יום ראשון, 28 ביוני 2020

דונטה פשטה קונטרה וונטו


לאחר דין ודברים לא ברורים על האופן בו יתקיים חג החמישים של קיבוץ יזרעאל התיישבת בסטודיו והתחלת לכתוב מחזה. 
אחרי כחודשיים השלמת את הטקסט, וכך נראה העמוד הראשון של המחזה:

 

50    ליזרעאל , מאת: אמנון בקר.

 

הדמויות - 

 

תמרה , מוישה , יענקלה, מירה , חיותה, מאירקה, שוש

איציק, פינסון, זאביק, אורי, תרזה, שולה, שומרת לילה

משתתפי מסדר "הבונים"                                              

קהל חתונה

ויקי, ג'ראלד 

מקהלה מדברת

כוס (צפור)

קול - נילי

נואם מספד רווקים

אשה א, אשה ב

אדוני

מלאך המות

מקהלה וסולנים , להקת פזמונים, להקת מחול

 

 

המקום: קבוצת יזרעאל, על הבמה אתרים ופרטים שונים. בין השאר: מתבן, מרפסת חדר אוכל ישן, מזכירות, חדר בקבוץ, מפעל ועוד.

 

הזמן: משך כל 50 השנים האחרונות בבת אחת.

 

הלחן ל"שיר הגביע" ו"שא אחות"- עודד חצרוני.


 

תמרה

 

איך הוא יכול לתחוב את כל החמשים שנים  בשעה ומשהו? הלא זה כלום ממה שהיה פה באמת.

אני זוכרת שאמרתי משהו בחג ה-36.  מה בדיוק אמרתי?  אמרתי ליענק'לה שזה פשוט לא יכול להיות.

לא מספיק לו הבנין וועדת תרבות  ושבעים יום מילואים בשריון וגם אמרתי לו משהו על השיפוץ בפעוטון.

לא חשוב.  מה שחשוב זה לזכור שמויש'לה ואיצ'ה וטוביה וניל ודודי ושאול ויהודה וטיוכ'קה ואליהו וגם אבנר לא הגיעו לחג ה-50 הזה. 

קצת מוזר שמישהו אחר ישיר את הפזמונים שוופה היה שר ואת התפקיד של אליהו בחג ה25 יעשה מישהו אחר ועל אווה הציפור בחג ה-15 בכלל שכחתי.

 

בחיי, חמישים זה כמו אתמול. עם כל האוקינוס הזה של התרחשויות לא שמנו לב שנשארנו פה מן שמורת טבע. עם חדר אוכל, קיבוץ קיבוץ, בלי כספומט לאוכל וארוחת ערב שכמעט כולם באים וקבלת שבת ונוי מטרף ובלי דיפרנציאליות ויותר מדי הפרטה.  ככה די דומה למה שהיה פעם. אולי.  מה היה פעם?  אני תמרה.  ערב טוב וצפיה מהנה.

 

(מקהלה)

סֻכַּת שָׁלוֹם אַת, יזרעאל.

 

אֶל בֹּץ וְאֶל אָבָק מֵאָז נוֹלַדְתְָ

רוּחַ עַל צְרִיפִים וְעַל גִּבְעָה.

חֹרֶף, אַת בּוֹסָסְת ְבַּמַּגָּפַיִם,

קַיִץ וְחַמְסִין כִּילוּ כֹּחֵךְ.

 

וַאֲנִי אוֹתְךָ אֹהָבָה כָּל חַיַּי

 

כִּי עִם שַׁחַר חַלּוֹנֵךְ רוֹאֶה גִּלְבֹּעַ

כִּי עִם עֶרֶב בְּדַלְתֵּךְ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל.

כִּי הַלַּיְלָה טוֹב וְעֵמֶק לַךְ מַרְגּוֹעַ,

לְנַפְשִׁי סֻכַּת שָׁלוֹם אַת, יִזְרְעאֶל.

 

לֹא זָכִיתְ מִן הַהֶפְקֵר לִשְׁקֹט בַּנַּחַת.

לֹא צָלְחוּ תָּמִיד כַּרְמֵךְ, לֹא מִפְעָלַיִיךְ

כֹּה רַבִּים, רָבִּים הָיוּ כָּאן לַעֲזֹב.

מְעַטִּים כָּל כָּךְ נוֹתַרְנוּ אָז לְפֶלֶא.

 

וַאֲנִי אוֹתָךְ אֹהָבָה כָּל חַיַּי

 

כִּי עִם שַׁחַר חַלּוֹנֵךְ רוֹאִה גִּלְבּוֹע

כִּי עִם עֶרֶב בְּדַלְתֵּךְ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל.

כִּי הַלַּיְלָה טוֹב וְעֵמֶק לַךְ מַרְגּוֹעַ,

לְנַפְשִׁי סֻכַּת שָׁלוֹם אַת, יִזְרְעאֶל.

 

חֲמִשִּׁים וְאַת יָפָה וּקְצָת אַחֶרֶת.

כָּל רִנַּת הַצִּפֳּרִים בְּצַמְרוֹתַיִיךְ.

ושְׁלוֹשָׁה דּוֹרוֹת אוֹמְרִים לַךְ בֹּקֶּר טוֹב.

 חֲמִשִּׁים לְיוֹם הוּלֶדֶת, כֹּה לֶחַי!

 

 וַאֲנִי אוֹתְךָ אֹהָבָה כָּל חַיַּי. .....

 

אמן בקר.

 

 

המחזה שלך  לחג ה-50  כלל 46 קטעים, סצינות, שירים וקטעי מחול.

היו שם סיפורים לאורך כל התולדות, החל מההתיישבות בכפר הערבי הנטוש ועד לשנה ה-50.  בין השאר היה איזכור של "מסורת החתונות" וכל חגי המשק והשירים והפזמונים שנכתבו והושרו  בעבר.

 

ועכשיו לְמה שקרה עם כל זה.

למיטב זיכרונך, ותאמין לעצמך שאתה בורר את מילותיך בקפידה, על הפקת ההצגה היו אחראים:

ועדת החג, החברה ש' (שהפיקה את חג ה-36) והמפיקה בשטח, ועוזרת הבמאי החברה ע'. החברה ע' היתה אמונה על ביצוע כלל תחומי ההצגה - משחק, מוסיקה, תנועה ומחול ותפאורה.

מנסיונך בעבר כינסת את כל הקשורים בהפקה אצלך בסטודיו לשיחה ולדיון בכל הנובע מהצגת המחזה.

בסופו של דבר נקבעו תאריך היעד של ההצגה, מספר החזרות הדרוש לכל תחום וכו'.  

אתה זוכר היטב כי החבר ס'  והחברה ב', ששניהם נקבעו כיוצרים למוסיקה ולמחול,  הביעו אי שביעות רצון מהיקף העבודה הממתין להם, אבל לא התעקשו להסביר מדוע.

החברה ע' (שמעולם לא תפסה על מה פה מדובר) הצליחה לגייס את כל השחקנים, כ-20 משתתפים, ואתה התחלת בחזרות. תוך כמה חודשים הגעת למצב שבו היה צריך להתחיל בחזרות באתר ההצגה (גם זה סיפור חלמאי כשלעצמו...).

במשך כל הזמן בקשת לדעת מפי המפיקה איך מתקדמות ההכנות למוסיקה ולמחול.

היא חזרה ועדכנה כמה וכמה פעמים כי שום דבר בכלל לא זז. החבר ס' היה עסוק מאוד בכל מיני עיניינים בארץ ובחו"ל, כולל בחינות גמר באוניברסיטה.

החברה ב' עסקה כל הזמן בבישול אוכל כשר למישהו ממשפחתה שבא לשהות בקיבוץ לאורך זמן ולא נשאר לה פנאי לשום דבר אחר.

 

הסיפור עם הבמה: כל ההצגות בחגי המשק התקיימו על במות שנבנו "אד הוק" מקרשים. לאחר ההצגה הוחזרו הקרשים לנגריה לשימוש כל דבר אחר.

מישהו, החבר ד', שעליו הוטל להקים את הבמה, העלה שוב רעיון ישן, לבנות במה קבועה עשויה בטון אחת ולתמיד. אתה לא זוכר מדוע ואיך הגיעה ההצעה לדיון באסיפה הכללית, והרעיון הורד מסדר היום הכלכלי. אתה זוכר, לא בדיוק, כי אתה לא התערבת בדיון על סוג הבמה. לקראת סוף הדיון ובגלל כל מה שהתרחש עד אז, טענת שלא יתכן לדבר עכשיו על במת בטון ושבכלל מצב העניינים של הכנת ההצגה הוא ביש ואתה מפסיק ליטול אחריות על כל העסק. 

במקביל לזה נדרשת להגיש תקציב מסודר לעלות ההצגה. אתה הגשת לועדת החג  הצעה מפורטת, המתבססת על כך שהכל ייעשה בכוחות הקיבוץ בלבד. אם אינך טועה הסכום היה 57 אלף שקל במזומן, לא כולל את ימי העבודה של החברים.    

 

כל הנ"ל התרחש בבת אחת, אתה לא זוכר בדיוק מה קודם ומה אחר כך. רכז המשק, פ', איש קשוח ומשליט טרור משקי, שאל אותך "למה בדיוק התכוונת באספה האחרונה?". אתה הסברת שיש פיגור בלתי נסבל בגלל מחדליהם של חברים מסויימים.

הברירה היחידה היא לשכור מקצוענים שיבואו למשק, ישבו פה כמה שבועות ויזיזו את ההצגה כמו שצריך. כמה זה יעלה – עוד לא ידעת.

למחרת הגיע הנה המוזיקאי יואב נטע, אתו שתפת פעולה בכמה וכמה הצגות. הוא ביקש תמורת כל היקף העבודה ארבעים אלף שקלים.

באותו בוקר ממש התרוצצו המפיקה ע' וחברתה מועדת התרבות של הקיבוץ, א', בין כל הגורמים ברצונן לברר מה יהיה בכלל.

רכז המשק, פ', הודיע בישיבת המזכירות שהתכנסה לשם כך, כי אתה רוצה "קָארְט-בְּלָאנְשׁ" ׁ(צ'ק פתוח) וזה לא בא בחשבון. למשמע כל מה שקורה, החליטה המזכירות  (ללא נוכחותך) לבטל את ההצגה. אתה זוכר שלמחרת או מתישהו זימנו עצמן החברה נ' והחברה ש' לפגישה בסטודיו.

מייד עם בואן בישרו לך כי לאור המצב החליטו במזכירות ובועדת חג החמישים לבטל את הכל. אתה בלעת את הצפרדע  בשקט מבשר רעות לשלוות נפשך ושאלת אותן

"אז מה כן יהיה בחג"? הן אמרו שלא יהיה כלום רק ישירו ויאכלו הרבה וירקדו וזהו. בזה הסתיימה הפגישה.

 

כאן אתה רוצה להזכיר משהו מילדותך. כשכל החבר'ה עשו ביחד פיפי, דקלמו כולם במקהלה:

"דוֹנְטַה פִּישְטָה קוֹנְטְרַה וֵנְטוֹ"

זה מה שמזכיר לך כל הנ"ל ומה שיבוא להלן. כל האמור אירע כחודש לפני מועד החג. כשבועיים לפני החג התחלת לשמוע כל ערב ולתוך הלילה רעשי הגברה מכיוון חדר האוכל. מסתבר שאלה היו חזרות אינטנסיביות על משהו. אתה לא העזת ללכת ולראות אבל איכשהו נודע לך כי מכינים הצגה במקום שלך. עד היום אתה לא יודע בדיוק מי עשה שם מה אבל נראה שהחברה ד' כתבה משהו והחבר ס' ביים את זה.

אתה זוכר שהחברה ד' חביבתך דפקה אצלכם בדלת ושאלה אם מותר לבצע את השיר "סוכת שלום את יזרעאל", שכתבת לחג החמישים, בהצגה חלופית ושמישהו כבר הלחין אותו.

אתה לא צעקת עליה אבל זעמת מאד מאד והודעת לה בתקיפות שלא יעזו לגעת בחומר של המחזה שלך.

ד' שמעה ושאלה שוב אם יכולים לשיר את "עם ערב במרומי גבעה" (שיר שלך מחג ה-15).

אתה לא זוכר למה, אבל אחרי התלבטות השבת לה שזה שיר ששרים אותו עד היום בכל מיני הזדמנויות, כולל בסוף ליל הסדר, ושאתה מחשיב אותו לנחלת כולם ואם רוצים אז שישירו אותו.

אתה נכחת בהצגה החלופית הזאת.

שמת לב שבהצגה משתתפים כל חברי ועדת חג החמישים, גם חברים שבחיים שלהם לא שחקו בשום הצגה. נראה לך שועדת החג, יחד  עם אחרים, נחלצה להציל את המצב, העיקר שתהיה איזו הצגה. תוכן ההצגה הזאת לא היה כל כך ברור אבל בסופה היה ריקוד פנטומימה שנראה דרך החלונות של חדר האוכל מלמעלה, בליווי סימפוניה של בטהובן. בהצגה היתה תאורה של חברה מבחוץ אבל התאורה היתה כמו של מגרש חנייה. הקריין המרכזי של סיפור המעשה עמד בתוך מן סוכת טלפונים מעל לקהל והיה חושך ולא ראו אותו בכלל. בפתיחת ההצגה נקרא החבר דני הרפז לצלצל כמה פעמים בגונג ההסטורי שליד חדר האוכל צריף. הוא לא קם ולא ניגש לצלצל.

הקריינית ד' דילגה בזריזות על הקטע החסר. היו כמה חברים שהפגינו מחאה על כל מה שקרה: דני הרפז, שבכוונה לא קם לצלצל, דריק דוידסון, שחקן מרכזי בהצגה שלך, שסירב לשתף פעולה בהצגה החלופית וישראל מור, גם הוא שחקן מרכזי. לשאלתך אותו מה הוא חושב שבכלל קרה, הוא השיב שהוא לא רוצה לדבר בגלל הטרור המשקי. זהו. בסוף ההצגה הלכת הביתה וזהו. לאחר כשבוע שאלה אשתך באספה כללית אם מתכוונים לברר מה בדיוק קרה עם ההצגה שלך בחג החמישים ואיך זה שהציגו בכלל משהו אחר. יושבת הראש, מזכירת הקיבוץ, החברה נ.פ', הודיעה שלא חשבו על זה אבל אם אשתך עומדת על דעתה אז יקיימו בירור מתישהו. אתה היית שם אבל שתקת.


סוף הסיפור היה שלאחר שנה הודיעה לך אשתך שאתה הולך לטיפול נפשי מפני שאתה לא מפסיק סתם להתרגז ולצעוק ולשנוא את כולם וזה נמאס לה ושאתה תלך לרופא המשפחה ותדבר אתו על כל זה. רופא המשפחה ארגן לך טיפול במחלקת טיפול הנפש הגריאטרית של בית החולים עפולה.

לאחר ראיון עם הפסיכיאטר הראשי, סדרו לך שעה פעם בשבוע, שיחה עם עובדת סוציאלית קלינית. במהלך ארבע או חמש שנים היו לך ארבע אחיות סוציאליות קליניות כאלה. זה נפסק מפני שאושפזת בבית חולים אחרי שנפלת ושברת את מפרק הירך ועוד כל מיני ולא יכולת לנסוע יותר אל העובדת הסוציאלית. אתה לא חושב שזה ריפא אותך או משהו כזה. נשארת עם דכאון בלתי מוסבר ומה שהפסיכיאטר ההוא חשב על זה כבר הזכרת בתחילת המסמך.


אתה חייב בגילוי נאות: הרבה חברים וחברות סביבך, כולל העובדות הסוציאליות הקליניות, ובעיקר אשתך, הציעו לך לרדת מכל העניין ולשכוח אותו סופית, כי אף אחד לא יברר מה היה ואף אחד לא יתנצל על מה שהיה וחבל על העצבים. ככה זה בחיים ושתתגבר או לא. האמת היא שבכל הזדמנות שאתה נזכר בהכל אתה מתרגז עוד יותר, אפילו אחרי שבע עשרה שנים. למשל עשר שנים לאחר הסיפור חגגו ביזרעאל את חג השישים. בלי למצמץ שכרו מן "במאי על", שהוא בעצם קבלן להצגות יובל, שהוא מביא אתו הכל – מחזה, מוסיקה, תאורה, הגברה וכולי וגם לוקח את כל הכסף לעצמו. הקיבוץ שילם 150 אלף דולר. רכז המשק, ש', טען שהיקף ההוצאות על כל חג ה-60 היה 450 אלף דולר. אתה זוכר שבהצגת חג השישים היתה תאורה חזקה, הגברה מצויינת, מוסיקה ככה ככה ותוכן כל המחזה אפס מאופס. שום דבר על יזרעאל. במאי העל הזה, שהציג בעשרות קיבוצים, היה גורר אתו ממקום למקום את אותו הטקסט. לפעמים שכח לשנות כמה מילים שצריך היה לשנות.


וחזרה לחג החמישים.

אתה זוכר שפעם אמרו לך להעלות על הנייר כל מה שמציק לך וזאת מן תראפיה שיכולה להועיל. אז זה לא מועיל וככה תחיה עד הסוף. עד היום יש חברי קיבוץ שאתה נמנע מלדבר אתם חוץ מסתם "שלום" חטוף ואתה זוכר מצויין שמתי שזה קרה אתה איחלת לכל "האשמים" שישרפו או שיקפצו לבריכת החימצון. 

 בסוף בא לך לצטט מה שכתבת לפני חמש-עשרה שנים, בתוך המאמר "כמו אש בעצמות" (יש באינטרנט) בסיכום כל הפרשה:

"...שני עניינים, שונים במהותם, החזירו אותי בגיל 66 אל הכתיבה:

א. חג ה-50 של יזרעאל. חרף מחלתי (שבינתיים זכתה ל-4 מעקפים), ביקשתי להעלות הצגה, כאשר אהבתי אני, וכאשר אהבו הרבה חברים, פעם, בחגי ה-10, ה-15,  ה-20, ה-25, וה-36, אצלנו,  ובכל המקומות האחרים.

זו  עשויה  הייתה להיות גולת הכותרת של יצירתי בתיאטרון חג יובל.

הרבה טרחתי בכתיבה ובחזרות עם השחקנים. אך כל העניין לא צלח.

גם מפני שהקיבוץ שלי מלא וממולא "דור אשר לא ידע את יוסף", גם בכלל אוכלוסייתו וגם בקרב הנהלתו.

כך גם מפני שמי שעוד כן ידע -  נהג באטימות, באגואיזם דורסני ומביש, בכפיות טובה ובעיקר – בזלזול נורא."

ובא לציון גואל.

ב. ספר היובל של קבוצת יזרעאל  שיצא במהדורה חגיגית. התחלת לפרסם טורים שבועיים, בשם "קלנועיות חמורית"  בעלון הקיבוץ (גם באינטרנט), שתוכנם היה התייחסות למה שלא נכתב בספר היובל. המשכם היה ביותר מארבע מאות טורים שחלק מהם גם נכרכו בספר. 


רגע. אתה אמנם השתתקת ולא פתחת במלחמה וגמרנו, אבל אתה זוכר שתיכף לאחר חג החמישים פרסמת בעלון משהו כזה:

 

בִּשְׁבִיל לִסְלֹחַ

וְאִם אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ,

צָרִיךְ הֲמוֹן כֹּחַ

שֶׁמֵעוֹלָם לֹא הָיָה לְךָ.

 

וְזֶה נֶחְמָד לִהְיוֹת קַיִן

שֶׁקָרְבָּנְךָ לֹא נִרְצָה.

רַק עַל מִצְחֲךָ הָאוֹת:

 

שֶׁבְּךָ אֵין לִפְגֹעַ

וְאוֹתְךָ אֵין לִשְׁמֹעַ

וְאֶת שִׁירֶיךָ לֹא לָשִׁיר.

 

טוב,... 

שלום לחג החמישים ולא להתראות.

דרג את התוכן:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה