יום שבת, 27 ביוני 2020

משהו על מישהו

בחזרה ל"מישהו".

כשאתה משוחח עם עצמך על כל תולדות "מישהו", אתה מודע לכך שכל זה לא כל-כך יעניין את הקוראים.

אבל שוב זה אתה שאומר לעצמך: אלה הזכרונות שלך.

הצגת "מישהו" היא הזכרון הכי בולט ביצירתך הבימתית. ולא יועיל, עד שלא תזכר היטב במה שמובע להלן אתה לא תהיה רגוע.

אז טוב, מי שרוצה יכול לדלג לאן שבא לו.


 

הפרק המסעיר ביותר בחווית "מישהו"  התרחש ב"כנס זִיכְרִיָיה" של חטיבת הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים, בקיבוץ אפיקים בקיץ-1976.

מזכירות חטיבת הנוער פנתה אליך בבקשה להציע מופע כלשהו, חגיגי עד כמה שניתן, מופע שיתקיים מיד לאחר "הרפסודיה"

(המבצע של בניית רפסודה ושייט מטבריה לעין גב).

 

הצגה ענקית של "מישהו" באפיקים, ב-1976 הועלתה עם חטיבת הנוער של ה"איחוד", לכנס "זכרייה".

זאת הייתה,  גולת הכותרת של עבודתך, בכתיבה ובבימוי, בקנה מידה לאומי.

(אפילו רה"מ יצחק רבין היה בין הצופים).

במאי הטלויזיה, חיים גיל, שראיין אותך בזמן החזרות והקטע הוקרן בערוץ היחיד במשך 11 דקות בליל שבת.

הפקת "מישהו" הנ"ל, הייתה מבצע אדיר, בו נטלו חלק עשרות יוצרים ומארגנים. במשחק, במחול ובמקהלה, השתתפו כ 120 בני נוער. האתר היה במגרש כדורגל שבדרום אפיקים. גודל אתר ההצגה היה 40x 60 מטרים. הקהל ישב בתוך ההצגה, כשמסלול של 25 במות ומגדלים, מקיף אותו, ועובר גם באמצעו. מאות כלי תאורה ומיקרופונים גויסו לעזרה. זרקורים האירו את מהלך ההצגה, וכולי וכולי.

 


  

את ההצגה הפיק דב שמש. ההנהלה המוסיקלית - יואב נטע.

הכוריאוגרפיה- יוכי שפרן. עיצוב התפאורה- מנשה קדישמן. התלבושות- מיקי טויז. ארגון החזרות - סימה גליקליך. עזרה מטעם אפיקים - מוטי קומרוב,  ועוד, ועוד, ועוד.

 

כל האירוע של "מישהו" באפיקים, עורר מהומה גדולה בעיתונות, גם התנועתית. ההצגה ספגה ביקורת קטלנית (כולל בוז לקיבוצים) ממבקרי תיאטרון (למה בכלל הזמינו אותם?) ומסתם פובליציסטים שיש להם הרבה מה לומר. תמיד.

הגדיל לעשות מכולם אחד בועז עברון.

את מאמרו  ב"ידיעות אחרונות" תרצה להביא פה מתישהוא.

 

כל זה לא יכול היה לסתור את העובדה הנחרצת  ש ק ב ע    ה ק ה ל, שאת רובו אינך מזהה עד היום:   

בערב הראשון היו 1800 צופים (ילדי החטיבה מכל הארץ).

בערב השני היו 2500 צופים (משפחותיהם של ילדי החטיבה מכל הארץ).

בערב השלישי, הגיעו 3500 צופים מסביב לכנרת ומכל הארץ, קהל ששמע על ההצגה, כמשהו לגמרי יוצא דופן, כזה שאף אחד עוד לא ראה.

הללו גדשו את המושבים  בתוך שטח ההצגה, ואת הגגות שמסביבה. חלקו של גג בית הקולנוע של אפיקים, העשוי מאסבסט, נשבר וקרס וכמה סקרנים אמיצים נפלו מגובה די גדול. בנס לא אירע אסון.     

 

קיבוץ אפיקים הסבלני והסובלני, ממש נאלץ "לגרש" את כולכם, אחרי שלש הופעות, לפני שתיחרב כל סביבת ההצגה.

אילו ניתן היה להמשיך ולהציג עוד כמה פעמים, היו מגיעים עוד אלפים רבים.

שפע הטפת המוסר, על ראוותנות ועל בזבוז (שהתבסס על שמועות דמיוניות) חרג מסתם פטפוט והגיע להאשמות של ממש.

אותך גררו גם ל"בירור" אצל מזכיר האיחוד, נחמן רז, שנכח בהצגה, בקשר לפיצוץ שחל עם הדה אורן, הכוריאוגרפית שזומנה להצגה לפני יוכי שפרן.


 

השבועיים האחרונים לפני הבכורה של "מישהו", היו ממש סיוט עבורך.

הידיעה כי זאת הולכת להיות הצגה לאלפים, כולל האחריות על כך שלא תיכשל, הטילה עליך עומס נפשי בלתי נסבל.

נטלת  "ואליום" כדי שתוכל לנמנם  שעה ביממה. מה ש"גמר" אותך סופית, זה שבלילה שלאחרי הסיום, במקום להניח לך לברוח לקצה העולם ולהתאושש, ארגן לך  סדרן העבודה של קיבוצך, נורמן קרסטד, שבוע שמירה בקיבוץ.

 

נוכח כל האירועים והשערורייה הציבורית, גזרת אז על עצמך שתיקה מוחלטת, שתיקה שנמשכה עד עצם היום הזה.   

 

אינך נוהג לחלוק לעצמך  שבחים מיותרים.  אבל גם לאחר 37 שנים ב-2015 , אתה מבקש לומר, כאז, כן עתה:

הצגת "מישהו" בכנס "זכרייה" בקב' אפיקים, ב-1976, הייתה מגע נדיר באולימפוס היצירה וההצלחה, עבור כל מי שעשה שם, קטנה, כגדולה. למשך כשעתיים מהפנטות, חברו אלפים לחוות, יחד עם המבצעים, התעלות טרנסצנדנטית, הרחק מהמציאות, אל נצח הזמן.

 

הייתה זאת גם  התחברות לרגע, עם נכסי צאן ברזל של המיתולוגיה האנושית ועם מיטב הרפרטואר של היצירה התיאטרונית. (זאת בעצם היתה כוונתך בכל הסיפור הזה).

אחרי 37 שנים, אתה חוזר ושוב מודה לכולם, שאפשרו לך לקחת בזה חלק.

 

וסתם זיכרון מאלף מההצגה באפיקים: באמצע אחת מחזרות הרצף, ב-2:00 לפנות בוקר עלו שני חשמלאי תאורה כדי לתקן משהו על פי הוראתך.

שניהם היו בגובה של כ-10 מטר בשני צידי האתר.

היה שקט ...ואז צעק אחד מהם אל השני:

"אולי תגיד לי על מה זה כל ההצגה המשוגעת הזאת?.." 

חברו לא התמהמה והשיב לו בצעקה:

" על החיים!....זו הצגה על מה זה החיים!" 

וזה סיכום די מדוייק של כל מה שזה היה בעצם. 


 

אתה מתעכב לאיזה שני עמודים. וזהו.

עכשיו אתה מצטט מהספר "משהו על מישהו", שתיעד את הפקת המחזה הראשונה בקבוצת יזרעאל 1973:


".... בשנת לימודי הראשונה, באוניברסיטה, במסגרת השיעור "תקופות בתולדות הדרמה" (המורה אבי עוז) נתקלתי בביבליוגרפית החובה, והרבה יותר מזה, עשיתי תמיד בהנאה מרובה. מסתבר כי דרמטורגיה היא עיקר שטח התעניינותי. עם גמר קריאת המחזה, קבעתי לעצמי כי זהו מחזה אקטואלי מאוד. חזרתי וציינתי בהערות, שהייתי מצרף לתקצירים שנעשו עבור בחינות הבקיאות, שכדאי ואפשר להציגו.


באותה שנה, למרבה ההפתעה, הועלה "כלאדם" בחאן הירושלמי על ידי תלמידיו של פרופ' א. זקס. פעמיים חזיתי בהצגה והוקסמתי.

גם מההפקה וגם מהעובדה שטקסט ארכאי כזה של "כל אדם" מצליח כיום, מדבר אל הלב ותקף בבשורתו.


ואולם אודה שכבר אז ליוותה אותי תחושת  ביקורת חמורה על עיבוד שעשה א. זקס, אם לשפוט את ההצגה "כל אדם" לפי טיב הטקסט המקורי של "אוורימן".

בהסתמך על עדותו (של א. זקס) הרי מטרתו הייתה להציג תאטרון ימי-הבניים על אוירתו וסגנונו. לשם כך נטל, מיני טקסטים, קטעים שונים, הרכיבם בתוך חלק ממהלך העיניינים שב"אוורימן" או "יידרמן" קיצץ את כל חלקו השני של המחזה המקורי והמגובש, שינה את הסוף ("כלאדם" נשפט לחיות שוב, במקום למות בקבר המצוי על הבמה) וכך איבד לחלוטין את  כל המשמעות העמוקה של המחזה.

