יום שבת, 20 ביוני 2020

חתונות

חתונות

 

לפני שישים שנים, היו החתונות ביזרעאל חגיגה לכל הקיבוץ, החגיגה החשובה ביותר, להוציא, אולי, את מסיבת הפורים.

מסיבות שונות, לא התרכז עניין החתונה דוקא בארוחה הגדולה, אלא בכיבוד קל בלבד. הריקודים בחד"א הישן היו ריקודי עם, הורה, קרקוביאק וכולי. עיקר המאמץ בחתונות היה: 

החופה המסורתית הרשמית, חופת המשק, וה"תכנית האומנותית".

 

כמי שכבר ידוע כ"כותב", נקלעתי לעניין החתונות בחשק ובמרץ.

בחתונה הראשונה, אותה ראיתי ושמעתי כאן (אינני זוכר של מי), הייתה "חופת המשק", "כתוּבת המשק", מסירת הגביע וקבלת ספר "שיר השירים" כמתנת הקיבוץ.

התכנית למסיבה כללה קריאת פסוקים משיר השירים, קריאה שלקתה באריכות ובחוסר עניין מצד הקהל וזהו.

 

בחתונה הבאה (של זאביק קרמר ורחל רוטשילד) הייתי אני (חבר צעיר וחדש) לחלק מ"התכנית האומנותית". 

באמצעה, עליתי על הבמה ונשאתי באזני כולם נאום מפוצץ בזו הלשון:

 

                                    מיפרעה של סליחה, אבקש רבותיי,

                                    אם יובן פטפוטי כתרמית הקהל,

                                    או כיצר נאום של אידיוט, בחיי,

                                    לא כיוונתי עשות זאת כאן, ובכלל

                                    חוצפה מצדי, היא לקום ולומר

                                    את אשר כבר ציטט מתושלח מזמן.

 

                                    לפני רבות בשנים, שם נזכר,

                                    כאשר שיעמום עז, תקף את אדם.

                                    ויחוש צורך עז לחפש לעצמו

                                    במרחב גן העדן אשר מסביב

                                    התעסקות כלשהי, למוחו ולגופו

                                    וישאל שאלה גדולה את אביו:

                                    אלוהים!  תן אישה!  כך זעק וימשיך,

                                    כבר יצא גן העדן מכל החורים!

 

                                    וזה כל מה שאתה צריך ?

                                    פיהק  הבורא כחמש פעמים.

                                    אנושי הטיפש מסתפק במועט

                                    אם במקום גן העדן, יחפוץ בנשים…….

 

                                    (וכולי וכולי)

 

כך הרביתי לחרף ולגדף את מוסד הנישואין ועשיתי עצמי נציג של אגודת כל רווקי הקיבוץ.

אחרי הרבה דקות של לעג ודמעות פרידה מחברי המתחתנים, סיימתי את הנאום (שנודע אחר כך כ"מספד הרווקים") כהאי לישנא:

 

אימרו , רבותיי, המלכודת אמרתי ?

אמת ונכון הוא.  בזאת לא כפרתי.

 דבר  עוד אחד, אוסיף רק בשמי,

 מתי אתחתן כבר סוף, סוף  גם אני ? 

 

בזמנו, הייתי מעורב בשתים עשרה(?) חתונות, בכתיבה, בהלחנה, במשחק ובשירה.

גם בארגון כללי.  כל העת ההיא, האמנתי שצריך להגיע לתבנית מקורית של חתונה ביזרעאל, תבנית שיסודותיה הונחו עוד לפני שהגעתי למשק.

הפרטים שנוספו ביזמתי:

1. "מצעד" חופת המשק (כשכולם הולכים ושרים לכבוד הכלה והחתן) מהדשא הגדול (שם התקיימה החופה עם הרב ושם הונפה חופת המשק – דגל ישראל על שני רובים ושני קלשונים) אל המרפסת של חד"א הישן.

2. מסירת הגביע שעליו חרוטים שמות הזוגות שהתחתנו ביזרעאל, יחד עם קריאת ברכה מיוחדת. 

3. שיר הגביע ("שירו שירו לגביע" וכולי).

4. "מספד הרווקים".

5. תכנית בחרוזים ובפזמונים, וסיומת קבועה של ברכה לנישאים. 

6. שירים מקוריים שנכתבו והולחנו לכבוד הכלות החסודות.

7. שיר סיום לכל התכניות: "אין דבר פשוט יותר"  וכולי.

 

שמע החתונות ביזרעאל נפוץ בכל הארץ. בתכנית של "קול ישראל" (יצחק שמעוני), "ניחוחי חציר",  הוקלטה ושודרה תכנית חתונה טיפוסית משלנו.

המנחה המפורסם לא התאפק מלהתפוצץ מצחוק למשמע ולמראה ההעוויות שלך ב"מספד הרווקים".

עמיקם יעקבי, חבר יזרעאל מפורסם וחשוב, היה נוהג, בכל חתונה, להתיישב מול פרצופך, בעת קריאת המספד, והיה בודק שאתה אומר את זה כמו שצריך, ולא חוסך את ביקורתו על הביצוע, לעומת פעמים אחרות.

 

מכל זה לא זכור ולא שורד ביזרעאל הרבה.

בעיקר, מפני שמרבית המתחתנים ההם והקהל ההוא, אינם פה.

גם מפני שפני הדור כפני טעמו – (טראנס וקייטרינג). הזוכרות והזוכרים את החתונות ההן, היכן שלא יהיו ומה שלא יעשו - זוכרים.

 

שלומית גלעדי, הייתה נערצת ואהובה עליך. לחתונתה עם רפי וייזר לא החמצת הזדמנות לכתוב ולהלחין "שיר לכלה".

השיר הזה הושר בתוכנית הרדיו , "ניחוחי חציר", הנ"ל ע"י שלומית בכבודה ובעצמה.

תוכנית אחרת של קול ישראל "ניחוחי חציר" נערכה ע"י מאיר הרניק ז"ל.

זה היה ערב מוקדש לזמרה ישראלית עכשווית. (1955).

לפי בקשתו של מאיר הרניק ששמע אודותיך מיצחק שמעוני, שרה "דוֹרְקִי" (מגרעין צמרת) את הבלאדה לנבות.

היא שרה גם את "משמים קודר הכפר", בלאדה על זרעין שחרבה.

שני השירים מ"נאום הכוס ציפור הלילה", מחזה שהוצג בחג ה-15 ליזרעאל.

מאיר הרניק הזמין את דורקי ואותך לקחת חלק בשידור חי של תוכניתו "שירו שיר בהדרכת מאיר הרניק".  

אתה זוכר איך שדורקי ואתה נסעתם לאולפן הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים.  

אז נראה לכם המקום פשוט קסום.

אחרי שדורקי שרה את השיר ברדיו למדו כל מאזיני קול ישראל, יחד עם חבורת "שירו שיר" את הבלאדה לנבות.

אותך הכריח מאיר הרניק לקרוא בקול רם את כל הפרק הרלוונטי מהתנך.

ועכשיו השיר על שלומית:

 

שלומית

 

השמש שוקעה אלי אופק ורוד,

גלים בדמנו יכו ביקוד.

פותחת רקפת ,לה כתר בסוד,

חדוות חיוכך כי נאהב עוד ועוד ( 2)

 

שלומית.

שלומית כפרפר מרחף לו, כתום.

שלומית גשושן ריחני ואדום.

שלומית כזמיר מצמרת ירון,

פרפר ושושן וזמיר , כחלום ,שלומית.

שדותינו נובטים בירוק מסביב,

 

לבנו הולם פעמי האביב,

וכחול השמיים פי שבע יכאיב,

כי הוא לעולם,לעולם את שלומית לא ישיב (2)

 

שלומית…

כקסם הפלאי, חושק ביפעת,

טורף את הנפש לתור את חמדת,

הלב, אך הלב יזכורה לעד,

שלומית יש בחלד תמיד, תמיד רק אחת  (2)

 

שלומית..

שלומית כפרפר  מרחף לו, כתום.

שלומית כשושן ריחני ואדום.

שלומית כזמיר מצמרת ירון,

פרפר ושושן וזמיר

כחלום,שלומית.    

 

(שודר בניחוחי חציר) 

1955

אין תגובות:

פרסום תגובה