אלי בתלם בואה

בעקבות כל מיני תכניות רדיו ביום הזכרון לחללי צהל, גם אתה שואל את עצמך: איפה היית אתה במלחמת יום כיפור?

אתה זוכר את יום השבת המר והנמהר ההוא. אתה שכבת במטתך חולה בשפעת.

היות וביום כיפור לא היה "קול ישראל" ברדיו, הקפדת להאזין לשידורי הבי.בי.סי.

אתה זוכר שבשעה עשר וחצי בבוקר נשמע משם מבזק חדשות מוזר.

כל תחנות הדלק במדינת ישראל נפתחו ביום הכיפורים (דבר שמעולם לא קרה)  ושרתו מכוניות צבא. לא היה לכם טלפון ולא יכולת לברר שום דבר אצל אחרים.

בארוחת הצהריים כבר חלפה השמועה שעשרות חברים אנשי מילואים קיבלו צו 8 ונקראו בדחיפות להתייצב ביחידותיהם.

אתה זוכר איך שבשעה שתיים ועשר דקות אחרי הצהריים התחילו שידורי קול ישראל חרף יום כיפור. הקריין הודיע כי גם הסורים וגם המצרים פתחו במלחמה ברמת הגולן ובסיני ושכוחותינו "ממגרים" את האויב.

הקריין היה עובד חדש ברדיו ושמו אריה גולן.

לקראת יום העצמאות האחרון 2015, סיפר השדרן הותיק  אריה גולן, כי אז עוד לפני שהחל לשדר חדשות קול ישראל, הזעיק אותו משה חובב הידוע. השדרן הצעיר גולן לא הבין מדוע מחייב אותו משה חובב לקחת את המיקרופון ולשדר את ההודעה הגורלית. משה חובב תירץ זאת בעובדה שאם ישדר את זה הוא בכבודו ובעצמו יישמעו הדברים יותר מדי דרמטיים ומפחידים. במשך היום נודע כי מאות חיילים מכל ישובי הסביבה הוזעקו בדחיפות נוראה.  

למחרת בבוקר ירדה פקודה על כל מי שהיה פעם תותחן נ"ט בגוש, להגיע לקיבוץ מעוז חיים לריענון מקצועי דחוף. זה היה מוזר. ההגנה המרחבית של הגוש התחסלה אחרי מלחמת ששת הימים. כל לוחמיה שובצו לשרת בכל יחידות צהל. אתה, למשל, הפכת להיות נהג במילואים, מה שכונה אז "נהגוס". סיבה נוספת למוזרות הפקודה הייתה העובדה שלא נמצאו בישראל שום תותחי נ"ט 90 מ"מ קטנים (לשעבר 6 ליטראות) וגם  75 מ"מ גדולים (17 ליטראות) הכל ממלחמת העולם השנייה. לפי הידוע נמכרו כל התותחים לצבאות אחרים. אז בשביל מה הזעיקו את כולם?  נראה שגם המפקדים (לשעבר) לא ידעו בדיוק למה. אז כולם חזרו הביתה מהקרב הזה בלי לדעת לשם מה נקראו.  

אתה זוכר את יום ראשון השכם בבוקר ה-7 באוקטובר. חברך טיוכ'קה ואתה נהגתם לקיים צעדת בוקר לפני תחילת העבודה במשק. ברגע מסוים חלפתם ליד צומת יזרעאל. מולכם הגיחה משאית "סקאניה" אזרחית עם קבינה אדומה. הנהג עצר לידכם. הוא היה חיוור ועיניו התרוצצו מפחד. הוא גמגם ושאל איך מגיעים מכאן לטבריה?

אתם סיפרתם איך ושיזהר מאוד בירידה מיזרעאל לצומת נבות ושייסע שם אפילו בהילוך ראשון. אחרי שזז, ראיתם שהמשאית היתה עמוסה במאות פגזי תותח, שאוי ואבוי אם היתה מתרחשת איזה תאונה לאוטו הזה.

ועוד משהו על קצת אחרי יום כיפור. מתישהו בתחילת 1974 קיבלת צו מילואים ל-40 יום. שירות המילואים הזה התחיל ברענון במחנה אליקים. שם חזרו ולימדו את כולם איך לירות ברובה צ'כי משומש, ואפילו ברובה רוסי משומש שהתגלגל כנראה לצה"ל במלחמת ששת הימים. לא ירינו אש חיה גם כי לא בטוח שהרובים האלה יכולים לירות. אחרי יומיים ציידו כל מילואימניק ברובה צ'כי שיצא מהשימוש בצבא וכן ב-50 כדורים שנארזו בעיתון מגולגל בצורת גביע, כמו שפעם מכרו גרעינים. אח"כ  עלינו לאוטובוס שהסיע אותנו אל כתובת בלתי ידועה. האוטובוס הזה הוריד 12 חיילי מילואים במושב שתולה, על כביש הצפון - כיתת חיילים שלא ראו זה את זה בחיים שלהם.

אתה זוכר שהמ"אז (מפקד היישוב) המקומי נוכח באיזה נשק אנחנו מזויינים ורתח מזעם. הוא הורה לנו לתחוב את הרובים האלה מתחת למיטות וסיפק  לכיתת המילואימניקים תתי מקלע עוזי וכמה מקלעי M-G גם הם מתוצרת  צ'כיה משנת 1948.   

במושב שתולה היו כמה בתים ריקים. אתם קיבלתם לרשותכם כזה בית, בו הייתם אמורים לישון, לבשל ולאכול.

אתה זוכר שבכל כמה ימים היה צריך לרדת עם הג'יפ הארוך של משמר הגבול, שעמד לרשותכם, אל בניין המצודה המשטרתית שממול למושב נוטרה, ושם הייתם מקבלים את כל הפרודוקטים אחת ליומיים.

אתה זוכר שאחד מהמילואימניקים טען שהוא המ"כ שלנו אבל היה עוד אחד בקבוצת החיילים שטען שהוא בדרגת סמל, אז הוא אמור להיות המפקד. במשך כל 40 היום לא חדלו שני אלה מלריב. תפקידנו היה לקיים סיורים עם הג'יפ במשך כל הלילה, לשבת בתוך "החביות" (מן מגדל גבוה שמסתובב ב-360 מעלות ויש בו זרקור רב עוצמה). הנשק ב"חביות" היה מקלע ה M-G 34. לא הייתה לכם הזדמנות לנסות אותו אבל אתה זוכר, מבסיס הטירונים שלך בנח"ל, שהדבר הזה יורה 900 כדורים לדקה.  

תפקיד נוסף היה לשמור במשך היום על גן הילדים ועל כיתת בית הספר שהיו ביישוב שתולה.

מושב שתולה היה ממש על גבול לבנון כשמולו היה כל הצד השני היה ממש "פתח-לנד". אתה זוכר נקודת ציון בצפון שתולה, מה שכונה אז "הבלאטה", שזה סלע ענק בגובה של בית קומות.

ומי בישל לנו את ארוחות הצהריים?  לאחר יום או יומיים, שפשוט לא בישלו ואכלו סתם מה שיש,  התנדבת אתה לבשל. היה לך מעט ניסיון מבית אמא, וגם קצת מהקיבוץ. הסיכום היה שאתה מבשל ומגיש את ארוחת הצהריים וזה פותר אותך מתורנות השמירה במשך היום.  אתה גם לא שוטף את כלי האוכל והבישול, שאת זה עשו כולם בתורנות. למותר לציין שכל המטבח הזה היה טינופת איומה ונוראה. מה אתה זוכר שבשלת?  מרק בשר עם הרבה בשר, תפוחי אדמה, שעועית, בצל, גזר וכולי. (באיזו שהיא תכנית טלויזיה כינו את המרק הזה "מרק ביאליק")  עשית כמה פעמים קציצות בשר, אורז מבושל ובעיקר כמויות גדולות של מרק פירות (קומפוט) מפני שהצבא סיפק לכם המון שזיפים ואפרסקים לא כ"כ טריים. את זה חיסלו ברגע. 

