יום שבת, 20 ביוני 2020

מי זה בדיוק ההשלמה ממעיין ברוך ?

מי זה בדיוק ההשלמה ממעיין ברוך ?

 

בספר היובל של קבוצת יזרעאל,  בעמ'  26  נודע כי ב-1952 עוזבים עשרים איש את מעין-ברוך ורוצים לבוא ליזרעאל. אח"כ מסופר ששבעה עשר חברים הגיעו, בצנעה, וכבר נכנסו למעגל העבודה, ממנו יצאנו כעבור חמישים שנה.  היום נותרנו בגפנו. כל השאר עזבו את המשק או נפטרו. תהינו לעצמנו שבעצם, אין תחת השמש, מקום או מסמך, בהם  מפורטים הדברים קצת יותר.

 

ה"מעיין-ברוכים" או "חברי הכשרת מעין- ברוך"  או ההשלמה השנייה, המחתרתית, שהגיעה ליזרעאל -  מניינם היה 17 או 20 נפשות ואלה הן ( בערבון מוגבל) :

יגאל לוין. אברהם בכר. רפי ויזר. יגאל בנטוב. עמירם עזרוני. מנשה קדישמן. אחיעזר דרור. משה טייכמן. רוחמה לוי, לאה זינגר. נחמן בהרב. עידו.  אביגדור אמיר. גיטה פומפיאן. משה קרם. הרן קוך. מאיר קרביץ. מאיר צוויג. אמנון בקר. היתה גם אחת, חנה קיטנפלוין, שהיתה צעירה יותר ושהגיעה לכאן ישר מת"א, אל חברה שהכירה. היא היתה יפהפיה משגעת ועבדה ברפת.  כל אלה הגיעו ב-1952.

 

למען התעודה, אנחנו מבקשים רק לנקוב פה בשמותיהם. למען אותה תעודה, נרהיב לחשוף  טיפה מעומעמת ממה שאנו עוד זוכרים:

החבר'ה האלה ישבו בקב' מעיין- ברוך במסגרת המחזור השני של הנח"ל.

זאת הייתה הכשרה של "גאונים" מהתנועה המאוחדת, מקיני צפון, מרכז, וימייה בתא (איפה הקינים ואיפה התנועה?) .

בהכשרה היו יותר מ-60 איש. הם לא כ"כ רצו להשלים את מעיין-ברוך ולחיות שם עד מאה ועשרים.

דובר על איחוד עם הצופים (הכשרת קֶלְתָה כַּבָּארָה) והתיישבות בפרדס חוּרי (בערך איפה שעכשו קיבוץ גונן). דוּבר על השלמת קיבוץ ארז,קיבוץ חמדיה ואפילו על התיישבות בצור מעון.

גם ה"איחוד" וגם המשק לחצו נורא להשלים את מעיין–ברוך ולשם כך שלחו את התותחים מאיר מנדל,ואריה בהיר ,שדיברו בשם הציונות.

דובל'ה צוקר, אז מוותיקי המשק, ממש התחנן בדמעות (שעוד לא גמרנו להתנגב מהן) שנישאר.

אח"כ הוא נהייה סגן ראש עיריית תל אביב. זה אחרי שהיה המדריך שלנו בתנועה.  

 

בסוף הוחלט ברוב קולות להשלים ולהישאר שם. אבל זה עבר מאד לא בשקט והרבה חבריה התמרמרו על ההחלטה. ואז היה הפילוג בקיבוץ המאוחד ומעין-ברוך חויב לשלוח "עזרה" לקיבוץ תל יוסף, שהתרוקן ממחצית חבריו ומכמעט כל הנוער.

במהירות וביעילות סומנו על ידי מרכז המשק דאז, מוני חמל, כל ה"פושטקים,הממורמרים, ועושי הצרות" מההכשרה.  הם נשלחו אחר כבוד ובשני גלים לעזור לתל יוסף ושיהיה שקט במעין-ברוך.

קבוצת העזרה הזאת היא היא, שאחרי כחצי שנה, הגיעה ליזרעאל, חרף העובדה שיזרעאל הודיעה לה  שלא  יקבלו אותה וזה משתי סיבות: 

1. יזרעאל רוצה את הכשרת חמדיה או את הכשרת גשר הזיו. 

2.  האיחוד מטיל  ווטו.  מצידו יכולים הפושטקים שבתל יוסף לחזור למעיין–ברוך או ללכת לעזאזל.

 

הפושטקים לא ויתרו. ביום אחד בצהרים הגיעה ליזרעאל משאית עם כל החבורה הזאת עם כל החפצים והתיישבו איפה שאחר כך היה הדשא הגדול  בין הצריפים.

אף אחד לא קידם את פניהם. אף אחד לא אמר שלום.

אחרי איזה שלוש שעות יצא מצריף המזכירות  סדרן העבודה, אורי פרומקין ואמר:

"טוב, לא מגרשים אתכם".

הוא לקח אתכם לשלושה חדרים בצריפים. בין השאר הביאו איתם "המעיין ברוכים" כמתנה לקיבוץ, מכונה לפריסת לחם תוצרת תל יוסף, אותה קנו במה שהיה להם בקופה המשותפת.

 

בתל יוסף הייתה  לנו  תקופה מעניינת מאד מאד. המקום לא  סבל מעודף מוניטין כבר אז.  אבל בעינינו זה היה קיבוץ ענק ומסודר (עם ארבעים בהמות עבודה!) 

ובעיקר – מלא בנות צעירות.

שם גם זכינו עוד לראות אגדות תנועת העבודה העבודה מהלכות כמו זאב און, מזכיר חברת העובדים, רבקה ווינשטיין- "אם הנח"ל", מוטלה תמיר ואסף שמחוני.

שלא לדבר על מייסדים כמו רוכל ושמוליק אפטר(המדבר ויורק) ועוד כמה שכבר נשכחים. שם גם למדנו להעמיס חבילות חציר וקש בעזרת קלשונים על משאיות.

אם שכחנו  -  אז הכאב בחוליות שמעל לטוסיק, מזכיר לנו את זה בכל בוקר

אין תגובות:

פרסום תגובה