יום שני, 29 ביוני 2020

העיקר הבריאות


עכשיו בא לך לעזוב לרגע את הסאגה על ענייני בניין ולהתעסק קצת עם התיק הרפואי שלך.

בין השאר באמצע ריכוז הבניין נתפס לך הגב כל כך חזק עד שהייתה הקרנה ברגל ימין.

אתה נהגת בחוסר אחריות כלפי בריאותך ואחרי גיל 50 עוד סחבת על הגב שקי מלט, ככה עד שהפועלים נזפו בך והזיזו אותך הצידה מזה.

הרגל הימנית שלך הפכה להיות כמעט משותקת. אתה הלכת הלוך וצלועַ אבל הרופאים אמרו שזה יעבור תוך כמה חודשים. זה אולי עבר אבל פתאום התחלת סתם "לסחוב רגל".

אתה זוכר שבשנים 1964/5 הגעת לאורטופד בבית החולים עפולה. הוא היה בכלל דרום אפריקאי כשאמרת לו שכואב לך הגב נורא הוא ביקש ממך להתפשט לגמרי ולהתייצב בפניו.

שאל למה הרגל הימנית יותר קצרה מהשמאלית ובגלל זה אתה עומד עקום מאיפה זה ?

ההסבר שלך היה שכשהיית בן 3 דרס אותך אוטו ועשה לך שבר ברגל להמון זמן עם גבס.

הוא שאל מי זה האידיוט שסיפר לך את זה?

מה שיש לך זה עקבות של פוליו ( שיתוק ילדים ) עכשיו הרגל שלך ממשיכה להתנוון והתקצרה בלפחות ארבעה ס"מ. היום אתה הולך גם עם נעליים וגם עם סנדלים שברגל הימנית זה מוגבה בהמון.

בהזדמנות אחרת אמרה לך האורולוגית הראשית של בית החולים עפולה את אותו הסיפור אם השיתוק ילדים.

פעם שאלת את אימא, שעוד הייתה בחיים אם היה לך שיתוק ילדים היא התרגזה עליך ואמרה שום כלום.

לך תדע.

כבר כשעבדת בכבלים ( לזה עוד תגיע ) ב-1987, היו לך פתאום גם סחרחורת וגם הקאה שלא ידעו למה.

באחת הפעמים הובהלת לחדר מיון והרופא לא פענח את מה שקרה וכינה את זה "התכווצות כלי דם", לא יודעים למה. ב-1995 קרסת עם תעוקה בחזה ועוד פעם חדר מיון. רופא אחד, דוקא סטאז'ר, עשה לך א.ק.ג. ונבח שאתה באמצע התקף לב ושייקחו אותך תיכף ומיד לטיפול נמרץ במחלקת הלב.

אתה זוכר איך בבית חולים עפולה שמו אותך על אלונקה עם גלגלים ואיזה שמונה סניטרים דחפו אותך בעלייה מרחק של 300 מטר ברגל עד למחלקת הלב שהייתה בתחתית בית החולים הישן והמקורי.

אתה זוכר שהמחלקה הזאת הייתה בושה וחרפה:

המקום היה קטן ונשים אושפזו שם יחד עם גברים וזה במיוחד היה קשה ומביך לנשים מוסלמיות.

אז היו שם שני רופאים בכירים וחשובים כמו שני קיסרים:

ד"ר תורג'מן וד"ר סולימאן.

אתה זוכר שאנשים מכל העולם רצו אחריהם לקבל טיפול או דעה שנייה או משהו בענייני הלב שלהם או של נשותיהם, אבל אי אפשר היה לתפוס אותם,  או שהם היו בניתוחים או בחו"ל.

התורג'מן הזה יליד טבריה היה לו חוש הומור מַקַאבְרִי.

פעם התלוננת באוזניו על כך שכשכואב לך בלב אתה נהייה ממש צרוד. מה שהיה לו להגיד זה ש"פה זה לא מכון לפיתוח קול" .

מתישהו לקחו אותך לצינתור. עוד פעם בא אמבולנס של חצר בית חולים ולקח אותך  לבניין שבמורד ההר, איפה שהיה פעם חדר מיון.

שם שלפו אותך לאיזה שהוא כוך שבו מתפשטים. אחות קשוחה ומבודחת אמרה לך בחיוך:

"נא להתפשט עירום כביום היוולדך".

אחר כך השכיבה אותך על מיטה מתגלגלת והכניסו אותך לחדר גדול מלא כל מיני מכונות שנראו כמו פנים של חללית עם טלוויזיות גדולות פי מאה. שם אמרו לך לשכב בלי לזוז ובלי לנשום, כי דוחפים לתוכך משהו.

המשהו הזה הייתה מחט קשורה לכבל חשמל. הם הכניסו את זה בעורק הראשי שעל יד הזין שלך.

אתה התחלת להרגיש רע מאוד ואמרת את זה למי שראית מעליך.

הם לא לקחו את התלונה ברצינות ואמרו שאוטוטו זה יגמר.

בסוף הם הוציאו את הכבל ואת המחט וחבשו את האזור בהמון תחבושות רגילות וגם אלסטיות. עכשיו נוכחת שטיפלו בך לפחות עשר אחיות וארבעה רופאים.

הרבה יותר מאוחר נודע לך שאפשר לעשות פה צינתור רק אם בבית חולים "כרמל" מאשרים לבית חולים עפולה לעשות את זה ושיש אפשרות לקליטת חירום במחלקת הלב של "כרמל" אם משהו ישתבש בצנתור בעפולה.

עוד משהו הסתבר בהקשר של כל המכון צינתורים הזה :

באחת הפעמים שישבת בחוץ מאחורי מכון הצינתור, ע"י פחי הזבל שם, ראית להפתעתך את כל הסגל הרפואי של הצינתור תופסים מקום ע"י הזבל ומעשנים בשקיקה להנאתם.

אבל חזרה למקודם:  אז לקחו אותך חזרה לחדר התאוששות במחלקת הלב הדפוקה ההיא.

אחרי יומיים הגיע רופא וכמה אחיות. הם הורידו את התחבושות במפשעה. העורק הראשי עוד לא הגליד ותוך כמה רגעים היה כל הדם מכל גופך עלול להישפך החוצה.

אז שמו על זה עוד פעם תחבושת ועל התחבושת הניחו אבן במשקל 10 ק"ג שאותה הדקו וקשרו עם עוד המון תחבושות ואזיקים ומה לא.  ככה נאלצת לשכב כמה ימים. גם השלפוחיות וגם המעיים שלך כמעט התפוצצו, אבל אין רחמים.

בסוף הגיע איזה רופא רוסי צעיר, שמו איגור, שהיה אמור להוריד ממך את האבן והתחבושות.

הוא התחיל וכל הדם שלך נשפרץ החוצה. הוא לא הצליח למנוע את זה וצעק לעזרה. ד"ר סולימאן הגיע בריצה, שם אצבע על החתך בעורק הראשי ונזף ברופא איגור: מה לחצת כל כך חזק ?!

ככה זה לא יתקרש לעולם. צריך ללחוץ קלות ועוד פעם ועוד פעם והנה זה יסתדר.

אתה זוכר את זה כאילו שזו הייתה לידתך השנייה.

 

באמצע הסיפור הנ"ל העבירו אותך למחלקה פנימית ב'.

אז נחשבה המחלקה הזאת למקום טוב באמצע עם הרבה אחיות, הרבה רופאים, הרבה סטודנטים לרפואה ומנהלת המחלקה בת קיבוץ עין חרוד ששמה היה נוגה. כאן שכבת די הרבה זמן, לא זוכר כמה. מה שאתה זוכר זה שעל ידך שכב בחור דתי מקיבוץ בעמק בית שאן ושם משפחתו היה פּשְחוֹר, לא פחות ולא יותר.

אתה זוכר גם שבוקר אחד נכנסו כמה סטודנטים לרפואה ובראשם ד"ר אחד.

הוא לא התייחס אליך ורק אמר לתלמידים שלו: 

"הנה פציינט של אנגינה פקטוריס. המחלה הזאת גורמת לדיכאון וזה מה שיש לו עכשיו".

אתה הקשבת לדברים ופלטת, בלי לקבל רשות דיבור:

"לפני שנה וחצי מת החבר הכי טוב שלך והיחידי שהיה לך. לפני שנה וחצי מת לך הבן השלישי במספר מהתקף לב.

אז מה אתה רוצה, שאני ארקוד הורה ?? 

זה לא הזיז לו וכולם הסתלקו בלי לומר מילה".

 

אתה זוכר שסטודנטית אחת לרפואה, יפייפיה מדהימה, בקשה ממך להיבדק על ידה הכל בכל מכל כל.

היא הייתה צעירה ממך ב-40 שנים אבל הוציאה ממך את כל האינפורמציה שיש לאיש בן 65 להגיד על כל איבר בגוף שלו, וגם לגעת בו בלי להסמיק. אתה זוכר את שמה על התג  "דיאנה שטיין".

"האנגינה פקטוריס" שלך גלגלה אותך לבית החולים "העמק" כמה וכמה פעמים.

ולא את הכל אתה זוכר בצורה מסודרת.      

 

לפני שאתה שוכח, אתה עוד זוכר שבאחד מזימוני הצינתור שכבת כבר על שולחן הניתוחים וכבר פתחו לך את העורק  במפשעה.

פתאום נשמע קריאה: פוס!!!

הלכה המנורה בסורק הראשי. המנורה הזאת עולה 140.000 דולר וזה לוקח כמה ימים להחליף אותה.

בלית ברירה חבשו אותך ושלחו למחלקה ושם עוד פעם שמו את האבן וכל הסיפור לחינם.

האנגינה פקטוריס לא ויתרה. עוד פעם הוזעקת למחלקת הלב, שם בחצר האחורית של בניין בית החולים הישן.

כל המומחים חשבו שזה שום דבר ועוד מעט ישלחו אותך חזרה הביתה. באחת הקונסיליומים שנערכו ליד מטתך נכחה גם הקרדיולוגית שלך,ד"ר בלה קולטון.

היא התווכחה בחריפות עם תורג'מן וסולימאן והתעקשה שצריך לעשות לך ניתוח מעקפים.

זה נגמר בזה שאשפזו אותך בינתיים במחלקה פנימית א' של אז.

לא נחמד. למה?

המחלקה הזאת נחשבה למחלקה שאליה נכנסים מהדלת ויוצאים רק לחדר מתים. סיפרו לך שבזמן הזה מהרו חתנך ואשתך לבית החולים רמב"ם לייעוץ נוסף.

הקרדיולוג שם בדק את סרט הצילום של הצינתור מבי"ח העמק וקבע נחרצות:

לניתוח מעקפים תיכף ומיד. כל העורק הראשי סתום לגמרי.

מנהל המחלקה בעפולה סיפר לך הכל ושאל באיזה בי"ח אתה מעדיף לעשות ניתוח לב פתוח.

הוא פירט: בבי"ח כרמל זה מיד ובאחרים אולי חצי שנה.

עכשיו לקצת קלסיקה אמיתית.

 

בבית החינוך בצפון ע"ש א.ד.גורדון, זה שהיה ברחוב פרדיננד לסל פינת אדוארד ברנשטיין, היה נהוג ללמד ילדים בני 8 או 9 כל מיני שירים חדשים. תלמידות ותלמידים למדו לשיר את זה יפה וככה הם גדלו. כשהם יהיו גדולים שמתחילים לדעת מה שמתרחש בכל העולם, יתברר להם שמה שהם שרים זה שיר שחיבר גֵתה והלחין שוברט. הם בכבודם ובעצמם. לדעתך זה די משעשע להיוודע שכבר מימי ילדותך אתה מדקלם ושר בעל פה דווקא את גתה ואת שוברט.

זה מה שנקרא להכניס בילדים את הקלסיקה דרך הטוסיק.

ועכשיו השיר:  

 

מילים: יוהן וולפגנג פון גתה
תרגום/נוסח עברי: יעקב פיכמן
לחן: פרנץ שוברט

נַעַר רָאָה צִיץ שָׂדֶה,
וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ.
כֹּה רַעֲנָן וְטוֹב מַרְאֶה
רָץ לַוֶּרֶד הַנָּאֶה,
רָץ בְּלֵב שָׂמֵחַ.

וֶרֶד, וֶרֶד טוֹב-מַרְאֶה,
וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ.

נַעַר שָׂח: "אֶקְטֹף אוֹתְךָ,
וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ!"
וֶרֶד: "אוֹ אָז אֶדְקָרְךָ
וּזְכַרְתַּנִי עַד מוֹתְךָ
כְּחֵטְא לֹא יִסָּלֵחַ!"

וֶרֶד, וֶרֶד...

נַעַר רַע הֵצִיץ, קָטַף
וֶרֶד בָּר פּוֹרֵחַ
וֶרֶד נֶאֱבַק לַשָּׁוְא
לֹא הוֹעִילוּ תַּחֲנוּנָיו,
אֶת חַיָּיו קִפֵּחַ.

וֶרֶד, וֶרֶד...

 

 

 

חזרה לפנימית א':

זאת היתה אז מחלקה עם מינימום אחיות ומינימום בכלל. יש לך זיכרון ממש מצוין מלילה אחד שם, מתי שהוא באמצע הלילה התהפך לך בקבוק השתן ישר עליך ועל כל המיטה, שכבת שם רטוב איזה שעה ויכולת להיזכר בכמה חוויות ילדות. אחרי שעה של צילצולי חירום הגיעו אליך שני אחיות מעשיות ושאלו מה אתה רוצה. אמרת להם והם הלכו להביא מצעים ופיג'מה חלופיים.

הם בזריזות החליפו הכל עם אתה על המיטה. לפני שהסתלקו היה להם משהו להגיד אחת לשניה בערבית. מה היה להם להגיד ?

 

בעזרת אמבולנס העבירו אותך מתי שהוא לבי"ח כרמל שעל הר הכרמל. במיון הודיעו שד"ר סָרַפּוֹב ממחלקת הלב ממתין לך.  אתה הגעת למחלקה בלילה ולא בער לאף אחד להתחיל ולהתעסק אתך.

למחרת העבירו אותך לחדר מיוחד להמתנה לפני ניתוח. מתי שהוא נכנס אליך אח ואמר להתפשט לגמר.י הוא פרש מתחתיך ניילון אחד גדול ומרח את כולך במה שפעם קראו לזה "משעי".

כשהיית בטירונות השתמשו החיילים הדתים במשחה הזאת כדי להתגלח. אז זה הסריח נורא וכולכם הייתם בורחים. אבל המשחה שהשתמשו בה עלייך עכשיו לא הריחה מכלום.

אחרי שעה חזר האח וניגב אותך מכל זה. אתה יצאת מגולח ל"משעי" וכולך חלק כמו טוסיק של תינוק.

בערב לקחו אותך על אלונקה אל חדר הניתוח. אתה זוכר שירדת במעלית ממש לתוך האדמה והגעת למסדרון שבו היה תור של מועמדים כמוך לניתוח. אותך הכניסו למן מקום בלתי מוגדר .

שני רופאים התנפלו עלייך עם טופס כלשהו ועט והאיצו בך לחתום ואין זמן.

לא ידעת על מה אתה חותם, מה שאתה זוכר אחרי זה זה שנתנו לך לבלוע מן כדור והייתה לך תחושה שכאילו בלעת חתיכת קרח. כעבור כמה ימים  התעוררת לאיזה חצי רגע.

אתה זוכר מזה שפתאום ראית את בנך אחאב גוהר עליך ואומר:

אבא יש לך ארבעה מעקפים בלב. זהו. אתה זוכר שכולך היית מלא וממולא - באף, בפה, ומתוך הבטן - בצינורות וכל מיני חוטי חשמל ולא יכולת לדבר, וגם עם קטטר בזין.

אתה ניסית לשאול את בנך איפה האמא שלו. הוא הבין והצביע לעבר דלת חדר ההתאוששות. הצלחת איכשהו להציץ לשם וראית את אשתך רוקדת ומנופפת בידיה לעומתך.

כנראה שלא נתנו לה להיכנס. שַבְת להתעורר כעבור מספר ימים. זה היה באיזה עוד מן חדר התאוששות.

כאן כבר בקרו אותך לרגע בני משפחתך ואתה לא זוכר מי עוד. 

אחרי עוד כמה ימים הגעת לחדר רגיל במחלקת הלב. אתה זוכר משהו לא נחמד מהחדר הקודם, מולך על הקיר היו כמה סורקים ממוחשבים שחוברו אל אחת מהחולות, אישה מבוגרת.

אתה זוכר איך שפתאום התחילו לבוא בריצה רופאים ואחיות וטפלו באישה הזאת הרבה זמן ואחר כך הוציאו אותה. אתה זוכר שמנהל המחלקה הגיע בבוקר ואחד האחים סיפר לו שהסורק הממוחשב מעל לאישה ההיא בכלל לא עבד. אתה זוכר את המבט הפתאומי והחשדן שמנהל המחלקה שלח לעברך, פשוט בשביל לבדוק אם שמעת או תפסת מה קרה שם. אתה עשית את עצמך לא יודע ולא שומע.

בחדר המחלקה הרגיל שכבת כנראה לפחות עוד שבועיים.

אישתך טוענת שההתאוששות מניתוח המעקפים נמשכה אצלך הרבה יותר זמן משל אחרים. גם מהחדר הזה יש לך זיכרונות חשובים וקצת מעניינים. למשל: איך שד"ר אחת, ערביה במוצאה, הוציאה ממך סוף כל סוף את הצינור העבה שניקז את קיבתך אל תוך תיבת פלסטיק קטנה ואז פתאום הרגשת חופשי.

בבית החולים הזה קרה לך משהו בפעם הראשונה בחיים. 

פתאום נכנסה אחות נחמדה והודיעה לך שעכשיו הולכים להתרחץ.

אתה היית עדיין מחובר לשתי אינפוזיות שונות שהיו תלויות על עמוד וגלגלים. 

אעפ"י שבקושי יכולת ללכת, לקחת את עמוד האינפוזיה ביד אחת ואת האחות הנחמדה ביד השנייה וצלעת אל חדר הרחצה, שם התיישבת ולידך האינפוזיות.

עכשיו ציוותה עליך האחות הנחמדה להתערטל. זה היה נורא מביך -  היית אז בן 65 שנים וכמה שנים טובות לפני הסיום האכזרי והמתסכל של חיי המין שלך.

אז נדמה לך שהחוורת ולא ידעת מה לעשות. בחיוך נחמד שלפה אותך האחות הנחמדה מהפיג'מה ורחצה את כולך בעדינות רבה. אתה זוכר את קלסתרה של האחות הזאת, שהיה מדהים ביופיו.

לא יופי של שחקנית קולנוע אלא יופי אמיתי של אשה צעירה.

אמרת לה שאתה צייר והיית מת לצייר אותה.

אתה לא זוכר מה היא ענתה. אתה כן זוכר עוד שתי אחיות שרחצו אותך ככה.

אחת רוסיה שכמעט לא דברה עברית אבל היתה יסודית מאד מאד בכל ס"מ מגופך והיתה אחת שמנמונת, כנראה ערביה נוצרית. היא התלוצצה על חשבונך כל הזמן. איפה שהוא ניסית להגיד לה מי בדיוק ניתח אותך ואמרת ד"ר סְטָאוּטֶה. היא התפוצצה מצחוק ופלטה

"השם הזה גם כן טוב לו, אבל שמו ד"ר סָאוּטֶה.

אתה זוכר שלידך שכב איזה "קְנָעקֶר" מקק"ל, שאשתו ובתו היו על ידו הרבה. האישה אהבה לדבר וכשנודע לה שאתה תל-אביבי היא הכריזה שגם היא מתל אביב וגדלה לפני הרבה שנים ב"יד אליהו", אם אתה יודע איפה זה.

אמרת לה שבטח אתה יודע אבל אז קראו לשכונה הזאת "שכונת זָאבְּלָאוּוִי" היא נדהמה למשמע דבריך ושאלה איך, מאיפה ובכלל?

אתה ספרת לה שהיה שם קן של התנועה המאוחדת (תנועת נוער)  והחבר'ה שלך, וגם אתה, ביקרו שם כמה פעמים. היא כמעט בכתה מהתרגשות ואמרה שהיא היא הייתה שם בתנועה ואיזה צחוק שאחרי כל כך הרבה שנים היא נתקלת במישהו מאז.

מהמחלקה הזאת אתה זוכר עוד משהו לא נחמד: אתה לא זוכר מתי אבל באיזושהי הזדמנות שוחחו אשתך ובנך אחאב עם המנתח, ד"ר סאוטה. אתה ראית קצת יותר רחוק אבל שמעת מה אומרים. הדוקטור הודיע לאשתך שאתה איש חזק מאד בגופך אבל הלב שלך היה הרוס לגמרי לפני הניתוח. הרופא כאילו המתין לאיזושהי תגובה אבל מהר לומר "לא חשוב" והלך.

לאחר כמה ימים הגיעה האחות הראשית של המחלקה להוריד ממך את ה"קְלִיפְּסִים"  שלאורך כל רגלך הימנית. (ממנה הוציאו את הוריד בשביל המעקפים). תוך כדי הטיפול שאלה אותך האחות אם אתה מוכן לתרום כסף לקרן המחקר של מחלקת הלב בבית חולים כרמל. אתה שאלת על כמה מדובר? היא אמרה: רק 5000 ₪.

אתה שאלת אותה מאיפה תיקח כזה כסף, מהתקציב האישי שלך בקיבוץ?

היא השיבה שלא חשוב, תעזוב את זה. אחרי שנתיים או שלוש קראת בעיתון כי שני הקרדיולוגים המומחים ביותר – ד"ר אורצקי (מנהל המחלקה שלך בכרמל) וד"ר סאוטה, מנתח בכיר – עובדים בבי"ח איכילוב בתל אביב וכי הם חשודים בלקיחת כסף מהחולים ישר לכיסם.  הידיעה הזאת הזכירה לך משהו אבל תעזוב את זה.

 

עוד פעם, אתה לא זוכר את כל הסדר הכרונולוגי של הרפתקאותיך באנגינה פקטוריס. אשתך טוענת שחצי מהדברים את הלא יודע ואת החצי השני אתה בכלל שוכח. אלצהיימר. מה לעשות.

 

אבל פה זה לא נגמר. אתה הובהלת באמבולנס עוד כמה פעמים לבית החולים בעפולה. באחת הפעמים הרגשת שלבך דופק באופן מבולבל והרופא בבית שלח אותך בטיסה באמבולנס של טיפול נמרץ, כולל רופא, ישר לחדר מיון. אתה זוכר שבאמצע הדרך הודיע הרופא לנהג האמבולנס שיעצור מיד בצד הדרך.

אתה שמעת את זה והבנת שאתה במצב רע מאוד ושהרופא החליט לבצע בך טיפול חירום לפני שאולי תגיע בכלל מת לבית חולים. אחרי כמה דקות של הצצה בסורק הממוחשב שהיה מחובר אליך באמבולנס,  צהל הרופא  "הסינוס התהפך בחזרה".

סינוס מתהפך הוא תופעה של מה שמכונה "פרפורי לב" וזה כשהסיגנל במסך הסורק זז משמאל לימין במקום ההיפך. רק אז הורה הרופא לנהג האמבולנס להגיע לבית החולים לאט לאט. בחדר המיון הישן הוזעק אליך מנהל חדר המיון בכבודו ובעצמו, הוא הדוקטור דראושה הנודע. כשחיברו אותך עוד פעם לסורק ממוחשב  התהפך הסינוס לרעה פעם נוספת. ד"ר דראושה הודיע לך שהוא הולך לתת לך מכת חשמל, לא פחות ולא יותר. הוא החתים אותך על טופס של הסכמה לניתוח ואז הביאו לו מין מכשיר שדומה לשפופרת טלפון אבל גדולה פי 500 יותר משופופרת רגילה.

הוא אמר "אחת, שתים, שלוש" ונגע בך עם המכשיר הנורא הזה.

כל גופך קפץ למעלה  לגובה של חצי מטר לפחות ונפל בחזרה בלי להרגיש. ד"ר דראושה הודיע לך שזה לא הצליח ואתה תישאר פה בחדר מיון בהשגחת האחיות.  אחרי כמה שעות זינקו האחיות מהדסק שלהן בשמחה רבה והכריזו שהסינוס חזר להראות סיגנל נורמלי.

אתה זוכר שד"ר דראושה העיר לך בחיוך שמפרפורי לב לא מתים.

חזרת הביתה. אחרי זה היה לך עוד פרפור ועוד פעם בית חולים. הפעם השאירו אותך להשגחה כמעט שבוע ימים בלי שום טיפול מיוחד. כשהשתחררת נתן לך הקרדיולוג המטפל רשימת תרופות מעודכנת משהו. אחרי כמה שבועות הובהלת שוב לחדר המיון.

ד"ר דראושה זיהה אותך ושאל "מה אתה עושה פה שוב?".

ספרת לו והוא התעניין לדעת איזה תרופות אתה מקבל. לאחר עיון שאל למה הורידו תרופה אחת שפועלת נגד פרפורי לב ומי זה האידיוט שעשה לך את זה. לבסוף רשם לך ד"ר דראושה, איש יקר, את התרופה "פרוקור" כדור אחד ביום ושאף אחד לא יוריד לך את זה בחיים.

כאן השתתקה האנגינה פקטוריס ויותר לא חזרה, אפילו כשהיו לך אירועים מוחיים, שזה סיפור לחוד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה