יום שלישי, 16 ביוני 2020

מקס פיין

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

ועכשו למקס פיין.

בית הספר המקצועי על שם מקס פיין היה אז בבניין גדול ובולט בכל סביבתו. הוא היה בצד המערבי של שכונת עובדי הרכבת וכמה מפעלי טקסטיל ומסגרוּת. בצידו המערבי השתרע אתר ענקי של בריכות הדלק של חברת SHELL.

כל זה היה ממזרח  לדרך חיפה תל אביב של אז. אתה זוכר שבסוף כיתה ח' של בית החינוך בצפון נתן המחנך אלימלך אפשטיין (זכרו לקללה) יעוץ להורים בעניין עתידם של ילדיהם. אתה סיימת את בית הספר העממי עם תעודה של "מספיק בקושי" בכל המקצועות, להוציא אולי עברית וספרות. אמא שלך עמדה מול המחנך הזה והוא אמר לה בפשטות:

"הילד שלך לא כל כך מוצלח בראשו אז כדאי שילך ללמוד איזה מקצוע שבשביל זה צריך ידיים."

אתה דוקא זוכר שבכיתה ה' או ו' כתבת תקציר של אחד מהספורים של אליעזר שמאלי, במסגרת לימודי מקראות. המורה דוד אלוני הודיע לכיתה שכל החיבורים לא מוצלחים, חוץ מהחיבור של אמנון.

הוא נתן בידך את המחברת עם החיבור וביקש ממך לקרוא בקול רם. כשסיימת הכריז באזני כולם:

"כך צריך לכתוב"

זאת נוסף לרשימות המצחיקות שכתבת לעיתון בית הספר "מעשים בכל יום", רשימות מהן נהנו גם התלמידים וגם המורים. אבל הוריך קבלו את העצה של אלימלך וניסו לרשום אותך לבית ספר מקצועי. דרישה מקדימה לצעד הזה היתה מבחן פסיכוטכני במחלקה לחינוך של עירית תל אביב.

 

אתה זוכר שלא הצלחת לפרק שם איזו קופסא מסובכת ונכשלת בבחינה הזאת. עם כל הכשלון הלך אביך להנהלת בית הספר מקס פיין וביקש רחמים ושיקבלו אותך לבית הספר. במבט לאחור יתכן שכך קרה מפני שבמקס פיין למדו הרבה ילדים "מפגרים" כמוך.

 

אתה זוכר כשהגעת לבית הספר, מחצית יום הלימודים היתה עבודה במסגרות. היו בכיתה כארבעים נערים, כל אחד קיבל פינת שולחן עם מלחציים וארון מתחתיהם וגם פצירה גדולה וגסה. לכל אחד מכם נתנו קטע קטן של ברזל H באורך חמישה עשר סנטימטר. אתם הייתם אמורים להפוך את ה-H הזה למין צורת  ח חלקה שכל זויותיה 90 מעלות בדיוק. שם המורה היה בּוּקי. הוא היה איש טוב אבל התנהג אליכם כמו רשע מרושע. זה לקח אולי חודש שלם של עבודת פרך לעבד את ה-H הזה. כולם היו לבושים באוברולים כחולים ומגושמים. אבא שלך לקח אותך לרחוב נחלת בנימין, לחנות של בֵּיין שהתמחתה בבגדי עבודה. אבא שלך בחר לקנות דוקא מין מכנסיים ארוכים וריבוע גדול על החזה, כבגד עבודה. אתה לבשת את זה וכל הזמן קינאת באלה שיש להם אוברולים.

 

אתה זוכר שפעם הגיע לכיתה צלם מהעיתון "במעלה" וצילם את התלמידים בעבודה. לאחר שבוע התנוסס צילום פורטרט גדול שלך בעמוד השער של "במעלה". עד היום אתה שומר את הצילום, ממוסגר. מבית הספר הזה יש המון זיכרונות.

 

 

אתה זוכר את העבודה בנפחיה עם הנפח הזקן שדיבר רק יידיש אבל היה מקצוען ממש. הוא היה מסוגל לשים שעון יד על הסדן לשפוך על השעון טיפת מים, להרים מעל זה פטיש של ששה קילו וכמעט להכות בשעון אבל עצר באלפית השניה האחרונה. על הפטיש היתה טיפת המים והשעון נותר שלם.

 

אתה זוכר איך עבדת שם עם פטיש על הסדן והנפח אמר שאתה מכה היטב. יש המון דברים על בית הספר הזה. למשל, בארון שמתחת למלחציים הייתם משאירים את בגדי העבודה וקופסת אבקת כביסה "קסם", שבעזרתה הצלחתם לרחוץ את הידיים אחרי העבודה. כולם היו גונבים "קסם" מכולם וזה היה עסק גדול בבית הספר.

ולמשל השיעורים בשרטוט טכני  שקבלתם שם עם המורה צבי וֹולפר. אתה זוכר שכל השיעור הראשון הוקדש ללימוד קפדני של איך מחדדים עפרון שרטוט עם סכין גילוח. צבי וולפר היה מורה קפדן חסר פשרות.

 

אתה זוכר שהוא נהרג בטבח שעשו הכנופיות מיאזור בבית חרושת "היוצק", (בערך מול מקוה ישראל) .

אתה זוכר מה שספרו אז, שמחלקת הלוחמים שהחזיקה בעמדה הזאת, אזלה להם התחמושת. אנשי ההגנה מתל אביב התקשרו לצבא הבריטי והציעו לפנות את המקום בתנאי שהצבא יחפה על הנסיגה. הבריטים שלחו לשם משוריינים, פגשו את הלוחמים  והכריחו אותם להסגיר את נשקם לפני הפינוי. כשכל הנשק היה במשוריינים הסתובבו אלו לאחור וברחו. אז התנפל על מחלקת היהודים המון ערבי וערך בהם טבח. לא שרד אף אחד.

 

אתה זוכר איך כל בית הספר הלך לבית הפועל ברחוב נחמני, שם היו מוטלים כל החללים עטופי סדינים מגואלים בדם. בחוץ היתה כיתת משמר כבוד, מאלה שכינו אותם אז "המיליציה", שהיו לבושים במין מדי צבא מוזרים ולא מוכרים. אתם לא הייתם בהלוויה של המורה צבי וולפר. בית הספר קיים אזכרה לזכרו.

 

אתה זוכר את פניה המעונים של אשתו של המורה. את הסיפור הזה כתבת פעם ברשימות הקלנועיות החמורית, שהתפרסמו גם באינטרנט. יום אחד , לפני כמה שנים, צלצל טלפון בביתך. הקול שנשמע הודיעך כי הוא צבי וולפר, נכדו של המורה צבי וולפר. הוא התקשר בשם אביו, שנולד חודשים ספורים אחרי הטבח בבית חרושת "היוצק".

הוא ואביו התעניינו מאד לברר מאיפה סחבתם את  כל הסיפור. כך מפני שהם לא שמעו אותו אף פעם והאימא, סבתא, לא הסכימה לספר כלום, אם בכלל ידעה משהו.


אתה זוכר היטב כמה מהמורים שהיו ב"מקס פיין", במיוחד את המורה אריה נוימן. הוא היה איש צנום ונמוך. כל תלמידי בית הספר פחדו ממנו פחד מוות. הוא היה תופס על שפת הים את כל מי שברח מהלימודים. הוא היה נוזף בכולם, גם בתלמידי שנה ג'.   המורה הזה לימד אתכם על המהפכה הצרפתית וגם את השפה האנגלית. דוקא אתה, "הלא יוצלח" זכית ממנו לשבחים.

בין השאר שיחקת בתפקיד ראשי במערכון הידוע "גנרל גָלִיפֶּה". אריה נוימן היה מי שהביא לבית הספר את המחזה וגם ביים אותו.   

אתה זוכר את המורים רבקאי ובן  ציון תומר. הם הביאו אל מערכת הלימודים הפרגמטית של בית הספר משב רוח מרענן מעולם השירה והספרות. מרבית מערכת הלימודים היתה במקצועות ריאליים, מתימטיקה, פיזיקה, מכניקה, חוזק חמרים וכולי. אתה המשכת לפגר במקצועות האלה ואתה זוכר איך הוכרחת להיבחן בתחילת שנה ב' במקצוע הפיזיקה מפני שבסוף כיתה א' קבלת ציון "מפגר" (בלתי מספיק) /

 

אתה זוכר איך הלכת בכל הקיץ לקבל שיעורים פרטיים אצל תלמיד כיתה ג', ששמו היה פְּלוּצֶר.  הוא היה פולני ממשפחה שברחה מהשואה. אבא שלו היה צייר מחונן  אבל מדוכא , שצייר רק ציורי שואה. הם גרו דוקא בשכונת שפק, איפה שגרה כשהיית תינוק.

 

אתה זוכר איך שב-1947, כשהוכרז בארץ "מצב צבאי", השתלט הצבא הבריטי על כל הקומה השלישית ועל הגג של "מקס פיין". מול בית הספר עמדו הרבה שריוניות וכל תלמיד קיבל כרטיס כניסה לבית הספר מטעם הצבא הבריטי. על הגג היתה עמדת מקלע ברן עם תצפית מצויינת. כשהצבא הסתלק משם הם ניקו אחריהם אבל הריח של האוכל הצבאי נשאר הרבה זמן.  אתה למדת במגמת מכונאות. כיתת המכונאות הייתה במוסך גדול בצידו השני של הרחוב.

 

אתה זוכר איך הייתם מפרקים ומרכיבים מנועים, תיבות הילוכים וקרבורטורים. בתוך המוסך היתה מאוכסנת מכונית ענתיקה מתוצרת "גרדנר" (פירמה שאף אחד לא שמע עליה, לא קודם ולא אחר כך). למכונית הזאת היה כבר אז ערך מוזיאוני. אתה זוכר שבמסגרית "דְוָדָן" שליד מוסך בית הספר ייצרו את המשוריינים הפרימיטיביים של מלחמת העצמאות. 

 

אתה זוכר שמצפון לבית הספר היה שטח פרדס נטוש ממקס פיין ועד לצומת מונטיפיורי. יום אחד, באמצע מלחמת השחרור, עברה השמועה שאפשר לעשות שם חאפ של מגרשים. מאות  אזרחים זריזים, מצויידים חומר לבניית גדרות תפסו שם את כל השטח שהפך לאזור מוסכים ונגריות להרבה שנים.

 

אתה זוכר איך באמצע מלחמת השחרור היה גיוס של ילידי 1931. מחצית תלמידי מקס פיין הלכו אז לצבא וודאי שלא חזרו ללימודים. כל שלוש המגמות – מסגרות, מכונאות וחשמל, אוחדו למגמה אחת ולימודיך בבית הספר הסתיימו בצורה די חלקית. אפילו את תעודת הגמר לא טרחת לקבל. כך על מקס פיין, שאולי תחזור אליו.

 

השיר הזה הוא לא כל כך יאה ולא כל-כך נאה לשיר אותו בכלל, אבל לא יואיל, ככה שרו את זה בשכונה ולא רק בשכונה שלכם:

 

הִנֵּה רְאוּ עַל הַכְּבִישׁ

עֲרָבִי מוֹכֵר מִשְׁמִישׁ
בַּחֲצִי גְּרוּשׁ אוֹקִיָּה
וּבַקְשִׁישׁ עַגְבָנִיָּה.

 

הִנֵּה רְאוּ עַל הָהָר

זַ'בּוּטִינְסְקִי רֹאש בֵּיתָר

מֵפָקֵד עַל הַכְּלָבִים

הַכְּלָבִים הַבֵּיתָרִים.

 

הִנֵּה רְאוּ עַל הָהָר

עָרָבִי מוֹכֵר "דָּבָר"
בַּחֲצִי גְּרוּשׁ הָעִתּוֹן
עִם תְּמוּנָה שֶׁל בֶּן-גּוּרְיוֹן

אין תגובות:

פרסום תגובה