 

"כל אדם" של החאן הירושלמי היה הצגה יפיפייה. לפי צו האופנה כיום – חשף בהצלחה את הצדדים העסיסיים והמשעשעים שבחיי ימי-הבניים ללמדך כי "חשכת ימי הבניים" הוא ביטוי לא מדוייק.

מכל-מקום רעיונותיו הבימתיים של "כלאדם" פירנסו את דימיוני ועצם ההצגה גירתה את סקרנותי – לתרגם ולעבד את "אוורימן" עבור הצגה בזמננו.


 

כל זה התרחש ב-1969. אני כותב את הדברים האלה לאחר שהשלמתי כמה מחזות שהוצגו:

1.  "השמש והתרנגול" – אליגוריה על השמש ששקעה ולא זרחה יותר עד שתרנגול אמיץ שיכנע לזרוח.  

2.  "גלעד 25" – על צעיר החוזר לביתו קיבוצו.

3. "פטרוזיליה מקסיקנית" קומדיה בסגנון קלסי על חיי מושב צעיר.

4. "אמור משהו חשוב" – על קיבוצניק ותיק הצריך לנאום בחג היובל. הסצנות שהוא רואה בדמיונו – מונעות ממנו לדבר.


שלושת המחזות האחרונים נכתבו עבור חגיגות יובל בישובים שונים וכתיבתם מהווה חלק מחיפושי הדרך של "מה להציג בחגיגות יובל של קיבוץ", וכו'.

עוד לפני חצי שנה ויותר, נדברנו, כמה חברים, על-כך שיש להתחיל לחשוב ברצינות על חג הכ"ה. אני הנחתי מראש כי אם יסוכם לחוג במתכונת חג ה-15, תהיה הצגת מחזה. נפגשנו במועדון, כעשרים איש הקשורים תמיד ל"תרבות" ושקלנו את האפשרויות. אני טענתי כי לפי הערכתי בשלה יזרעאל לבצע דבר גדול – הגדול בהיקפו מכל מה שעשינו עד כה. אוכלוסיית המבוגרים מונה יותר מ-200 איש שרובם צעירים. יש בקרבנו חברים וחברות מוכשרים ובעלי ניסיון בכל שטח נדרש: ציור, פיסול, מוסיקה, תנועה ומה לא? בעזרת יצירה שתהיה מבוססת כולה על כוחות מקומיים – יהיה האירוע זול יותר וככל שנערב בו יותר אנשים – ייהפך לחג אמיתי.


במהלך השיחה העלו כמה הצעות.

ביניהן –  חגיגות "כמו" במשקים שכנים, מה שקוראים בז'רגון המקובל" חיזיון אורקולי, ומה שהוא בעצם גלגולה המודרני של ה"מסכת" המפורסמת, מורשת חגיגות ה-1 במאי ושאר "חגיגות סוכנות". אני הבהרתי כי ז'אנר צורני זה אינו אלא חאלטורה, עיצוב מנוון של מה שביקש להיות תיאטרון פוליטי דוקומנטארי בתחילת המאה, ואשר גיבוב הפעלולים כגון שקופיות וסרטים וטלויזיה במעגל סגור וכיו"ב עוד מגדילים לנכר את השטחי ממילא, את  האינפורמציה הקרה הנמסרת בו – שגדול היש וקטן האין ואנו באנו ומי כמונו. הכל בזמר בצליל ובתצלום. 


בעזרת מחזה מתאים, ניתן לעשות אותו חשבון נפש. אם יוצג זה על ידי רבים ולעיני רבים - יהיה עמוק יותר ומשותף לכולם. "אוורימן" קוסם לי בגלל הנאיביות הגויית המצויה בתפישת הנושא. בהופעתו הפשוטה של אדוני, בשיג ושיח הפשוט הנשמע מפי מלאך המוות, טמונה המנעות מהתחכמות ומבריחה מפשטות מימוש חשבון הנפש על ידי האדם. אגב, גודש הפרטים הנוצריים שבמחזה, איננו מפריע,לדעתי.

המיתוס החבוי מאחורי הצורה שהתגבשה בימי הביניים - הוא הרבה יותר עתיק מהנצרות. בעצם, כל תרבות שבכל זמן, יולדת ביטוי ספרותי או תיאטרוני או אחר כמו "אוורימן".

איוב וקהלת התנכיים יעידו. (איוב?!) אם טוענים, או יטענו כי אי אפשר להתעלם מהדידאקטיקה הכנסייתית שבמחזה - הרי יעיד הקטע בו משוחחות הדמויות ביניהן, שעה ש"אוורימן" נכנס להתוודות אצל הכומר, כי המחזה מכיל סאטירה חריפה ביותר כנגד הממסד הכנסייתי, ואם סאטירה כנגד ממסד, הרי מדוע לא כנגד כל המוסכמות שעבר עליהן כלח - ממסד אמונתי, אידיאולוגי, אשליות נעורים וכיו"ב מטרות מצוינות עבור מחזה בשבילנו?

את הדברים האלה אני כותב תוך כדי צעדים ראשונים בשכתוב המחזה. תוך כדי כך חזרתי וקראתי את המקור, גם את חלקו המתורגם שבידי (ועל כך אוסיף מיד) וגם כמה מאמרים וניתוחי טקסט - של הילמן וברוקס ב"אנדרסטנדינג דרמה" ושל א.זקס ב"במה" - של המחזה, וכמו כן את פרקו של אורבך ב"מִימֵזִיס" על העיצוב הספרותי בימי הביניים. אנסה לחזור ולנסח (ודאי אשוב לעסוק בכך) מדוע אני מבקש להציג (אם אצליח) את "אוורימן" לחג ה-25.

  1. "בא" לי להציג אותו. יש משהו באופיי, בנפשי, משהו החושב ומגיב כמו "אוורימן", משהו שאינני יכול לדווח עליו בשום דרך מובנת.
  2. נושא המחזה הוא חשבון נפש והתנערות מאשליות (זה מה שאני מוצא בו).
  3. חרף העיסוק בסוף הדרך, במוות וכיו"ב, הרי זו הצגה מלאת שמחת חיים. אם קהלת היה רואה אותה במקור, ודאי היה נהנה מאוד. אני אוהב את קהלת.
  4. המיתוס של סיפור המעשה, כאן, מושרש אצל כל בני התמותה האנושיים ואני משוכנע שהקהל יקבלוֹ כמובן מאליו גם היום וגם בעוד 1000 שנה.
  5. העלילה, הבונה שיא בהירתמות כל הדמויות ללוות את "אוורימן" לקבר, ואחר גורמת אנטיקלימקס בנטשן אותו (חוץ ממעשים טובים) היא עלילה חיה, טבעית ואמינה מבחינה דרמטית.
  6. האלגוריה הנאיבית נקייה מגודש מיותר של ביאוגרפיה, צמידות למקום וזמן. היא, פשוט, לא נזקקת לעזרתם.
  7. רק אלגוריה מלאת שמחת חיים יכולה "למכור" נושא רציני כל כך של חשבון נפש נוקב ביותר -גם בקיבוץ.
  8. לבטח יש עוד עשרות ויותר נימוקים. אני מקווה שהם יבואו מתוך מהלך הדברים, אפילו ללא ניסוח וקביעה. אני יודע היטב כי אי אפשר להסביר יותר. זה נעוץ בחסרונו הטבעי של טקסט של דרמה, בהיותו רק סקיצה, בסיס אפשרי ליצירה המתממשת רק על הבמה, ורק אז מובנת ונתפשת - עיקר ופרטים כאחד. זו גם הסיבה למיעוט קוראי הדרמות בספרות, לרבות שקספיר. כמה אנשים קוראים שקספיר להנאתם? שלא יספרו לי.

 

  ...בתאריך  מסויים,  לפני חודש וחצי, החלטתי סופית כי אעשה את 'אוורימן'... "

 

בחיים לא תיארת לעצמך אל תוך מה אתה נופל... מה שכתבת פה מתוך הזכרונות על "מישהו" זה עוד כלום כנגד אין סוף ,מה שאתה זוכר מארבע ההפקות של המחזה.

כמה חודשים אחרי שקראו באוזנייך את הקטע האחרון וכמה מן התגובות של קוראותיך וקוראיך הנאמנים אתה בכל זאת חושד כי הבאת פה זיכרון "כבד". אפילו כבד מאוד עבור הקורא עלום השם. טוב, אז זה מה שחשבת לפני 40 שנים על עצמך ועל תמונת עולמך. כיום אתה מתקרב לשנתך ה-.83 קשה להתכחש לכך שתמונת העולם ההיא וגם עצמך מכוסים בקרום קשה של התולדות שעברו עליך מאז. אתה אולי עדיין מאמין בכל הנ"ל. ואולם הגיל והתולדות מעלים הרבה ספקות באשר לאמיתות ההן. מה לעשות? על כך אתה תאמר מתישהו: "אין גיל בגיל" ובקיצור, בגיל 83 הפרספקטיבה על החיים קצת שונה.

אין תגובות:

פרסום תגובה