יום שני, 15 ביוני 2020

בית החינוך בצפון

זכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

אחד מאתרי הזיכרון החביבים עליך ביותר הוא בית החינוך בצפון.

זה היה מה שמכונה בית ספר עממי, בו למדו הילדים מכיתה א' עד כיתה ח' ועד בכלל. בית החינוך נמצא אז ברחוב פרדיננד לאסל – פינת רח' ברנשטיין.

זה היה מבנה בעל שתי קומות, כל החצר היתה חול בלבד ועל הגג היה מעין צריף גדול ובו נגריה. אתה זוכר איך אמא שלך הביאה אותך בפעם   הראשונה לבית החינוך להרשם ולהבחן על פה על ידי המנהל גרשון זק. היתה שם עוד מורה. אולי שושנה קרסנר או יונה הלפרין או רחל ינחל. גרשון שאל אותך (כך אמך מספרת) לאיזו חיה יש שתי רגליים. אתה השבת שלתרנגולת. הוא שאל ולמי עוד? ואתה השבת "לגננת". גרשון והמורה פרצו בצחוק.


 אתה זוכר את כיתה א' בבית החינוך. קומתו הראשונה של בית הספר היתה גם חדר מדרגות, גם מטבח, גם חדר אוכל, גם כיתה א' וגם חדר המנהל וספרייה. שאר הכיתות היו בקומה השניה. אתה זוכר היטב מכיתה א' את המורה שושנה קרסנר שבסוף  כל יום לימודים היתה קוראת לכם את סיפורי טרזן. אתה זוכר היטב את המורה משה ברקאי, שהיה, בכל מאודו, איש תאטרון, במה ומשחק. הוא היה עושה פרצופים ומשכיב את כולם על הרצפה. לא היתה לו סבלנות. כשהפריעו לו הוא היה צועק, שובר את המטאטא של הכיתה וזורק על הרצפה בכח גולות של עפרונות. משה ברקאי ארגן וביים הצגות בבית החינוך בכל חגי ישראל ומועדים אחרים. אתה זוכר איך בכיתה א' חבשו לכם כובעי שוטרים ומכבי אש עשויים מנייר. אתם הסתדרתם בזוגות וצעדתם בתהלוכה ושרתם אופרטת ילדים של לוין קיפניס: "תרו-תרו-תרועה / קומה רמי בוקר בא. / די ישנת כל הליל / עד מתי תשכב עצל / ורם איננו קם. / הנה באים הכבאים, הכבאים כולם./ אחד נושא צינור ארוך / שני נושא סולם / זליף זלוף, זליף זלוף וכו' וכו' "


אתה זוכר היטב שכל הכיתה ישבה בחצר החולית במעגל לשחק ב"יש לנו גולם". באמצע המשחק נגשו אלינו שני גברים. אחד היה גרשון זק, מנהל בית הספר והשני לא מוכר. גרשון אמר לכם במהירות ובקיצור: "אתם תשבו פה ותמשיכו לשחק. אם יבוא מישהו לשאול אתכם אם ראיתם איזה איש שאתם לא מכירים עובר פה אז תגידו שלא והאיש הזה שאיתי הוא המורה שלכם".  מתישהו מאוחר יותר נודע לכם שהאיש שבא להתחבא אצלכם היה אפריים דקל (קרסנר) ראש הש"י של ההגנה וזאת אשתו שהיתה גם המורה שלכם בכיתה א'.


אתה זוכר שהרחובות ליד בית הספר לא היו אלא שבילי חול ששימשו למשחקים. אתה זוכר שהייתם הולכים ל"כרם" שגבל במדרון הכורכר של שפת הים. החלקה הגדולה הזאת גם כן היתה כרם גפנים שניטש לפני שנים רבות ועדיין נמצאו בה גזעי גפנים יבשים. הכרם שימש למשחקי כדורגל, לאימוני חג"ם וכו'.  בקצה הכרם היה בית קברות עתיק. זה היה, כנראה, בית הקברות של ערביי יפו, או של אוכלוסיה ערבית שחיתה במאה התשע-עשרה בסביבה הקרובה. צפונה משם, בין בית הקברות ונמל תל אביב, היה "מחנה יונה". זה היה קמפ צבאי בריטי ששימש כבית החלמה והבראה לחיילים שנפצעו במלחמה.