לא כולם חשבו שהאוכל "מעשי  ידיך" היה מי יודע מה, אבל כולם אכלו ולא השאירו וגם נשארו בחיים.

אתה לא זוכר למה נקלעת פעם לכיתת בית הספר המקומית. היו בה כ-15 ילדות וילדים ,מכמה גילאים. המורה היתה מה שקרוי "מורה חיילת", במין שירות לאומי שהמדינה נותנת להתיישבות החדשה. הסתבר שהמורה היא בת קיבוץ גבע ושהיא המורה היחידה במקום. שנת 1974 היתה אמצע הקריירה שלך כמחזאי-במאי.

אתה לא זוכר מדוע - או מפני שהמורה כבר שמעה עליך או השד יודע למה, הסכמת או הצעת לביים הצגה עם מעט הילדים האלה, מה שיכול להיות בשבילם "לימודי העשרה דה לוקס".

כולם שמחו על הפרוייקט - המורה, הילדים ובעיקר האמהות של הילדים. אתה בחרת לעשות את ההצגה "הזמיר ומלך סין", על פי הנס כריסטיאן אנדרסן.

לאחר כשלושה שבועות  של פעילות דרמטית מפתיעה ומהנה, עם תלבושות שהבאת מהקיבוץ, התקיימה ההצגה. 

כמעט כל אנשי המושב נוכחו. הם היו כורדים במוצאם ולא זיהו מה בעצם מתרחש על הבמה, אבל עבור הילדים הייתה זאת חוייה אמיתית. זמן רב לאחר ההצגה הוסיפו הילדים לדקלם את כל מהלך ההצגה בעברית על-תקנית ולא מוכרת אפילו לילדים צברים.

 יש עוד הרבה זיכרונות מהמילואים ההם. למשל, איך ישבת חצאי לילות  "בחבית המגדל" ומתת משעמום והדבר היחידי שיכול היה להעסיק אותך זה לשמוע במוטורולה את הקללות של נהגי המוניות בתל אביב.

כעבור 39 שנים מאז המילואים בשתולה, הזמינו אותך לחגיגה במלאות  90 שנים לייסוד קיבוץ גבע.  כל החגיגה הייתה קונצרט אחד ארוך של "הגבעטרון המודרני", שבסופו שרו גם שיר שאתה חיברת לחג ה-50 שלהם ושהלחין אותו  דב כרמל.

באחת ההפסקות הכריז יואל פרנס, מארגן הטכס, כי אמנון בקר, שכתב את  "אלי בתלם בואה", נוכח בקהל אחר כבוד. כעבור כמה דקות נגשה אליך אשה בגיל ה-60 מינוס ולחצה בחמימות את ידך.

"אתה זוכר מי אני?" שאלה. השבת בשלילה.

היא חייכה ופלטה "אני המורה חיילת שעם התלמידים שלי עשית הצגה בשתולה". היה תענוג לשמוע ולהיזכר.

ועכשיו שיר הפתיחה למחזה "אמור משהו חשוב" לחג  ה50- של קיבוץ גבע. 

כזכור לא הוצג המחזה בנסיבות מביכות ואולי גם מכוערות, אבל השיר הושר גם הושר ואפילו יש כמה "גאבעונים" שטוענים שזה השיר הכי יפה שכתבו על גבע.

אתה לא חושב כך. השיר לחג ה60- של גבע, שחברו דידי מנוסי  וקובי אושרת - "את הגלבוע מישהו צבע אדום" - זה שיר ללא מתחרים.

והרי השיר שלך:

 

"אלי בתלם בואה"

מילים:אמנון בקר

לחן:דב כרמל

 

אלי בתלם בואה ,

שם אל ראש הגבע.

נועם פעמיך

קול דמי יסעיר.

 

תלתלי זהב לך-

קסם אהפכם לי.

צחצחות פניך

בקמטים אחרוש.

 

אם קשה הדרך,

אל ירך ליבך,

הולם בו,אני נותנה

פתח לו ויביע

בשורה קולחת.

לבבי אותו אשמע.

 

כי אלי תבואה

שם אל ראש הגבע.

עזה תהי כמוות

אהבת חיים.