יום ראשון, 28 ביוני 2020

ציורים וסיפורים


ועכשיו בחזרה אל תולדותיך שלך.

את ההצגה האחרונה ביימת בשנת 1990, אבל הבריחה מבימת הקיבוץ הייתה בהחלט סוף לקריירה ציבורית בתאטרון.

מ-1985 התחלת לצייר, לא לפני שעשית את חג החמישים בקיבוץ כפר המכבי.  את הסיפורים על ציור  תביא אחר כך אבל יש איזה שיר שכתבת לכבוד המאורע. השיר הזה מופיע בקטלוג הראשון של ציוריך שיצא לאור בידיה של שילה דבור קסדי ובעזרתה של עיריית עפולה.


והרי שיר הפרידה מהתאטרון והמעבר לציור -                                                                          

אל   הציור

 

אמור שלום למלים ולמנגינות

ולמשחק ולאורות הבמה המתעתעים, גם,

צאת כולכם לשלום ולכאב,

ושלא להתראות יותר, בטקסט.

 

כי צרו כתפיך משאת אתכם, צורחים,

ונתלים בטרמפ אל פסגה מיוחלת.

 

כי עכשו התאלמנתם ממך,

בעודך חי. עוד ילד שלא גמר לגדול,

ומעולם לא ידע לשחק.

 

ואתה שומע נכדים קוראים, סבא!

ואתה סבא שרוצה עוד לאמא, עם ביד מכחול,

שאבא לא יכול לקנות לך.  אז.

 

כך. בד, צבעים וכולך לבדכם.

עם זה טוב לך.

האש בעצמות כבר לא ממש שורפת.

 

ולך בשירים יותר לא תקשיב,

חרש מזה. עייף.  כל כך עייף.

 

ואומרים שראו אותך מחייך,

כשנוכחת כיצד מכפרים הדברים,

זה על זה, נמוגים,

לפי סדר הזמנים.

1998

 

 

אז, כאמור, עברת לציור וזה היה כך:

בתקופה זו למדה אשתך מיקרוביולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל–אביב. במשך כל השבוע התגוררה בתל–אביב. אתה התחלת לעבוד בתעשייה ביטחונית (קבלנות משנה עבור "רפאל"), טיפלת  קצת בילדים, שכבר גדלו ובערב סתם השתעממת. מרוב שעמום התחלת לאפות עוגות, לבשל ריבות ולגרד מאחורי האוזן. אשתך רחמה עליך והביאה מתל-אביב קופסא קטנה של צבעי מים, כמה עפרונות ובלוק ציור ואמרה: " אולי תנסה לצייר במקום כל השעמום הזה?"

ניסית לצייר לא כל-כך הצליח . חזרת וניסית שוב ושוב בעקשנות. כמה מהציורים ההם אתה שומר בתיקך עד היום. אתה זוכר איך שניסית לצייר את עצמך ותמיד זה יצא אבא שלך. אתה זוכר שבת אחת, בה יצאתם לפיקניק בנחל שופט, אתם ומשפחות יובל ורוזנברג. אתה סחבת לשם את צבעי המים ואת בלוק הציור וציירת אקוורל עם עצים ונחל. כולם אמרו שזה ציור יפה.

גם אותו אתה שומר עד עצם היום הזה.

עכשיו הייתה תאוות הציור לשרפה בשדה קוצים. את כל זמנך הפנוי הקדשת רק לציור.

 

הפסקונת לעישון מקטרת. לפני כמה ימים התקשרה בדואר האלקטרוני פלונית איילה, ההיא שהייתה הכואורגרפית של ההצגה בנגבה. היא זוכרת גם זוכרת את כל ההצגה. היום היא כבר בת 66, עד 120. גם בשבילה זה היה מזמן וכנראה שכבר איננה עוסקת המחול. אתה ממש רווה נחת שיש עוד אחת כזאת שזוכרת.

