתישהו מצאת את עצמך נוהג ב"סוסיתא" הדפוקה והישנה, שהצלת ממגרש הגרוטאות ביזרעאל ושדרגת אותה לנסיעה על הכבישים.

מצאת את עצמך מחפש משהו, דווקא בסימטאות של המושבה מזכרת-בתיה.

היתה לך איזו שהיא כתובת. כשהגעת לשם היית בטוח שנפלה פה טעות.  

הדבר הזה לא נראה כבית מגורים אלא משהו בלתי מוגדר.

נכנסת דרך מן פתח אל תוך חצר עתיקה שבה גדלו עשבי פרא גבוהים.

בין העשבים היו זרוקים כל מיני דברים. היתה שם  מקצצת ירק ידנית ישנה משנות פופציק, אבן משחזת עגולה בתוך אמבטיית עץ שהשתמשו בה להשחיז מגלים וחרמשים, כמה  חרמשים חלודים זרוקים ועוד כל מיני אביזרי חקלאות מלפני 100 שנה. בצד החצר היה משהו דומה למחסן עם פתח בלי דלת.

נעמדת בפתח וצעקת תוק..תוק..תוק!בתקווה שמשהו יקרה. 

מאיזשהו מקום הגיחה דמות נשית שהזמינה אותך להיכנס (לאן?) והלכת בעקבותיה.

היה שם חדר שבטח היה פעם מחסן בחצר משק של אחד מאיכרי המושבה.

רק מזרנים על הרצפה ושום כלום יותר, וכל זה לא נראה כמו מה שמשלמים בשבילו שכר דירה.

הגברת, בחולצה תכלת ומכנסיים קצרים שמהם נפרשו שתי רגלי חתיכה ארוכות להפליא, התיישבה על מזרן והזמינה אותך להתיישב לידה.

בצד השני של החדר שכב להנאתו בחור בתחתונים. נדמה לך שזיהית אותו כאחד שעשה סרטים בשביל התנועה הקיבוצית – אבל לא בטוח. אתה שלפת ממזוודתך טקסט של "נתיב הקוצים", המחזה שהכנת לחגיגת ה-40 של קיבוץ נגבה.

החברה מַשְׁקָה לִיטְבָק, מפיקת החג בנגבה, היא ששלחה אותך למקום הזה, לפגוש את הכוראוגרפית שאיתה הם התקשרו. הסברת לגברת שלצידך כל מה שאתה מצפה ממנה בקטעי התנועה. היא לא שאלה הרבה אבל בהחלט נראתה כמו אחת שכבר ראתה משהו בחיים. היחס שלה אל כל מה שסיפרת לה על המחזה היה קצת נגוע בשוויון נפש. זה לא מצא חן בעיניך אבל מה לעשות? זה מה שנגבה מצאו.


אתה לא זוכר איך בדיוק וידאת שאיילה הזאת (זה שמה הפרטי) יודעת מה היא עושה בהצגה. אתה היית שקוע בחזרות פעמיים בשבוע וגם בלנסוע לנגבה ובחזרה ולא היה לך ראש לשום דבר אחר. אבל המשתתפים בחזרות דאגו לספר לך שהאיילה הזאת היא משהו משהו.

אתה זוכר שאחרי החזרה הכללית האחרונה נגשה אליך האיילה הזאת ואמרה: האמת שכל הזמן חשבתי שההצגה הזאת היא סתם כלום, כמו הרבה הצגות שעושים בקיבוצים. אבל אני אומרת לך שזאת ממש הצגה טובה, אפילו טובה מאוד. הגברת הזאת הייתה ממש שובת עין, עם שיער שחור אסוף, אבל כל מה שאתה זוכר זה שהיא הייתה מגיעה לחזרות עם "רנו 4" משומשת. אפילו את שם משפחתה אינך זוכר או שאף פעם לא ידעת וחוץ מכל זה  – כלום עליה.

 

הריקודים והתנועה שהיא עיצבה עבור ההצגה היו מפליאים ביופיים ובהתאמתם. הזכרון המבולבל הנ"ל הוא חלק מחוויות ההצגה בנגבה. איך אפשר לאתר היום את האיילה הזאת בשביל להגיד לה עוד פעם תודה על מה שעשתה? איך?

עכשיו לפי הסדר, מה פתאום סדר? אין וגם לא יהיה פה שום סדר.  

 

באמצע 1978 הזמינה אותך משקה ליטבק מקיבוץ נגבה. רגע! לא היא הייתה מי שזימן אותך לכל העסק. אבל החברה הזאת נחרתה עמוק בזכרונך. משקה ליטבק נולדה בקיבוץ נגבה. אביה, משה ליטבק, נרצח בדצמבר 1947 בידי הכנופיות הערביות. משקה לא זכתה לראות את פניו כיוון שנולדה אחרי הרצחו.

אתה זוכר שכבר בפגישתכם הראשונה הודיעה לך משקה נחרצות:

"אתי לא לוחצים ידיים, אותי לא מחבקים ואותי לא מנשקים".

במשך כל תקופת ההכנות והחזרות היתה משקה עבורך זאת שדואגת לכל, קשר עם כל פינה בנגבה, תחבורה וכל מה שלא יעלה על הדעת.

היא לא התביישה פעם לומר לך שכולם אומרים עליך שאתה מקצוען.

עם קצת חיוך. אתה התכתבת איתה כמה פעמים במשך השנים ובכלל מסתבר שהגברת היא אישיות מפורסמת בעליל בכישוריה הארגוניים בחקלאות, בספורט וגם בפוליטיקה, חוץ מזה שהיא בוגרת קורס ג'ודו ועשתה השתלמות בשימוש באקדחים.

 

הפסקה לרגע. תוך כדי חיטוט בקלסרים ישנים על כל הסיפור הזה נתקלת במשהו קצת מצחיק.

אתה כתבת את זה ברגע של התעלות.

 

לכבוד : אלוהים – כאן.                                                                              20.6.80

 

א.נ.

הנני להודות לך מקרב לב על שסוף סוף, אחרי 27 שנים בקיבוץ – אני זוכה לקבל מכונת כתיבה רצינית מהקיבוץ.

הרבה זמן חלמתי על כך. עכשיו זה רגע של התגשמות חלום. צנוע – אבל חשוב להרגשתי.

המכונה הזאת היא אומנם גם כן לא חדשה, אבל בכל זאת רצינית. זה "הרמס 9".

אומרים שהיא סוס עבודה ואפשר לסמוך עליה. האותיות הקטנות בסדר גמור. גם הגדולות.

כל הבוקר התרוצצתי בתל-אביב אצל מר בני פלד (מוכר מכונות כתיבה משומשות) והוא לימד אותי איך להשתמש במכונה. אני צריך דחוף, בשביל הסטנסלים – בקבוק ספירט ובד כדי לקנח את  הגלילים לאחר השימוש בשעווניות.

כל הכבוד. אני חושב שהיא טובה. ננסה מתי שהוא!

אחרי שאסיים את ההצגות במזרע ובבית. עכשו מסיידים וצובעים בדירה שלי.

אין לי יותר כוח.  באמת תודה.

                                                                         שלך

                                                                          אמנון בקר.

 

-מה זה סטנסלים? 

בתחילת המאה ה-20 המציאה חברת "גסטטנר" המצאה מהפכנית לשכפול.

זה מן דף מנייר שעוונית מחובר לנייר בריסטול.

את הדבר הזה היו מכניסים למכונת הכתיבה ומתקתקים על השעוונית את מה שצריך. אחר-כך היו מניחים את השעוונית על ארגז שטוח שמעליו מין דלת מרשת. את הדלת רשת הזאת היו סוגרים על השעוונית ומורחים אותה במהירות עם גליל גומי טבול במשחת דיו שחור.

הדיו השחור היה עובר דרך השעוונית אל חבילת נייר שכפול שמתחתיה. כשהיו מרפים מהרשת הלוחצת היא הייתה מתרוממת יחד עם השעוונית ואפשר היה עם אצבע רטובה להוציא מראש הערימה נייר אחד משוכפל.

אחר-כך היו לוחצים את הרשת והשעוונית בשנית וחוזר חלילה. מאוחר יותר המציאו גם את מכונת השכפול הידנית שהיו מפעילים אותה עם מנואלה ואחריה את מכונת השכפול החשמלית, ככה עד שנולדו דפוס ה"מולטיליט" ומדפסת המחשב. היום אין סטנסיל ואין "גסטטנר" ושלום לעפרם. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה