יום ראשון, 28 ביוני 2020

ככה כמו בזיון

ואם כבר דבורה שטרקמן, אז הנה עוד אחד (המחזה כולו מופיע באתר שלך)

(מילים: אמנון בקר, לחן: יואב נטע):

 

אֵי הָלַּךְ הַגֶּבֶר

שֶׁעִם שׁוּבוֹ מִחֹשֶׁךְ

יָדַע אוֹתִי, צוֹחֵק לוֹ

וְהוּא חָמוּץ מִקְרָב?

 

סוּסוֹ כָּרַע, נָפַל שָׁם

לוֹחֵךְ עָפָר הָאָרֶץ.

אוֹתוֹ אֵלַי הֵשִׁיבוּ

שְׁמוֹנָה  גְבָרִים עַל שֶׁכֶם.

 

אֵי הַבֵּן, יָחִיד לִי?

כְּסוּס מִדְבָּר יְפֵהפֵה,

דָהַר אֶל תּוֹךְ הַלָּיְלָה,

הוֹתִיר נֶכְדִי בְּרֶחֶם?

 

מוֹקֵשׁ נִפֵּץ הַרֶכֶב

בְּסַעַר הַשָׁמַימָה.

אוֹתוֹ אֵלַי הֵשִׁיבוּ

שְׁמוֹנָה גְבָרִים עַל שֶׁכֶם.

 

אֵי חָמַק הַנֶּכֶד?

אִישׁ, גַם בֵּן הָיָה הוּא.

לַאֲפֵלָה הִבְרִיחַ

אַחֲרוֹן הַחִיוּכִים  לִי.

 

כַּדוּר בֵּין הַעֵינַיִם

אוֹתוֹ קָטַל בְּחֶתֶף.

אוֹתוֹ אֵלַי הֵשִׁיבוּ

שְׁמוֹנָה גְבָרִים עַל שֶׁכֶם.                                                                                                     

 

מתולדות ההצגה הזאת אתה זוכר כמה וכמה דברים:

פעם הוזמנתם להציג בבית הספר המשותף של עין חרוד.

לאחר שכל התלמידים התאספו והלהקה הייתה מוכנה להתחיל בהצגה, הגיע אחד, מָהוּלִי, המזכיר של קיבוץ עין חרוד מאוחד  ותבע לא להציג את "דבורה שטרקמן" מפני שזה פוגע במשפחות שטורמן וברין, שההצגה כביכול עוסקת בהן.  ההצגה בוטלה ויצאתם משם בפחי נפש.

הרבה נכתב בעיתונות הקיבוצית על ההצגה.

הרבה מחמאות.

השחקנים היו: אמנון אופיר – עין חרוד מאוחד, אריה אלדר מענית, שמואל ברק – גשר, אילנה קלמן - גן שמואל וחיה רוזן - הסוללים.


 

אתה זוכר טוב מאוד שסגנון ההצגה העלה את חמתה של השחקנית אורנה ספיר.

היא טענה שזה לא תאטרון. פעם אחת, כשכולם הלכו לאכול צהריים ביפעת נעמדה החברה אורנה במבואה של חדר האוכל, עצרה לרגע את כל חברי הסדנה והכריזה בקול רם:

"דבורה שטרקמן זה לא תאטרון. אם אנחנו רוצים להגיע בכלל לאן שהוא אז צריך לעשות ההיפך ממה שאָמֵן אומר". בשבילך זה היה כמו מכת קורנס על הראש וכמו בעיטה מתחת לקורקבן.

אתה היית בולדוזר לא קטן בארגון, ביוזמה וגם ביצירה. אבל כזכור, תמיד היית רגיש, אולי יותר מהמקובל, וכאן לדעתך הייתה ההתחלה של הסוף שלך בניהול האמנותי הזה.

מתישהו ב-1980, אחרי שהפקתָ שש הצגות – מות אורזילה, חלם, שופלדוזר, דבורה שטרקמן, כמו סיפורים ובן יחיד – הודעת לכולם שזהו זה ומספיק לך ודי.

התפטרותך עוררה שערורייה לא קטנה. כולם בסדנה ובתנועה הקיבוצית ניסו לשכנע אותך להמשיך.

אבל כבר ציינת איפה שהוא שאתה מן טיפוס שלא שוכח ולא סולח, כן כדאי או לא. אז גמרת עם זה ודי.

אתה עצמך התקשרת לגברת תאטרון אחת, הלנה קורקין מקיבוץ געתון, והיא הסכימה להחליף אותך.

למיטב זיכרונך שינתה סדנת הצפון את פניה, חזרה להעסיק רק שחקנים ותיקים, נטשה את האולם ביפעת והפגישות התקיימו בעפולה או בקיבוצים במרכז הארץ. אתה לא יודע מה ומתי נגמרה הסדנה הזאת.

אולי עם פשיטת הרגל הכלכלית של התנועה הקיבוצית ב-1984-5.

 

שלום לבימת הקיבוץ ולא להתראות, אולי.     

 

עכשו זה לא זיכרון אלא עוד עובדה מעציבה.

לפני כמה ימים נודע כי הלכה לעולמה עדנה שביט. כבר הזכרת אותה בהקשר תקופת לימודייך באוניברסיטה. אבל מסתבר שעדנה שביט היתה הרבה הרבה יותר מסתם מורה באוניברסיטה. בעצם היא היתה אחת מאבני התשתית של התאטרון המודרני בישראל.

אתה זוכר שנוכחת בהצגה, "מחכים לגודו" שמה, באולם תאטרון "זירה", בהתחלת רחוב ריינס  בתל אביב. עדנה שביט שחקה שם בתור ספק כלב או משהו דומה ונבחה כל מיני ג'יבריש בלתי מובנים.

אתה זוכר שלא הבנת כלום מהמחזה הזה. זה היה חידוש גדול בתאטרון הישראלי.

מאוחר יותר, כשלמדת מחזאות, קבעת לעצמך שהטקסט של שני הקלושרים מ"מחכים לגודו" היה יכול להכתב על ידי שקספיר בכבודו ובעצמו בלי להפסיד אף מילה חכמה ביותר.

אתה זוכר שבזמן לימודיך התגוררה עדנה שביט בשכונת האמנים ביפו העתיקה. היא ואלכס אנסקי, על יד דן בן אמוץ. היא היתה מגיעה לרמת אביב במכונית "טריומף הראלד" קַבְּרִיוֹלֶה מאד משומשת (מין מכונית פתוחה עם גג מתקפל).

עדנה שביט הייתה בחורה לא נמוכה עם שיער גזוז כמעט לגמרי. הפנים שלה לא היו משהו אבל מהסנטר עד קצה אצבעות הרגליים היא היתה חתיכה אמיתית. עדנה אהבה לשוחח אתך במין דרך מאתגרת.

למשל היא בזה לקיבוץ בכלל, מתוך תפיסה של נונקונפורמיזם ותיעוב הממסד. אתה זוכר שהיא רצתה מאד שאתה תשחק את התפקיד הראשי ב"רב חנוך ורב יוספכי". למרבה הצער אתה היית שם ממש גרוע כשחקן - "תפוס לגמרי"ׂ ולא משוחרר כמו ששחקן אמור להיות.

עדנה נזפה בך קשות אבל זה לא הועיל ואתה נאלצת לשחק שם בתפקידון קטן.

אתה זוכר איך שפעם ניסתה עדנה להסביר לשחקן הסטודנט צבי הלפרין משהו בקשר לדרך התנהגותו בתפקיד.

צביקה הקשה עליה ועדנה נוכחה שהיא לא מצליחה להסביר את עצמה.

בפתאומיות בלתי מובנת השתקת אתה את שניהם והכרזת:

"צביקה, מה שאתה צריך לעשות  זה את הכל בלאט לאט ובגדול גדול, ככה כמו בזיון, לא מהר, טרח טרח טרח ולא סתם לגמור, להתהפך ולנחור." 

עדנה קפצה וצרחה:

"איך האמנון הזה מצליח בן רגע להגיד בדיוק מה שאני התכוונתי!"


באחד משיעורי המשחק אצלה היא עשתה אתכם קטע מ"סולומון גריפ" של חנוך לוין. 

אתה לא הבנת מה המחזאי רוצה בכלל אבל מסתבר שהעדנה שביט הזאת אולי היא שהמציאה  את חנוך לוין, כאשר ביימה את "את ואני והמלחמה הבאה", הצגה שזכתה לאהבת השחקנים והרבה קללות מהקהל.

למען הגילוי הנאות, הגברת הזאת הייתה מאוד היפית וכל הזמן כאב לה הראש נורא מפני שנזקקה נואשות  לאיזה צינגלה.

את זה אתה ממש לא אהבת. אתה בעצמך, כמזכיר הקיבוץ, העפת מפה אנשים שלקחו סמים.

בסיפוק רב נודע לך כי עדנה שביט גם ילדה בן בסגנון חד הורי וגם הפכה לפרופסורית באוניברסיטה.  

טוב. הוא שנאמר "כל הטובים הולכים לפני הזמן" והאמת, שכל מיני אנשים טובים מתמונת עולמך מתפלחים לשמיים ממש לפניך. אין מה לעשות.

אין תגובות:

פרסום תגובה