 

ועוד סיפור מלפני 40 שנה וזה בהקשר לאלה שמתפלחים לשמיים לפניך. בקיבוץ שכן אחד היה בחורצ'יק בן אולי 55. אתה זיהית אותו בנסיעות לתל-אביב ובחזרה באוטובוסים ומוניות. נדמה לך שהוא היה מרכז קניות או משהו כזה. הבחור הזה והחברים שלו שחקו שח-מט כמעט בכל ערב במועדון. הוא היה מקפיד להגיע ולשחק. חוץ מזה הוא נראה טוב מאוד והיה גם קצת שובב. כשלא הגיע לשחק נחשו החברים את הסיבה. ערב אחד כשמועדון השח פעל כרגיל והבחורצ'יק לא הגיע התפרצה פתאום למועדון איזה מתנדבת צעירה וצרחה באוזני החברים שיבואו מהר לחדר שלה ויעשו משהו עם הבחורצ'יק. כולם מהרו אל חדרה ושם הוא נמצא ערום ועריה על המיטה מת לחלוטין. המתנדבת סיפרה שהוא מת ממש באמצע האקט המענג. החבר'ה התייעצו ביניהם ולא איבדו זמן. הלבישו את הבחור ויצאו איתו החוצה כשהוא נישא ביניהם כאילו שהוא הולך בעצמו. הם הגיעו אתו למועדון השח-מט, הושיבו אותו מול לוח של משחק לא גמור ורק אז הזעיקו אמבולנס ורופא ואת המשפחה שלו ואמרו לכולם שהוא מת באמצע משחק שח. ועל-כך כבר אמרו חז"ל: "אם אתה אוהב את חברך ברור לו מיתה יפה".

הסיפור הזה זלג בשקט ובצנעה בכל העמק המזרחי. כולם ידעו חוץ ממשפחתו. זה לא בדיוק שייך לתולדותיך ולא בטוח שזה מה שבאמת קרה. אתה שמעת שמספרים את זה על אחד ממושב סמוך שהיה נהג בקואופרטיב, גם כן עם מתנדבת מאותו הקיבוץ. לך תדע וזה אולי ממן הספורים שמספרים אותם בכל העולם כאילו שזה מה שקרה גם באיי הפסחא וגם בהונג קונג. אבל בתור סיפור זה לא רע.

ואם כבר בכאלה אז עוד אחד מאותו המין. בקיבוץ שכן גדל בחור שהיה רקדן מפורסם. האבא שלו היה ממש דיקטטור של כל הקיבוץ וכולם פחדו ממנו. הבחור הרקדן התחבר עם אחד מבנות המשק ובסוף הם החליטו להתחתן. כשהשמועה נפוצה ברחבי הקיבוץ הזדרזו כמה מהוותיקים להודיע לבחור שלא יעז להתחתן עם בחירת לבו. למה?

מפני שגם היא בתו של הדיקטטור הגדול וזהו. הבחור שמע וברח מהקיבוץ ולעולם לא חזר לשם. זה דווקא סיפור אמיתי ששמעת מאנשים שהיו שם. אבל גם זה מסוג הספורים שאפשר לספר אותו על כל מקום שבעולם. טוב. אתה מבקש סליחה מהנוגעים בדבר.  

וזה מזכיר לך משהו מהפעוטון של בתך, בטח לפני ארבעים ותשע שנים. פעם הביאו קבלנים לתקן את גג הרעפים של הפעוטון. קבלן אחד עלה למעלה והשני עמד על יד הסולם. כשהפעוטים יצאו למרפסת התחילו לצעוק למראה שני הגברים, אבא!!! אבא!!! הזה שעל הגג צעק לחבר שלו "אמרתי לך שבקיבוץ אף אחד לא יודע מי האבא שלו!"


אולי אתה שוכח אבל אתה לא עוסק פה לא בספורי דקמרון ולא בספורי קנטרברי. מה פתאום אתה מתחיל לספר על דברים כאלה סודיים ואלי קצת מלוכלכים? ובעיקר שאתה באופן אישי לא היית קשור לשום סיפור. אז אתה לא יודע למה.  אולי מפני שזה בטוח שבשום מקום לא כתבו על זה ושאם פעם יבוא למישהו לעשות דוקטורט על עסקי משפחה בקיבוץ, אז שבתוך החומר שיאסוף אולי הוא ימצא גם את הסיפורים האלה. לך תדע. במחשבה שנייה זה נראה שאתה יכול להאשים את עצמך בכל דבר שבעולם חוץ מ: 1. אתה לא יכולת לבחור מי הם הוריך.

2. אתה לא יכולת לדעת מראש איזה מן בני אדם יהיו צאצאייך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה