יום שישי, 26 ביוני 2020

האריה הטורף

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב.

 

 

המלחמה על הלינה המשפחתית הסתיימה רק ב-1969, לאחר שש שנים של קרבות, לפעמים די מכוערים. אתה זוכר איך עסקתם בתכנון השיכון החדש, המיועד ללינה משפחתית. גם התנועה הקיבוצית וגם הסוכנות הורידו החלטה שגודל הדירה יהיה 54 מ"ר ולא יותר. מרכז הבנין שלכם, עקשן וחסר פרופורציה (על דרך ההמעטה), התעקש להגיש לסוכנות תוכנית בניה דווקא על 65 מ"ר ולא אכפת לו כלום.

זה לקח איזה חצי שנה ללמוד שדבר כזה לא יקרה בשנות הששים. וזה גם אומר דחיה של שנים למעבר. את זה חווית בהיותך מזכיר הקיבוץ. ביוזמתך ובלחץ כל האמהות החרמת מידיו של מרכז הבניין (אלמוני) את הטיפול בתוכנית השיכון החדש. עפ"י הוראתך סיפקה לכם מחלקת הבניה של "האיחוד" תוכנית מדוקדקת לפרטיה על שטח של 52 מ"ר. אבל בזה זה לא נגמר. הסוכנות (אלכסנדר בסין) דרשה מכם התחיבות על סך 12 אלף לירות, חלקכם במימון הבניה של 24 יחידות.

אתה זוכר את הבוקר בו פגשת את גזבר הקיבוץ על המדרכה מול "הבית האדום" (בית איחוד הקבוצות והקיבוצים).

הזכרת לו שבעוד שעה וחצי הולכים לבסין וחותמים על ה-12 אלף לירות. הוא נבח עליך: "אני לא חותם. אני מגיש ערעור על ההחלטה באסיפת הקיבוץ".

אתה ידעת שזה הולך להיות עוד פעם בזבוז של חצי שנה בדרך להתחלת הבניה. חשבת פעמיים והודעת לו:

"גם לי יש בכיס פנקס צ'קים של יזרעאל וגם אני מורשה חתימה. אם אתה לא בא אתי לסוכנות אז אני הולך לחתום שם בלעדיך".

 

יש אנשים שאירוע כזה יכול לגרום להם התקף לב. ב-1996 היה לך ונשארת בחיים עם 4 מעקפים. אבל ב-1968 רצת כמו בולדוזר קדימה בלי להתחשב בכלום. בהרהור שני אתה לא בטוח שהתעלול עם הגזבר היה כל-כך דמוקרטי. 

כיום מבוססת זכות הערעור על החלטות האספה ביזרעאל בתקנונים מתאימים. אבל ב-1968 היתה זכות הערעור מוקש מעצבן לדחיה של ביצוע ההחלטות. כל אחד וכל אחת יכלו לערער פעם ועוד פעם וכך לשגע את כולם בערעור על עירעור וככה להפוך את המציאות לואדי ערה אחד גדול. אז גם זאת לא בדיוק דמוקרטיה.

מכל מקום, אתה האמנת בכל לבבך בצעד העיקש שעשית במקרה הנ"ל. באמצע 1969 נשלמה בניית 24 יחידות דיור חדשות ראשונות ללינה משפחתית. היה חשוב לעבור מיד ללינה משפחתית, ואולם 24 היחידות לא בדיוק הספיקו לשם כך.

ביוזמתך החליט הקיבוץ:

א. להעביר מיד את כל המשפחות עם 3 ילדים.

ב. לבקש משאר המשפחות להמתין מקסימום שנתיים, עד שייבנה עוד שיכון מתאים.

עם כמה וכמה חריקות קם הדבר והיה למציאות.

השמועה על יזרעאל והלינה המשפחתית נפוצה ברחבי כל התנועה.

רבים באו לברר איך ומה עשיתם בעניין הזה.

אפילו כמה וכמה משפחות מקיבוצים אחרים ביקשו פשוט לעבור אליכם בגלל הלינה.  


ולפני החזרה  לסוף 1956, מבצע סיני, הרי עוד שיר של תלמידי בית החינוך בצפון, אולי מ-1939:


    מרש הפועל / מלים: י' אתי, לחן: דניאל סמבורסקי

 

שַׁעַל, שַׁעַל דּוֹרֶכֶת רֶגֶל!
רֶגֶל מַה? רֶגֶל מִי?
בּוֹאוּ, בּוֹאוּ, נָנִיפָה דֶּגֶל!
דֶּגֶל מַה? דֶּגֶל מִי?
בְּשֵׁם עָמָל כּוֹבֵשׁ יָצָאנוּ
אָדֹם הַדֶּגֶל אֹדֶם אֵשׁ
צוֹעִדִים הֲמוֹנִים פֹּה לֹא מְעַט (לֹא מְעַט)
חוֹרֵשׁ וּבוֹנֶה פֹּה לֹא יֵחַת (לֹא יֵחַת)
רָצוֹן בְּלִבֵּנוּ עוֹד יִלְהַט (עוֹד יִלְהַט)
שָׂא נָא, חָבֵר, גּוֹרַל עַמֶּךָ
כִּי כּוֹחֵנוּ – הַכּוֹחַ הַגּוֹאֵל
הַחֹפֶשׁ יָבוֹא רַק מִמֶּךָ,
הַפּוֹעֵל, הַפּוֹעֵל!

שעל שעל דורכת רגל
רגל מה רגל מי
בואו בואו נניפה דגל
דגל מה דגל מי
בשם עמל כובש יצאנו
אדום הדגל אודם אש
צועדים המונים פה לא מעט (לא מעט)
חורש ובונה פה לא ייחת (לא ייחת)
רצון בלבנו עוד ילהט (עוד ילהט)
שא נא חבר גורל עמך
כי כוחנו הכוח הגואל
החופש יבוא רק ממך
הפועל הפועל


אבל רגע לפני מבצע סיני בקיבוץ שלך, עוד כמה מילים על הלינה המשפחתית.

לא הכל היה כל כך שחור בעסק הזה. היו כמה וכמה חויות שנותרו מאז.

למשל ההשכבה "בגן אלון", שם השכבת לישון 3 מילדיך - את נטע, את אחאב ואת אבנר ז"ל.

אתה זוכר איך שאחרי ארוחת הערב בחדר האוכל היית מגיע לגן אלון לטקס ההשכבה. זה תמיד החל במהומה גדולה. היו איזה 20 ילדות וילדים וכמספר הזה אמהות ואבות. ההורים התאמצו לקצר את משך ההשכבה כמה שיותר.

אחרי שסדרו את המיטות לשינה והלבישו את הטף בפיג'מות, התחילו הויכוחים עם אמא ועם אבא שעוד לא ילכו.

אתה זוכר שאצלך זה אף פעם לא נגמר ככה. באיזשהו שלב התעקשו ילדיך לשמוע סיפור.

אתה נהגת להתנצל בשביל לברוח בתירוץ שאין לך שום סיפורים חדשים.

אז הילדה או הילד היו תובעים בקול רם: "שום סיפור חדש, רק את "האריה הטורף". כשילדים בחדרים אחרים היו שומעים את המנטרה הזאת זונחים את חדריהם, את מיטותיהם ואת הוריהם קצרי הרוח.

כולם היו מתאספים ונדחקים לחדר בו אתה יושב ומחכים במתח לבאות.

לך היה כישרון של שחקן, מה שהתאים מאוד ליכולת לספר סיפורים לילדים.

אתה היית מתחיל לספר את "האריה הטורף" ודממת מוות הייתה נופלת על כל גן אלון. אפילו שאר ההורים היו משתתקים וממתינים עד סוף הסיפור. וזה פחות או יותר הסיפור אותו המצאת אולי ב-1965, שנחרט היטב בזיכרונם של כל בני החמישים פלוס היום:


"האריה הטורף"

 פעם הייתה ילדה מאוד נחמדה שתמיד הייתה ילדה טובה .יום אחד בבוקר, עוד לפני שהמטפלות באו, התעוררה הילדה, יצאה מהגן והלכה לראות את כל הדברים היפים. היא ראתה את כל הפרחים, הקוצים, הזבובים והתולעים.

גם את הרגבים, את הלטאות וגם כמה חוגלות.

פתאום היא הייתה על יד המעיין. היא רצתה גם לראות את המים אבל אז היא שמעה שאגה נוראה

"הההההההההאאא"!!!

מי זה? שאלה הילדה, מי זה שואג עלי ככה?

זה אני "האריה הטורף"! היא שמעה.

הילדה שאלה למה אתה שואג ככה? אתה רוצה לטרוף אותי? והאריה אמר:"הההההההההההאאא..." לא אני לא רוצה לטרוף אותך.

אז שאלה הילדה: אם ככה אז למה אתה צורח?

אמר האריה: כי נכנס לי קוץ גדול ברגל וזה כואב לי נורא. קוץ ברגל?

אמרה הילדה, אולי תראה לי רגע את הרגל שלך?

"לאאאאאאאא"  שאג האריה, אני לא יראה לך. זה כואב לי נורא.

הילדה התעקשה והפצירה באריה שכן יראה לה את הרגל עם הקוץ.

היא ניגשה אל האריה הבוכה ונגעה לו ברגל.

"אויייייייייי" שאג האריה "זה כואב לי".

אמרה הילדה: אולי תתן לי להוציא לך את הקוץ?

"לאאאאאאאאא"....זה יכאב לי נורא" שאג האריה בבכי.

אבל הילדה לא נבהלה ולקחה בעדינות את כף הרגל של האריה וראתה את הקוץ הגדול, ותפסה אותו בשתי אצבעות.

האריה שאג: "לאאאאאאא...  זה יכאב לי נורא!"  

אבל הילדה הטובה לחצה על הקוץ, והוציאה אותו מהרגל של האריה. 

"הויייייייייייייי...  האריה שאג : כמה שזה כאב לי...." 

אבל הילדה לקחה צמר גפן ויוד ומרחה לו קצת על איפה שהיה הקוץ, ואמרה לאריה: שלום אני הולכת לגן אלון.

אמר האריה: "ילדה טובה ומאוד מאוד נחמדה, תודה רבה לך!".

ובינתיים המטפלות לא מצאו בבוקר את הילדה. היא נעלמה.

כל הקיבוץ יצא לחפש אותה גם עם שוטרים וסוסים מעפולה וגם הליקופטר. פתאום!!!  ראו מישהי קטנה מתקרבת מרחוק מרחוק.

זאת היתה הילדה הטובה הזאת. איפה היית שאלו כולם?  "הייתי אצל האריה הטורף" השיבה הילדה.

"והוא לא טרף אותך", שאלו כולם?  

"לא!  ענתה הילדה, אנחנו חברים טובים מאוד....."


זה הסיפור "האריה הטורף".

אתה זוכר שהילדים ההם "מגן אלון" ביזרעאל, שיננו את הסיפור בעל פה.

אם היית שוכח או מדלג על פרט כלשהו, הם היו ממהרים לתקן לך את הטקסט...   החוויה הזאת לימדה אותך עובדה ידועה:

מיטב הבלדות וסיפורי האימים, נוסח האחים גרים, שזה בעצם שירי ערש של הסבתות מכל הדורות, והם תמיד מפחידים עם סוף טוב. ילדים שונאים כשמספרים להם משהו אחר.

אין תגובות:

פרסום תגובה