יום שבת, 27 ביוני 2020

עסקי תחבורה ופינייה קוזולובסקי

עכשיו קצת עסקי תחבורה.

אתה יצאת ללמודים בתל אביב והשארת מאחוריך 3 ילדים ואשה בהיריון. אי אפשר היה, למיטב אמונתך, להעדר מהבית לכל השבוע. איכשהו הרכבת תוכנית לימודים לפיה אתה נוסע ביום ראשון בבוקר, חוזר ביום שני בלילה, נמצא בבית ביום שלישי, נוסע בבוקר יום רביעי וחוזר בחמישי בלילה. בשנת הלמודים הראשונה היה לוח הזמנים הזה כמעט בלתי אפשרי, שלא לדבר על ישיבה בספרית האוניברסיטה עד 11:00 בלילה וגם למודי מתימטיקה במישלב.

את כל זה לא ניתן היה בשום פנים ואופן לעשות עם אוטובוסים.

הוריך היקרים נרתמו למאמץ והעמידו לרשותך מכונית קטנה, פיאט 600, שבה עשית את כל הנסיעות מהקיבוץ לת"א וחזרה.

בלילות בהם נשארת בתל אביב ישנת אצל הוריך, גם בצפון ת"א ובחלק מהזמן גם בחולון. כך גם הצלחת, לראות את כל הצגות התיאטרון שהיו אז כחלק מהלמודים.


ובענייני המכונית יש סיפור לא כל כך טוב.

באחד מלילות החורף של שנת 1969 נסעת הביתה. השעה היתה עשר ושלושים, לא היה בואדי ערה אפילו חתול מת או ער, הכל היה חשוך. אתך באוטו היה טרמפיסט, איזה שוטר ערבי שגם הוא מיהר לביתו.

בערך מול הכפר מוסמוס נשמעה חבטה נוראה עם רעש של פצצה.

אינסטינקטיבית אחזת את ההגה בחוזקה מבלי לדעת מה זה היה. השוטר הטרמפיסט צעק לך באוזן ש"הוא הולך להיכנס בנו עוד פעם!"... אתה זוכר שהתקדמת איזה מאה מטרים ושם עצרת.

תוך כמה שניות עצר בצידך השמאלי סמיטריילר, אוטוקאר ענק של קיבוץ אפיקים. ניסית לפתוח את דלת המכונית וזה לא הצליח. אז איכשהו נדחקת החוצה מהדלת הימנית בעזרת השוטר שכבר יצא. מן המשאית ירדו שניים - הנהג ונוסע שהיה אתו. הנוסע הזה אמר תיכף שהנהג פשוט נרדם ופגע בך מאחורנית. הנהג גמגם שזה נכון והוא פשוט לא הבחין בפיאט 600 הקטנה שלפניו.

המכונית שלך היתה מרוסקת בצידה האחורי, כל הגג נקרע והפגוש של המשאית כמעט ונגע לך בראש. המזל היה שהפיאט הקטן נזרק קדימה ולא אל צד הכביש ונשאר על ארבעת גלגליו. אתה והשוטר נשארתם שלמים בדרך נס עם קצת כאבים במפרקת הצואר. מתישהו הגיעו שוטרים לברר מה קרה.

כשהתברר שאין ממש נפגעים,   הם רשמו את זה והסתלקו עם השוטר הטרמפיסט שהיה אצלך. גם המשאית נסעה הביתה. אתה נשארת על יד הפיאט המרוסק. בתי הכפר מוסמוס היו 50 מ' מאחוריך. היה חושך ואף אחד לא קם. אתה בקשת גם מנהג הסמיטריילר וגם מהשוטרים שיזעיקו אוטו גרר מעפולה. אחרי שלוש שעות שהוא לא הגיע נכנסת משום מה (לא יודע למה) לאוטו, סובבת את המפתח, הוא הניע וגם האיר והיה בהילוך שני בלי אפשרות להוציא את הידית משם. לאט לאט הצלחת להגיע משם עד למשטרת מגידו. בזמנים ההם היה המבצר הזה נטוש וסגור.

החנית את הפיאט במגרש חנייה ודפקת שם על הדלת. דוקא היו שם שני שוטרים-שומרים וגם טלפון. צלצלת ליזרעאל ובמזל תפסת את שומר הלילה, ג'ימי שפירא. הוא הגיע ולקח אותך הביתה. זה כבר לפנות בוקר. הערת את האשה (הילדים עוד ישנו בבתי הילדים) והודעת לה שאוטוטו היא היתה יכולה להיות אלמנה.

בשמונה בבוקר, למחרת, צלצלת אל חברת הביטוח והם אמרו לך לגרור את האוטו למגרש גרוטאות-מכוניות בתל אביב.

חזרת אל האוטו המרוסק במשטרת מגידו ובדיוק הגיע לשם האוטו גרר שהזמנת באמצע הלילה. הוא טען שהוא כן הגיע לשם ואתה כבר לא היית. טוב, נגררתם יחד לתל אביב, מה שעלה שמונים לירות, השארת את האוטו איפה שהשארת וניגשת אל חברת הביטוח. הם שמחו מאוד, אפילו יותר מדי, לדעת שלא נפגעת ועל השאר אמרו "נראה מה יהיה". מה שהיה זה שאבא שלך התערב והציל את המצב. קודם כל הוא הלך למגרש מכוניות משומשות וקנה שם אוטו פיאט גדול משנת 1954. האוטו הזה היה מסריח משנים של עשן אגזוז וסיגריות. אבל האוטו נסע 6 שבועות כמו גדול. חברת הביטוח התעקשה לתקן את האוטו הקטן שהתרסק ושהיה "טוטאל-לוס" לגמרי.

אז אבא שלך אמר להם שאם זה מה שהם רוצים אז הוא יוציא מהחברת ביטוח הזאת את כל הביטוחים של החברה הקבלנית בה הוא שותף. בעקבות זה יצא הצדק ממחבואו והם קנו לך פיאט 600 חדשה לגמרי, ב-11,500 לירות.


 

אם כבר מדברים על עסקי תחבורה, אז ב-  1971נתקלת בָּאמת וּבַצֶדֶק האלה בשנית. פעם נסעת לתל אביב, כשהיו נוסעים דרך חדרה מערב. בקטע כביש ישר מחוץ לעיר עצר אותך שוטר תנועה. הוא היה מצויד במין מכמונת מהירות פרימיטיבית, וטען שאתה נסעת במהירות 70 קמ"ש במקום ה-50 קמש שמותר. כשעמדת אתו, חלפה על פניכם משאית ענקית במהירות גבוהה, אולי 90 קמ"ש. שאלת את השוטר מדוע הוא לא עוצר את המשאית?

הוא השיב שהמשאית גדולה מדי על המכמונת שלו, שלא מצליחה לתפוס את המהירות של כזה אוטו גדול. כעבור כמה שבועות קבלת הזמנה לבית משפט בחדרה, או להתיצב או לשלם מראש 700 לירות קנס. אתה זכרת שלקיבוץ יזרעאל היה עורך דין חיפאי, אחד שקראו לו "פָלָאח" ( זה מה-101).

אתה דאגת להעביר את הטיפול המשפטי למשרדו. פלאח הודיע שאתה תשב בשקט ושהוא יעשה כל מה שצריך. כעבור חודשיים הגיעה ממנו הודעה שהיה משפט ואתה מקבל קנס לא על 20 קמ"ש מעל המותר אלא על חמישה בלבד. בשיחה טלפונית סיפר לך אחד מעורכי הדין של המשרד של פלאח שזה מה שהיה: בהתחלת הכביש לחדרה מערב יש מוסך למשאיות. על המדרכה, בדיוק ליד המוסך הזה, ניצב שלט התמרור "כניסה לשטח בנוי", אבל המשאיות שעומדות לתיקון במוסך הנ"ל  מסתירות את התמרור מעיני הנהגים החולפים שם. זה מה שהוא טען במשפט של המדינה נגד אמנון בקר. המשפט התקיים במשטרת חדרה ששימשה בזמנו כבית משפט לענייני תעבורה.

באותו יום היו איזה 80 תיקי תעבורה והיה כבר צהריים והשופט היה עייף ורעב. העוד דין שלך סיפר על התמרור המוסתר והמשטרה אמרה שזה לא נכון. אז עורך הדין שלך תבע מהשופט ומנציג המשטרה לצאת לשטח ולהיווכח בצדקתו. השופט התרגז וצעק על כולם "השתגעתם? שאני אלך לשם?! יאללה 5 קמ"ש במקום 20 מעל המותר" ואני הולך לאכול צהריים. ככה הלכו רק 160 לירות קנס במקום 700, העיקר שהאמת והצדק ניצחו.

 

בתחילת הזכרונות האלה דאגת לציין את כל ה"יקים" שעל ידם גדלת. על היקים האלה היה גם שיר:

 

בָּחוּץ לָאָרֶץ, בָּעִיָה בֶּרְלִינָה

הָיַה גַנֶנֶת יָפֶה.

וּבֵן זוּגָה, סְטוּדֶנְט צָעִיָה

אָהַף לָה נוֹרָא

וְאַחֲרֵי שָׁנָה נוֹלָד לָהֶם בֵּן יָפָה

 

בָּחוּץ לָאָרֶץ, בָּעִיָה בֶּרְלִינָה

הָיַה גַנֶנֶת יָפֶה.

 

 

 

עכשיו אתה אמור סוף סוף להיזכר בלימודים באוניברסיטה.

אבל רגע, לפני כמה עמודים הזכרת את השם פנחס ספיר ושעוד תחזור אליו... אז עכשיו אתה חוזר. ויש פה גם קצת נגיעה בזנב של הצרות שלך כשהיית מזכיר.

(מתוך קלנועית חמורית  62, גם על חדר האוכל  החדש. "על שלוש מדרכות שנקצצו בגלל פינייה קוזלובסקי").

 

"...איכשהו, לטובת מימון המבנה הזה, נרתם החבר פינייה קוזלובסקי, לשעבר ראש עיריית כפר-סבא. הוא היה איש ציבור רב פעלים, מפאיניק גדול, חבר כנסת, שר מסחר ואוצר וגם  יו"ר הסוכנות. אז כבר היה שמו בישראל פנחס ספיר. כל זה כשהיה מקובל  במדינה ובממשלה להתייחס לקיבוצים כנכס לאומי ולא כאל כנופיית שודדי נדל"ן.

הפנחס ספיר הזה אפילו ממש ויתר על ראשות הממשלה ("אני עסוק וגם וּוֹו (לא) מחפש צרות", על פי דרך היגויו הפגום קמעה. יום אחד הוא נחת פה עם פמליה בשלושה רכבי "וולבו", לראות מי זה ומה זה קיבוץ יזרעאל וגם מה צריך שם.

אחרי שטרף בזריזות כמה סנדוויצים (שאסור היה לו) וראה תוכניות לבניין חדר האוכל החדש, הסכים, לפי הפרוטוקול, להתלוות למזכיר הקיבוץ (אנחנו) בשביל לראות ביצות מיובשות ומה כבר בנו כאן שכדאי להתרשם ממנו.

למשימה זו התנהלנו איתו בזהירות לכיוון שיכון "צמרת" החדש, שנחשב אז למי יודע מה בתנועה הקיבוצית, העוברת ללינה משפחתית. אבל כבר על יד החדר אוכל צריף הנטוש (זה של יום העליה לקרקע), עצר פנחס ספיר, שהקשיב בריכוז לכל מה שאמרנו, והודיע לנו:

"תשמע יוּנְגֶערמָאן. אתה סוחב אותי לראות את מה שכבר בניתם? זה וּוֹו  מעניין אותי." למראנו הנבהל הוסיף, בחיוכו המפחיד והמשועשע:

"אותי מעניין רק מה שעוד וּוֹו  בניתם. אתה וּוֹו  צריך לדאוג, יונגרעמאן. יהיה בסדר עם השלוש מאות  אלף  הלירות האלה  שצריך בשביל לבנות מה שצריך."

תוך שבע דקות נעלמו הוא והפמליה בשלושת רכבי הוולבו. כבר אז ספיר היה לא בריא. לאחר כמה חודשים הלך לעולמו, זצ"ל.

 

מחליפו, יוסף אלמוגי ז"ל זימן אותנו למשרדו באותו עניין. הוא לא מצא שום אסמכתא להתחייבות הזאת של יו"ר הסוכנות פנחס ספיר. אבל הוא לא חשב שאנחנו שקרנים. כולם ידעו שאצל ספיר העולם בנוי על זה שמילה זה מילה ושום דבר לא כתוב ולא חתום. מקסימום על איזה צעטאלע. אבל בניגוד לאשכול ("אסור כבר להבטיח?") הייתה הבטחה של ספיר שווה כמו כל צ'ק בנקאי..."

 

כשנשלמה בנייתו של חדר האוכל החדש, היה מין ארוע של חנוכת הבית. כל העסקנים שהיו קשורים לבניה הגיעו בשביל לראות את הפלא החדיש. אתה זוכר שמאוד הדאיג אותך שהאיש, שבזכותו עומד הבית על תילו, לא יהיה נוכח.  אף על פי שכבר לא היית המזכיר של הקיבוץ ושבכלל כבר לא היית בשום תפקיד ציבורי, דאגת לשלט הנצחה, עשוי שיש חברון, שאתה עצמך קבעת על אחד מעמודי הכניסה. כל מה שכתוב שם בגדול זה "פנחס ספיר". 


אין תגובות:

פרסום תגובה