בינו לבין הנמל היתה מערכת המערות של מקס. מקס היה איש תמהוני שהתגורר במערות שחצב במו ידיו בסלע הכורכר. הוא היה מאוד ידידותי לילדים ונהג להזמין אותם לראות את המערות שלו. במורד מדרון הכורכר, ליד מקס, היה אתר פרה-היסטורי. המורה לטבע של בית החינוך, מנחם דור, לקח אתכם אל האתר הזה וביקש שתחטטו בו ותמצאו כלי צור. בחוף הים, מתחת לבית הקברות העתיק, היה מקום שאתם קראתם לו "הַבִּירְכֶּה". זה היה מקום רחצה פופולרי. סלעי הים יצרו מעין בריכה גדולה סמוך לחוף. יכולתם לעמוד שם בתוך המים עם הראש בחוץ. הבירכה הזאת  היתה כל כך חביבה על ילדי בית החינוך עד שהיו הולכים לרחוץ בה אפילו שלוש פעמים באותו יום.


בית החינוך בצפון היה פואמה פדגוגית, אידיליה וגם אפוס של חינוך על פי תורתם של יאנוש קורצ'אק ואבות הסוציאליזם הגרמני פרדיננד לאסל ואדוארד ברנשטיין. פינת הרחובות פרדיננד לאסל ואדוארד ברנשטיין היוותה כנראה השראה לחינוך על פי רעיונות הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית בתחילת המאה ה-20.

בית החינוך בצפון היה ממוקם באמצעה של שכונת הפועלים של צפון ת"א. השכונה השתרעה בין שדרות קק"ל  (בן גוריון) לביו רחוב ארלוזורוב. תושבי השכונה כולם היו חלוצים שהגיעו לפלשתינה בהשפעת התנועות הציוניות – סוצילסטיות. מכאן נבע יסודו של מוסד חינוכי לילדי הפועלים ברוח תנועת הפועלים, זרם העובדים וההסתדרות הכללית. בית הספר כולו – תלמידים ומורים כאחד – היוו קהילה לומדת ומלמדת. הקהילה הזאת קיימה שלוש אספות כלליות בשנה. המורים היו חברים באסיפה כמו כל התלמידים. יושב ראש האספה היה תלמיד בית הספר. היו בבית הספר כמה וכמה ועדות של תלמידים: הועד הפועל, תרבות, משמעת, תקציבים וכולי. בבית החינוך היה עיתון יומי שהוקרא בזמן ארוחת הצהריים. שם העיתון היה "מעשים בכל יום". המנהל גרשון או המורה דוד אלוני היו מקריאים אותו בקול רם באוזני כל התלמידים.

 

בבית החינוך   פעלו חדר אוכל ומטבח וכל התלמידים קבלו שם ארוחת צהריים. ביום שישי כל שבוע, לבושי חולצות כחולות כעניין של חובה, התכנסו התלמידים לארוחת עשר שכללה תמיד לחמניה וכוס קקאו. שני שירים היו אז חובה: "חולצה כחולה והיא עולה בלי שום ספק על כל העדיים" וגם "היתה צעירה בכנרת אשר בגליל". נוסף להם היה נהוג לשיר את "תחזקנה ידי כל אחינו". חדר האוכל של בית הספר שימש לאירוע מיוחד במינו. השיעור הראשון בכל יום א' היה מוקדש למה שכונה "שירה בציבור". המורה לזמרה, יונה אטלינגר, היה מכריח את כל תלמידי בית הספר להקשיב לנגינתו בפסנתר. הוא נהג לנגן רק קטעים של באך, מוצארט ובטהובן. אחר כך היה מלמד בכל שבוע  שיר חדש כלשהו. אתה זוכר את שלט הנחושת שמעל ללוח בחדר האוכל, שבו נכתב "שיר חדש" ותחתיו מילות השיר החדש.

 

אתה זוכר שאת השירים לימדו גם יונה אטלינגר (נגן קלרניט ופגוט בתזמורת הפילהרמונית) וגם שלמה קפלן, מוסיקאי ומנצח מקהלות בכל הארץ. אתה זוכר איך הביאו פעם לשירה בציבור את מנשה רבינא בכבודו ובעצמו, לספר על שירה יהודית עממית. בתום השירה בציבור היה על התלמידים לעמוד ולשיר את שיר התפילה "התִּשָמָע תפילתנו עם תפילת היקום, העולם/ מעל פני רשע ודם/ לאחוה לרעות לשלום אדם". בבית החינוך בצפון היה ערך העבודה נלמד בדבקות. במסדרון המדרגות היתה כרזה: "בעבודה לקינו – בעבודה נרפא" וכן ציור של איכר חורש של אבל פאן וכמה מציוריה של קטה קולביץ. יום אחד בשבוע הלימודים היה מוקדש לעבודה.  בכל אחד מימי השבוע כתה אחרת לא למדה אלא עסקה בעבודות שונות. היו עובדים בנקיונות, בבישול במטבח וברחיצת כלים אחרי ארוחת צהרים  וכן בעבודה חקלאית בשדה של בית החינוך, שהיה על שפת הירקון. (בין סמינר הקיבוצים למורים לבין הירקון).

 

באינטרנט, בסדרת צילומים מתל אביב של אז יש צילום של הירקון. בצד ימין של הצילום נראה עץ אקליפטוס ענק ששורשיו מתעקלים אל תוך הנחל. במרחק נראה גשר הירקון של אז. מימין לאקליפטוס היה מין קיוסק של ערבים משיח-מוניס. היה שם תמיד ילד ששמו מוסא. בכל הקיוסק הזה היו רק צנצנות של גבינת כבשים ופלפלים חריפים נורא. קשורה אל האקליפטוס, היתה סירה ענקית ברוחב חצי הירקון. זאת היתה כנראה סירה שהובילה משאות בתחילת המאה העשרים. אתה ראית אותה שם במשך שלוש-ארבע שנים, נטושה ותחתיתה שקועה במים. 


נניח רגע לבית החינוך בצפון ונחזור אל שכונת מגוריך.

בהמשך רחוב שלמה המלך צפונה היה בית דירות גדול מאד שרוב דייריו היו יהודים חרדים מגרמניה. אתה זוכר לטובה ילד אחד, פִּינוֹ שפילמן. הוא גר בקומה הראשונה. מעולם לא נכנסת אל הדירה הזאת. אתה זוכר כמה נשים חובשות שביסים על הראש ואת האבא של פינו עם אף ענק. הוא דיבר רק גרמנית. פינו היה הילד הכי חכם בשכונה. הוא ידע המון דברים, שיחק הכי טוב בבנדורות ובדוּדֶס. הפורפרות שלו הסתובבו הכי הרבה זמן (גם פורפרה רגילה וגם פורפרת שוט). ואולם האבא של פינו לא רצה שבנו המוצלח ילמד בתיכון ובלימודים גבוהים. פינו בגיל שלוש-עשרה נשלח לעבוד אצל צורף. בני דודיו היו פנחס ואשר שפילמן, ילדים שהיו מרבים לשחק בשכונה. מול הבית הזה, בצידו השני של הרחוב, היה בית ישן של שלוש קומות.


 בקומה הראשונה גרו שני אחים: משה, שקראנו לו קוֹקְמָן, ושאחר כך קראו לו בצבא קוֹקְלָה, ואחיו הקטן – עמוס, שכולם קראו לו אָמוֹ. את הילד הזה אהבו כולם וגם פינקו אותו.

בצד האחורי של הבית גר ילד מוזנח להחריד, מנחם. הוא היה עם אמו, מין משפחה חד הורית. כשהיו מציצים לתוך הדירה ראו בלגן איום ונורא – המון תכשירי קוסמטיקה מפוזרים בכל מקום ואף אחד לא מטפל, לא רוחץ ולא מאכיל את מנחם. בשעות הערב היתה האמא שלו יוצאת מהבית אל הרחוב לבושה ומאופרת בסגנון נערת ברים וזאת היתה כנראה פרנסתה.  

בקומה שניה גרו בעלי הבית, משפחת שיף. היו להם שני בנים, קובי ויזהר. האח הגדול, קובי, נהרג במלחמת העצמאות ליד שכונת התקווה. הילד יזהר, שאנחנו קראנו לו קיז'ו, היה אחד הבולטים בין ילדי השכונה.

בקומה השלישית גרה ילדה ושמה בתיה וישליצקי. היא למדה אצלנו בבית החינוך בצפון. בסוף כיתה א' החליטה משפחתה לנסוע לפולניה, כי בארץ היה חוסר עבודה ובפולניה עושר רב.   באמצע כיתה ב', 1939, חזרה משפחת וישליצקי מפולין עם הזנב בין הרגליים.


בהמשך הרחוב, בערך מול השער של גן החיות, בבית דירות בן שלוש קומות, התגוררו ד"ר  ירוסלבסקי  ובנו גבי.      הד"ר ירוסלבסקי היה הומיאופט. זה מה שהיה כתוב על שלט בכניסה לבית. סביב הרפתקאותיו הלכו אגדות בשכונה. ספרו שפעם הגיעה אליו אשה שכמעט נגמרה. ספרו שהד"ר ירוסלבסקי אמר לה לאכול כל יום רוטל ענבים (רוטל = 4 ק"ג) ולשתות בכל יום חצי כוס מי ים. אמרו שהאשה הבריאה לגמרי. לילד גבי לא היתה אמא קבועה. אבא שלו היה מתחבר כל כמה זמן עם אשה אחרת. במגרש, ליד הבית עמדה נטושה המכונית של ד"ר ירוסלבסקי. זאת היתה NSU בלי גג. חלון הזכוכית הקדמי היה סדוק לכל גובהו. באמצע הדרך מישהו קדח חור קטן, השחיל שם בורג עם אום והידק משני הצדדים עם דסקיות. הדיסקיות האלה היו שני חצי גרושים. ילדי השכונה ניסו להגיע אל החצי גרושים אבל לא הצליחו.


הבית הזה היה גם בשלמה המלך וגם בשדרות קק"ל. זה היה בדרך מגורדון 79 אל בית החינוך בצפון ובחזרה. בבוקר הייתם קמים, אתה ואחיך. אחרי החביתה והקקאו של אמא הייתם הולכים לבית החינוך. בין ביתכם לשדרות קק"ל היה מגרש גדול מלא שיחי חִילְפה. המגרש שימש גם למשחק הכדורגל. בצד של קק"ל היו תקועים שני רלסים ענקיים. לכם הם שימשו כשער הגיוני. שדרות קק"ל של אז היו גם המוצא של אגן הניקוז מגן הדסה ועד לכביש השחור (כביש האספלט בין תל אביב לפתח תקווה). בכל ימות החורף היה כל קטע הדרך בצד גן הדסה רצף של שלוליות, ביצות ומפלי מים זורמים. הילדים נהגו לצוד שם ראשנים ולהשיט סירות נייר. ילדים חכמים מאד היו סוחבים לשם קרשים גדולים או סתם פיילות ומנסים לשוט בביצה. זה תמיד נגמר בלהתהפך ולצאת החוצה רטובים ומבוצבצים.


אחיך ואתה צעדתם לעבר שלמה המלך פינת קק"ל. משם מיהרתם מערבה עד צומת רחוב ריינס. בחורף היה שם תמיד שטפון נורא, כשהמים מכל הסביבה וגם מגן הדסה היו זורמים לשם. המים היו מציפים את הכבישים וגם את כל משק הפועלות שהיה בסמוך. האוטובוסים, מספר 5 ומס' 13, היו שקועים במים עד מעל לגחון. משם הייתם צועדים לעבר קק"ל פינת דיזנגוף. לפני פינת הרחובות היה בית בן קומה אחת שבו גרו תימנים. בעל הבית התפרנס ממכירת פלאפל. קיוסק הפלאפל היה על שפת המדרכה. היה מעניין מאד לעצור שם ולהסתכל איך הוא עושה את הפלאפל, אחד אחד, במתקן ידני.


בפינת דיזנגוף היתה חנות מכשירי כתיבה של שמואלי, בחנות הזאת אפשר היה לקנות הכל: גם חיילי עופרת, גם ספרי לימוד, גם טיארות וגם ניירות צלופן צבעוניים לעשיית טיארות. עולים עד רחוב גרץ פינת קק"ל. שם יש מגרש גדול מאד שבקצהו המערבי ניצב מלון ירדן. אתם הייתם חוצים את המגרש באלכסון, מגיעים לסימטה צרה לפני רחוב בן יהודה. בסימטה הזאת היה בית ישן נושן, בן קומה אחת ובו התגוררה אשה זקנה מאד מאד. היא היתה סובבת במרפסת הבית ויורקת כל הזמן. כאן הגעתם לרחוב בן יהודה, עברתם לרחוב פרדיננד לאסל, שם עומד בית החינוך. אתה זוכר איך כל תלמידי בית הספר היו צמודים למעקה במסדרון וכולם מביטים אל החצר האחורית של בית דו קומתי שחזיתו שדרות קק"ל.

 

מה שהתלמידים היו רואים (בהפסקה הגדולה בשעה 9:30 בבוקר), זה את בן גוריון יושב בחצר ואוכל את הכוס לבן שפולה אשתו היתה מכריחה אותו לאכול. אתה זוכר שעל הבית היו מופקדים כמה נוטרים יהודים (גפירים). פולה בן גוריון היתה שולחת אותם לצרכניה לקנות כל מיני דברים למטבח שלה. אחרי יום הלימודים, שעה שלוש וחצי אחר הצהריים, הייתם, אחיך ואתה, צועדים בחזרה הביתה.  בדרך כלל הייתם הולכים בבן יהודה לפינת קק"ל, ששם היה הקיוסק ההסטורי של בֶּרַ'לֶה. ילדי כל הסביבה היו צובאים בפתחו של הקיוסק בשביל לקנות מנה גלידה או כושי (קרמבו). בר'לה היה מכיר את כולם ומרבה להתלוצץ. משם הייתם יורדים בקק"ל לעבר דיזנגוף.

מלון ירדן שמשמאל היה פעם בית מלון רגיל. במלחמת העולם השניה הוא הפך למפקדה של הצבא האמריקאי בכל המזרח התיכון. כל הזמן היו שם המון חיילים אמריקאים. יורדים בקק"ל ומנסים בזהירות לעקוף בית אחד שמסוכן לעבור לידו. שם גרו ה"קָדוּחֶסִים". אלה היו כמה אחים, כולם לבקנים, שנהגו להתעלל בכל ילד קטן שעבר מול הבית. אחריהם.

בפינת אמיל זולא, התגוררה עוד מפלצת אחת: יוסף ברוסט. זה היה נער מופרע לגמרי שהיה יורק למרחקים ומרביץ לכל מי שנתקל בו. אם שרדתם הגעתם לדיזנגוף, עברתם לאורך קק"ל עד ריינס, עברתם את מעונות עובדים ו', את שפינוזה, את פילון חזרה לשלמה המלך עם גן החיות.

 

לא היה לכם על מה למהר הביתה. גם אבא גם אמא היו בעבודה מחוץ לבית.

בדרך כלל הלכתם ישר לשחק עם ילדים בשכונה. כבר אז ועד היום, במקום מגרש המשחקים שלכם, ניצב גן עירוני. את הגן העירוני הקטן הזה בנו אחרי שאתם הגעתם לגור בסביבה. לפני שהעיריה הקימה את הגן, זה היה סתם מגרש. בצד הדרום-מערבי שלו עמד עץ ג'ומס ענקי (שקמה) עליו הייתם מטפסים ומנסים לטעום ג'ומס לפני שזבוב הים התיכון היה מתנחל בו לפניך. לדעתכם זהו עץ השקמה הצפוני ביותר בתל אביב. באמצע המגרש היה אתר שבו נהגתם גם לשחק, גם לעשות קרטושקס וגם להשתעשע בפצצות קרביד. 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה