יום שלישי, 23 ביוני 2020

חוזרים לארץ

כאן הערה על משהו שקראת כרגע ב"קפה דה מרקר", במסמך הזכרונות הזה, שבנך, אחאב, מעלה לאינטרנט. מגיבה אחת, sari10,  שאלה מדוע זה כתוב בגוף שני? ואחאב בנך השיב יכול להיות שזה הקשיש בן 82 מדבר אל הילד שכבר איננו ילד מזמן.  הפירוש הזה דווקא מצא מאוד חן בעיניך.

 

 

אל תבכה כי אתה בחור יפה.

 

דָּנִי דָּנִי אֶל תִּבְכֶּה

כִּי אָתָה בָּחוּר יָפֶה

קַח אֶת חָוָה לְכָלָה

וְתִתֵן לָהּ נְשִׁיקָה.

 


 

יום אחד הגיעה הבשורה: משפחה מקיבוץ אפיקים תבוא להחליף אתכם.

אתה התחלת להתרוצץ בלארגן את הטיול לאירופה, לפני שתחזרו לישראל.

הפקדת את זה בידי סוכנות נסיעות - יהודים כמובן.

לאחר יומיים הם הודיעו שאין טיול מפני שאין ויזה לאנגליה, ואת זה אתה מוכרח לסדר בעצמך. נקשת על דלתו של קונסול ישראל ביוהנסבורג. כשנכנסת ראית את הבחור.

נדמה לך שזה היה הוא  שאשתו קפצה לך מהמגדל במחנה ברודזיה. לא בטוח!...

הוא שמע את הבעיה ואמר  שהקונסוליות האנגליות לא נותנות ויזה לישראלים. רק בעיר העתיקה בירושלים.

אתה הפצרת בו שינסה בכל אופן. הוא נאות אבל לא הבטיח כלום. כעבור כמה ימים התיצבת אצלו בשנית. בחיוך גדול הושיט לך הקונסול שלנו את הדרכונים עם הויזה לאנגליה. "קשרים אישיים זה אף פעם לא מזיק", הפטיר ושב לחייך. נטלתם את הדרכונים , אמרתם תודה וחזרתם אל סוכן הנסיעות. עם זה הוא הצליח לארגן לכם טיול לאנגליה, להולנד, לצרפת, לשויץ, לאיטליה, ואפילו ליוון.


אחרי שאמרתם שלום לכולם, אתה זוכר שהגעתם לקייפטאון על מנת לעלות על סיפונה של אוניית הדואר  "רודיזיאן  קאסל", המפליגה מקייפטאון ללונדון.


אתה זוכר שאחרי שהתמקמתם בתאכם באוניה, הודיעו שהאוניה תפליג רק אחר חצות ואפשר לרדת לבילוי בעיר. אתה זוכר שהלכתם לקולנוע וראיתם את הסרט "סְפַּרְטָקוּס". באמצע הסרט נראו העבדים המורדים מתאמנים לקרב על מתקן של עולים ויורדים על מין פירמידה. באולם ישבו כנראה חניכי תנועת "הבונים". מישהו צעק זה "האופסטיקל קורס" מחוות ההכשרה.

חזרתם לישון באוניה. אתם נסעתם במחלקה שלישית. מאשנב התא נוכחתם שאתם נמצאים מתחת לפני הים. כשהתעוררתם בבוקר חשת שהאוניה עומדת ולא זזה. כשעליתם לסיפון התברר שהאוניה עוגנת ממש על החוף. אין שם נמל, רק רציף בטון לא גדול. שֵם המקום שכוח האל הזה היה וִוינְדְהוּק. זאת היתה מושבה גרמנית מהמאה ה-19, מהתקופה בה נסתה גרמניה להפוך לאימפריה, כמו אנגליה. נדמה לך שבזמן מלחמת העולם השניה שימש המקום כבסיס לצוללות גרמניות. היה ידוע שאחרי המלחמה ברחו לשם הרבה נאצים, מפחד משפטי נירנברג. עכשיו ראיתם איך עולים לאוניה איזה שלושים גרמנים לבושים היטב ומדברים רק גרמנית בקול רם.


הפלגתם הלאה. הנסיעה באוניה ארכה שבועיים. אתה זוכר משם כל מיני דברים, אולי לא חשובים אבל זכורים. למשל, שכל ערב שחקו שם בינגו בלהיטות רבה. אתה קנית בחנות הדיוטי-פרי שתי חבילות של קופסאות סיגריות 333 ו-benson & hedges .

הסיגריות האלה הועילו לכם מאוד בהולנד.

אתה זוכר שמרוב אפס מעשה והרבה פנאי קראת בכל יום ספר מתח אחר. אתה זוכר שפעם שחקת שח-מט נגד גרמני אחד, שעלה לאוניה בווינדהוק. באמצע המשחק הוא שאל אותך מנין אתה, מפני שהמבטא שלך הוא לא בדיוק אנגלי.

האיש היה כבן 40 פלוס והייתה לו צלקת ארוכה לרוחב כל הפרצוף. אתה השבת לו שאתה ישראלי. הוא הציץ בך בתימהון, פלט ציחקוק של חִי חִי חִי ולא הוסיף. הוא היה בהחלט יכול להיות איש האס אס או משהו כזה.

לחגיגת השנתיים נשואין שלכם קניתם בקבוק שמפניה ורודה מתוצרת "שמפן", ישבתם בניחותא על סיפון האוניה וחגגתם עד חצות. מתי שהוא הגעתם לאיים הקנריים. שם טיילתם חצי יום וראיתם לוע הר געש גדול כמו מחצית עמק יזרעאל. כשעברתם את מפרץ ביסקייה התנודדה האוניה כמו קליפת אגוז וכולם רצו להקיא. באמצע התעלה האנגלית עצרה האוניה דום. מתוך החושך והים הופיעה סירת מירוץ ונגשה אל מן דלת שנפתחה בדופן האוניה. מהסירה זינק פנימה מישהו. רק אחרי שנכנס המשכתם להפליג. זה היה נווט שתפקידו לכוון את האוניה אל תוך נמל לונדון.

''


י

 

התעוררתם בנמל לונדון וכאן אמור להתחיל הטיול הגדול. אתה מתלבט מאוד על מה ואם בכלל לספר משהו על הטיול. כל כך למה?  ב-1961 היה טיול כזה לאירופה הרפתקה מרתקת עבור כל מי שחי בישראל. אבל מאז זרמו הרבה מים בואדי מוסררה. היום כולם היו בכל מקום. כולם ראו את כל הקתדרלות, המוזיאונים, בתי הקפה, עיירות ימי הבניים וזאת בצורה יותר מוצלחת, מאורגנת ומודרכת.

גם אתם הייתם שם ואין מה לחדש ובכלל, אתה לא מאלה שהלך להם לאיבוד משהו בחו"ל. הדברים היותר זכורים לך הם מפגשים אנושיים, לפעמים שונים ומשונים. אז זה על מה שתתחיל לכתוב.

אחרי שסרקתם את לונדון שתי-וערב, כולל המונליזה של בריטיש מוזיאון, שכרתם מכונית אוסטין 40 לטיול צפונה. פתאום פגשתם באמצע לונדון, דווקא את רמי צדפי ואשתו, שניהם מניר-אליהו.

רמי (צִידֶף) היה מדריך קומונה אתכם בתנועה המאוחדת. הזמנתם אותם לנסוע עד אדינבורו. הם הצטרפו בשמחה ואתה זוכר שהיה המון על מה לדבר. זכורה לך היטב המצודה בעיר יורק. זה מבנה עתיק, שהוא בעצם מה שמקובל להגדיר כמגדל עוז בן אלף שנים ובו חקוק שלט מאיר עיניים המספר כי פה נספו כל יהודי קהילת יורק.

לא מפורט איך ובידי מי. מין דרישת שלום מתולדות העם היהודי. מקום אחד בדרך חזרה דרומה היתה העיירה הציורית cokermouth , בה חי המשורר הידוע ווליאם וורדסוורת. חפשתם שם מקום לינה ונתקלתם בשלט המוליך אל אכסנית מטיילים במורד הגבעה. החניתם את המכונית וירדתם רגלי. את פניכם קיבל אנגלי צעיר וזועף. לפני שאמרתם לו שלום הוא נבח:

"אתם רק עם מזוודה  ובטח החניתם את האוטו למעלה. לא תוכלו להיכנס לאכסניה. פה זה רק לתרמילאים." לאחר ויכוח ומאחר שהאכסניה היתה ממש ריקה מאורחים, הסכים האיש לאכסן אתכם, אולי רק בשביל שתהיה לו חברה.

כל האכסניה התמקמה במבנה עתיק וגדול של תחנת קמח על נהר. אפשר היה לראות את גלגל התחנה הענקי ואת מנגנון הטחינה. במשך ארוחת הערב הצנועה התברר שהאנגלי הזה הוא ממפלגת הלייבור וגם לא אוהב ישראל. זה סיפק לו ולנו נושא לשיחה אל תוך הלילה. אתה זוכר שאשתך ואתה נאלצתם, לפי חוקי המקום, לישון כל אחד באגף נפרד של האכסניה.

לפני שעזבתם את לונדון, זכור לך הביקור בהייד פארק. זו רחבת דשא ענקית שבה מותר לכל אחד לנאום על מה שהוא רוצה. אתה זוכר שראית מאות אנשים מתגודדים סביב כומר נוצרי שנאם והטיף לחסל את כל הכורים האטומיים בעולם.

אתה זוכר איך נואם צעיר אחד ניצב על סולם ונשא דברים לטובת האנרכיזם. מולו עמד רק זוג זקנים. האיש הזקן נזף בנואם הצעיר מפני שהוא הכריח את קהלו לעמוד מול השמש. חוץ מאלה היה כל הפארק ריק לחלוטין. בדרך החוצה נתקלתם בקבוצת צעירים בעלי חזות מזרחית. הם הקיפו כאילו מגוננים על נואם מבוגר ושמנמן. הוא לא חדל מלחרף ולגדף את מדינת ישראל, את בן גוריון ואת מה שעשו בדיר יאסין. היה מעניין אבל קצת מפחיד, אפילו בשנת 1961.


טסתם לרוטרדם שבהולנד במטוס "קנאל אייר ברידג", מטוס מטען צבאי לשעבר, שלוקח 10 מכוניות ואת בעליהן יחדיו. מרוטרדם אתה זוכר כמה דברים. קודם כל שנוסעים בצד ימין ולא בצד שמאל. שנית שהמדרגות לקומה השניה בכל מקום זה משהו משוגע בנוי עץ משופע להחריד ובלי מעקה ושניכנסים לקומה השניה דרך התקרה של הקומה הראשונה. מה שעוד זכור לך היטב ברוטרדם זה שאכלת צלופחים כבושים במקום מה שחשבת שזה "הרינג".

מה שאתה עוד זוכר מרוטרדם זה איך ששכרתם מכונית אצל אחד שמדבר רק הולנדית וקצת גרמנית. אתה דברת רק עברית ואנגלית, בסוף אמרת כמה מילים ביידיש שחשבת שזה גרמנית ובעזרת שפת הגוף והידיים הסתדרתם. האוטו היה וולקסוואגן חיפושית לא חדשה אבל מצויינת. התחלתם לנסוע צפונה להאג ולאמסטרדם. לפני שהספקת לעשות פיפי כבר הגעתם לאמסטרדם. אתם התרגלתם לדרום אפריקה ולאנגליה, ששם נוסעים כמה ימים לכל מקום. בהולנד, מסתבר, אין בכלל מרחקים והכל ביחד.

אחרי שבדרך עברו לכם אוניות ממש מעל לראש, הגעתם לאמסטרדם.

משם אתה זוכר טיול מאורגן בסירה ברחובות שהם בעצם תעלות, ואת העיר המיניטורית "מָדוּרוֹדָם", שכולם באים לראות. אתה זוכר מצויין שאת רחוב החלונות האדומים לא הלכתם לראות. משהו חדש עבורך היה עגלה גדולה נגררת עם טרקטור ועליה שבע דמויות מנגנות בתזמורת. הדמויות היו מונעות באופן מכאני והן נגנו מנגינות עם הולנדיות. בשני צידי הרחוב רצו הבעלים של "התזמורת" ודרשו כסף מהעוברים והשבים  ורגזו על מי שלא נתן.

אתה זוכר שבדרך מאמסטרדם חלפתם באוטרכט, שם נכנסתם למוזיאון ואן-גוך. חבל שלצייר התחלת רק אחרי עשרים וחמש שנים. לנתם ברוטרדם באותו בית מלון. לשמחת בעל הבית לא היה גבול, כשהשארתם לו כמה קופסאות סיגריות שקניתם אז, על האניה.

 

לפריז נסעתם ברכבת. על בלגיה עשיתם "הופ עברנו". בלשכת התיירות שבתחנת הרכבת "גארדינור" בקשתם מהדיילת כתובת של בית מלון לא יקר. נהג מונית אחד, שגם הוא, כמובן, לא הבין מלה באנגלית, הביא אתכם אל בית המלון. זה היה באמת קצת זול וישן אבל לכם לא היה אכפת ושכבתם לישון.

למחרת בבוקר התעוררתם וגיליתם שאתם מתגוררים באמצע "כיכר פיגל" הידועה לשמצה. כל היום וכל הלילה היו שם זונות שנטפלות להולכים ושבים. בערב היה שם אחד שממלא את הפה נפט ומשפריץ את זה על אש וכל הקהל נהנה. למחרת בערב הלכתם לראות את ההצגה המפורסמת בתאטרון "פוֹלִי בֶּרְזֶר".

בפעם הראשונה בחייך ראית המון בחורות יפיפיות עירומות כביום היוולדן. הן שרו ורקדו ועשו פנטומימות. למען האמת, זה היה ארוך מדי ואחרי שלוש שעות שמחתם לחזור אל בית המלון. בכיכר פיגל ראית המון שוטרים צרפתים, עם השכמייה והכובע "דה-גול", מחפשים את מישהו.


כשהלכתם לישון הקיאה אשתך. זה היה הסימן הראשון מנטע, בתכם הבכורה.  אתה זוכר שאשתך שלחה אותך לקנות חלב. באמצע הלילה מצאת שם חנות מכולת וקנית את החלב בקופסה. בדרך חזרה נמלטת בעור שיניך מחמש פרוצות שהציעו בתוקף את שירותן.

בפריז הייתם בכל המקומות הידועים – "הלוּבְר" עם המונה ליזה שלו, מגדל אַיְיפֶל,מוזיאון "רודן"  וגם במסעדות שירות מהיר, שבסוף התור לוקחים גם בקבוק יין לכל סועד. לעומת האוכל המגעיל באנגליה, היה כל מזון צרפתי ממש טעים. גם שם שכרתם מכונית, "דוּפִין", נסעתם דרומה, הגעתם ל"שָׁאמוֹנִי" (לא בעונה), ניסיתם לרדת לשווייץ אבל היו עננים נוראים ולא ראו כלום, אז חזרתם לפריז.


משם נסעתם ברכבת אקספרס לרומא.  זה היה מאחרי הצהרים המאוחר, כל הלילה ובצהרים הגעתם לעיר של טיטוס. אתה זוכר איך חלפתם על פני מגדל פיזה, שאז, ב-1961, ממש כמעט נפל. גם ברומא חרשתם את מה שהיה מקובל, את רומא העתיקה ועוד אתה לא זוכר מה. בוקר אחד הגעתם לראות את הקולוסיאום. עוד לפני שנכנסתם לראות התחיל לרדת גשם זלעפות. אתם נרטבתם לגמרי.

אתה זוכר שלא יכולת להתאפק ואמרת לאשתך:

"רותי, נגמר לי הכוח להמשיך לטייל. אני רוצה הביתה ואת בכלל בהריון."

אשתך הסכימה ובאותו יום סדרתם במשרד אלעל טיסה למחרת. אתה זוכר שלפני הטיסה הלכתם ברחוב וקניתם בדוכן מזון פלפל ממולא באורז. עד היום אתה זוכר שזה היה מאד טעים.

בחזרה הביתה טסתם באוירון  "טורבו פרופ" גדול של חברת KLM. אתה זוכר שבאמצע הטיסה הודיע הטייס שהטמפרטורה בחוץ היא מינוס 30 מעלות. כמעט שנהיה לך קר. את תל אביב וסביבותיה המוארים ראיתם מלמעלה, לפני הנחיתה. אתה זוכר שכבר התחלת קצת לבכות. מסתבר שהאוירון נחת כמה דקות מוקדם מדי. אתם עברתם את כל הביקורת והמכס אל אולם הנוסעים שהיה ריק. על המדרכה שמחוץ לאולם עמדה קבוצת אנשים. אתם התקרבתם ואתה זיהית את אמך ואת אביך. אתה זוכר שצעקת "אמא! אמא! זה אני!" והתנפלת עליה בחיבוק גדול, בוכה בדמעות שליש. אבא עמד מאחור ולחש "טוב שבאת". האנשים הנוספים היו חברי קבוצת יזרעאל שנסעו במיוחד ללוד כדי לקבל את פניכם. יתכן שהם באו לוודא שרותי ואתה חוזרים ליזרעאל ולא לשום מקום אחר. (זה היה בזמן גל העזיבות הגדול). 

ואת השיר הזה אתה מקדיש לאמך, זכרה לברכה – שיר מתנועת הנוער, שלא מונצח כנראה בשום הקלטה.

 

יְרִיּוֹת תּוֹתָחִים, דַּם שָׁמַיִם
חַיָּלִים יוֹצְאִים אֶל הֶחָזִית
לָאִמָּהוֹת נִפְקָחוֹת הָעֵינַיִם
הַקַּטָּר שׁוֹרֵק כְּבָר בִּתְזָזִית
וְחַיָּל זְקוּף קוֹמָה כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ
וְאוֹמֵר חַבְּקִינִי אִמָּא
דַּם שָׁמַיִם
אֵשׁ וָמַיִם
כִּי כָּךְ גָּזַר הַגּוֹרָל

חַבְּקִינִי אִמָּא
חַבְּקִינִי נָא בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ
כִּי זוֹ הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה לִי
כִּי זוֹ הַפַּעַם אַךְ בִּלְבַד
כִּי מָחָר אֲנִי יוֹצֵא לַקְּרָב
אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אוּכַל לָשׁוּב
מַה נָּעִים לִי בְּחֵיקֵךְ לִשְׁכַּב
וְלִהְיוֹת צָמוּד לַגּוּף.

 

 

כאן אתה הופך בזיכרונותיך את התקליט על צידו השני.

לפחות כך אתה סבור. אתה זוכר כי באותו לילה, בו נחתתם בלוד, בילית עם הוריך כל הערב אבל בסופו נסעתם בטקסי ספיישל לחיפה, לרח' קדימה 14 שבכרמל, לשם עברו להתגורר הורי אשתך.

לאחר שעות של ספורי חוויות, קמתם בבוקר שבת, לנסוע לקיבוץ יזרעאל. ברחוב החלוץ בחיפה, היה אוטובוס מיוחד שנוסע בשבת בשעה עשר לעפולה, בעיקר עבור משפחות שיקיריהן היו מאושפזים בבית החולים עפולה.

אתה זוכר שהגעתם למתחם התחנה המרכזית הישן ישן (זה שהיום באמצע עפולה) מול תחנת הרכבת העתיקה. זה עדיין היה סתם מגרש גדול, מלא אוטובוסים שרק עוברים בעפולה. מישהו מהקיבוץ (אולי וופה) עם משאית, או ה"פורד" או ה"בדפורד" הגיע לקחת אתכם. אתה ממש התרגשת.

לראות את הנוף ואת יזרעאל של אז היה חוויה עזה ומכוננת. המשאית נכנסה למשק וחנתה ליד חדר האוכל צריף בדיוק בזמן ארוחת צהריים. אתה זוכר היטב איך טיפסת אל מרפסת הכניסה, איך פגשת שם את הכיור המיתולוגי לשטיפת ידיים ואת הדלת המתנופפת פנימה והחוצה. כשנכנסת לחדר האוכל עוד לא שמו לב אליך. מישהו זיהה אותך ושאג אמן!!!

נהיה שקט ואז החלו כולם לברך וגם לקום לקראתך, ללחוץ ידיים ולשוב לאכול את הקציצה של שבת. מה שאתה זוכר הכי טוב זה שלא היה שם אף אחד מהחברים האמיתיים שלך, חוץ  מטיוכקה ונמי (נחמן בהרב) אבל אפילו אותם לא ראית בחדר-האוכל.

רוב הנוכחים היו משרידי השלמת "כינרות" והמון חברות וחברים שלא ידעת מי הם. היו הרבה "אנגלוסקסים" מההשלמות האחרונות, שהיוו אז למעשה את רוב חברי הקיבוץ. אבל כמו שכבר כתבת, אתה משום מה לא התאכזבת מהפורום.

למחרת ניגשת אל הנגריה, מקום עבודתך הקודם. את פניך קיבל טוביה הזקן, אביו של  איצ'ה ז"ל, שנהרג 3 שנים קודם בתאונת טרקטור.

בשפתו העלגת לא פסק מלהתלונן על מצב הנגריה ועל הבלגן שיש פה. בתוך הנגריה מצאת מישהו זר שעושה עבודה קבלנית פרטית עבור מושב מולדת.

שאלת אותו מה הוא בדיוק עושה פה? והוא הסביר שאחד, אילן לואיס (חבר משק) עשה איתו איזו שהיא עיסקה, שהוא יעשה עבודות החוצה וגם יתן שרותי נגרות לקיבוץ. טוביה הכועס טען שהאיש הזה סתם רמאי והוא לא עושה שום דבר בשביל הקיבוץ, ושהקיבוץ לא יודע כלום ממה שקורה באמת.

אתה לא זוכר מי ומתי, אבל לאחר כמה ימים עשו אותך מרכז הנגריה. אתה שילחת את הקבלן ההוא לכל הרוחות והתחלת לעשות עם טוביה את כל מה שצריך. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה