יום שלישי, 23 ביוני 2020

גוטס שלמון ושרת

רשמת באיזשהו מקום שעוד תחזור אל אחד שמואל גוטס. זה היה איש מבוגר ענק מימדים יוצא רוסיה לשעבר. הוא ישב עשרות שנים בבולוואיו אבל לא דיבר כמעט באנגלית אלא רק יידיש וקצת עברית. הוא היה יו"ר של מפלגת פועלי ציון.

לא היו שם שום פועלים יהודים אבל שם המפלגה נותר מתחילת המאה העשרים.

שמואל גוטס היה מה שהלבנים כינו "פורוואייט" (לבנים עניים) והתגורר בצריף עץ לא רחוק מבית הכנסת. נדמה לך שהוא היה נשוי לאיזה קומוניסטית, אולי לא יהודיה וגם לא היו לו ילדים. אתה זוכר שכל הילדים ב"בונים" וגם הוריהם התייחסו בזלזול ובבדיחות הדעת לשמואל גוטס.


יום אחד הגיע אליכם כרגיל מהארץ ירחון  "הפועל הצעיר". באחד המאמרים צדה עינך את השם שמואל גוטס. 

מיד קפץ לך בראש שאת השם הזה כבר שמעת פה בבולוואיו. הכתבה בהפועל הצעיר הייתה זכרונות של מישהו על תנועת החלוץ ברוסיה.

האיש כתב שיום אחד הגיע לעיירה שלו שמואל גוטס כדי לארגן את תנועת החלוץ במקום ולהלהיב את הצעירים לעלות לארץ ישראל. אתה זוכר שנתקלת בכתבה עוד לפני האירוע ההוא בבית הכנסת. אתה טרחת לברר איך אפשר למצוא את האיש. התברר שהוא עובד במין בנק למשכנתאות, ששם מכנים את זה "בילדינג סוסייטי". הלכת לשם ומצאת את שמואל גוטס יושב בתוך תא מרווח שבחזיתו כתוב "שמואל גוטס ביטוח". האיש בעל הסנטר הכפול והעיניים היוקדות הציץ בך ושאל באנגלית רצוצה מאוד מה הוא יכול לעשות עבורך? אתה, באנגלית הרצוצה שלך, אמרת לו שאתה שליח מישראל ושבעיתון "הפועל הצעיר" שקיבלת מוזכר פלוני שמואל גוטס. ייתכן שזה אתה מיסטר גוטס?  אתה סברת שייתכן שהשמואל גוטס הזה בבולוואיו הוא מי שמוזכר שם, הנה העיתון לפניך. האיש הציץ בעיתון והפטיר ביידיש שהוא לא יכול לקרוא כי אין לו את המשקפיים המתאימים. אתה הצעת לתרגם בקול רם ליידיש. כשהתחלת לקרוא ולתרגם התפרץ מיסטר גוטס ואמר: תקרא בעברית אני מבין מה אתה אומר. כשסיימת לקרוא הרמת את עיניך ונוכחת שהאיש הענק הזה ממרר בבכי ואומר "איך בין פברענט" (אני שרוף). הפקדת בידיו הרועדות את העיתון ויצאת.


לפני עשר שנים רכשת מפלונית ששמה עזה מעין חרוד מאוחד את הספר"עלילות גדוד העבודה" שכתבו עובד מיכאלי (הוא עבד המפורסם והדסה אביגדורי אבידוב). תוך כדי קריאה יסודית נתקלת בשתי רשימות שכתב שמואל גוטס על התקופה של רוסיה ב-1917. מה הסתבר?

האיש הזה שבו פגשת לפני 55 שנים בבולוואיו שברודזיה היה מקורב מאוד ל"אוסיה", הוא יוסף טרומפלדור, ובעיקר בכל הקשור בהקמת ארגון הגנה על היהודים בפטרוגרד וגם תנועת החלוץ בכלל. לדעתך היה שמואל גוטס עשוי להיות אחד מהמנהיגים והנפילים של תנועת הפועלים בארץ.

אבל הוא לא הגיע. אתה זוכר שפעם התארחת בביתו הנושן לכוס תה והוא סיפר שהגיע לרודזיה בגלל סיבות כלכליות של משפחתו, כלומר להרוויח כסף ולשלוח הביתה לרוסיה וככה הוא נתקע שם.

לך נדמה שזה לא כל הסיפור והיו סיבות אחרות שבגללן לא הגיע ארצה עם טרומפלדור עצמו. למה? אתה לא יודע. זהו.

אתה זוכר התכנסות גדולה של מפלגת פועלי ציון בבולוויו. היו שם הרבה אנשים מהקהילה המקומית. היושב ראש, אחד – מיסטר סריף, הזמין את שמאל גוטס לשאת דברים לפני כל הקהל. שמואל גוטס עלה לבמה.

הוא היה באמת איש ענקי. בלי למצמץ הוא פתח בנאום ארוך ונרגש ביידיש של רוסים. בסוף דבריו הוא תבע מהועד הפועל המקומי להתפטר וזה כמחאה על חוסר פעילות נדרשת.

רוב הקהל לא הבין יידיש. אז מיסטר סריף תירגם בחמישה משפטים קצרים את כל הנאום בין מחצית השעה של שמאל גוטס. אנשים גיחכו ועברו לסדר היום.


אתה זוכר איך שנסעתם פעם לראות את סכר הקאריבה. הסכר הזה נבנה בכספים של משקיעי חוץ והיה עתיד לספק חשמל לכל רודזיה ואפילו למוזמביק השכנה. הסכר נבנה בתוך קניון רחב של נהר הזמבזי. גובהו יותר ממאה מטרים ועוביו כ-25 מטרים. לך נראה הסכר כמשהו ענק שלא מהעולם הזה. הסכר גרם להיווצרות אגם הקאריבה שגודלו פי עשר יותר מהכנרת שלנו. כאשר אתם ביקרתם שם עדיין לא נשלם הפרוייקט. ראיתם שם המון פועלים איטלקיים שעסקו בבנית הסכר. את מי האגם נקזו שלושה פתחים גדולים כדי שהאגם לא יעלה על גדותיו. שלושת זרמי המים שנישפרצו מהפתחים אורכם היה איזה שישים מטר ובגובה של שמונים מטר מפני מי הזמבזי שלאחר הסכר.

לא להאמין למראה העיניים. זה היה לפני 55 שנים, והשד יודע מה קרה לסכר הזה אחרי קריסת שלטון הלבנים.

 

אתה זוכר את הטיול לחורבות זימבאבווה. ידיד מקומי שלכם, רובין מאיירס (בעל בית-מרקחת) הוא וחברתו הזמינו אתכם לטיול הזה. אתה זוכר שנסעתם יום שלם והגעתם לעיירה שכוחת אל ושמה שאבאני. במלון בו התאכסנתם, בערב ראיתם איך צעירים מהעיירה, כולם לבנים בורים מחוללים בריקודי עם בוריים כשהתזמורת היא נגן גיטרה עם פרצוף בורי לגמרי. למחרת המשכתם לנסוע. קצת אחרי הצהריים הגעתם למן חווה ששימשה כמלון דרכים.

אתה זוכר שהייתה שם אישה אחת לבנה ומבוגרת והרבה עובדים שחורים. פרט מענין בקשר למקום: לא היו שם מפתחות בדלתות והם לא ננעלו. זה היה מנהג המקום. התישבתם לסעוד.

רובין מאיירס וחברתו ביקשו curry on rise. אתם הצטרפתם להזמנה. כשהובא המזון הזה לשולחן התברר שהאורז הוא סתם אורז מבושל, מה שקורים אצלינו "אורז דבק" מה שהיה שפוך עליו היה קוביות  בשר קטנות מטובלות ברוטב קארי. (שטעמו מזכיר את רוטב האמבה הידוע) ואולם כשהכנסתם לפה מזלג גדוש במאכל הנידון הרגשתם שריפה נוראה בלשון ובחיך ובכל מקום אחר. זה היה כמו לאכול סחוג חריף בכף. אישתך ואתה נזקקתם לכמה כוסות של מים קרים כדי להרגע מהחוויה.

רובין מאיירס וחברתו זללו את הדינמיט הזה כאילו שזו דייסת קורנפלור מתוקה. לקראת הערב הגעתם לעוד עיירה שכוחת אל, לפורט-ויקטוריה.

בקצה העיירה מצאתם את האתר "חורבות זימבאבווה".

הלבנים ברודזיה נהגו להתעלם   בכוונה מתולדות הכושים בכל  הטריטוריה.  החורבות שהגענו אליהם היו חומת מבוך בגובה של עשרה מטר שבמרכזה שרידים של מבני ארמון ומה שניראה כבמות פולחן. הכל היה עשוי אבן. עפ"י מחקרים היתה פה ציווילזציה, לפחות עד המאה ה-14 או ה-15.

המקום מרשים בגודלו ונראה שהיתה פה ממלכה של ממש. כ-50 מטר מחוץ לאתר נצבה אנדרטה גדולה עם צלב גדול וכתובת בפורטוגזית שמשמעותה "אנחנו היינו פה".  מבנים דומים לחורבות זימבאבווה פזורים בכל רודזיה. למשל, חורבות קאמי ליד מקורות המים של בולאוויו. 

 


ועוד טיול – יום אחד קראתם אשתך ואתה כתבה בעיתון מקומי אודות שבט של אפריקנים שחורים יהודים. חזרתם וקראתם. שם השבט הוא בא-למבא.

זה הקפיץ אתכם לנסות ולהגיע אל השבט הזה ולשאול אותם על מה מדובר. הם יושבים באזור שניקרא  שמורת  הילידים  "בלינגווי" בדרום רודזיה, גם כן יומיים נסיעה מסולסבארי(הררי של היום).

היה עליכם להגיש בקשה לנציב הבריטי של חבל הארץ. הגעת אל ביתו . זה היה ארמון של ממש בקצה השמורה. הוא קיבל את פניכם בכוס תה עם חלב ולחמניות מתוקות. הוא לא תפס בדיוק מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. כך גם אחרי שחזרנו והסברנו לו. בסופו של דבר אמר טוב, תכנסו לשם אבל עליכם להסתלק בחזרה לפני החושך. זה הרשיון שאתם מקבלים ממני.

נסענו דרומה בדרך העפר. אחרי כמה קילומטרים ראינו שבונים שם בונגלוס חדשים ליד הדרך. הבנאים היו נשים בלבד, שום גבר בסביבה. המשכנו לנסוע עד שהיגענו למשהו שניראה כמו כפר טיפוסי. ממולו על גבעה ניצב בניין של כנסייה נוצרית. עלינו אל הכנסייה שעל הגבעה. דפקנו בשער  ולקראתינו יצא הכומר. זה היה גבר בלונדיני צעיר עם עיניים כחולות והוא היה נראה כמו ויקינג.

הוא סיפר שזאת כנסייה לוטרנית מסקנדינביה המשמשת גם כמיסיון לאנשי שבט הבא-למבא. את רוב המידע ששמענו ביום ההוא על השבט הזה סיפק לנו הכומר.  כשרצינו לגשת לכפר ולדבר עם מישהו הנחה אותנו הכומר אל בונגלו של משפחה אחת והזהיר אותנו:

אל תגעו בכלי האוכל שלהם כולל כדי המים, אם תעשו את זה הם יאלצו לשבור ולנתץ את הכלים. דיברנו קצרות עם אבי המשפחה שהאנגלית שלו הייתה לא מי יודע מה. הוא אישר שיש להם מסורת האומרת שהם הגיעו לכאן מאזור הנילוס הכחול שבאתיופיה ושאולי הם מצאצאי עשרת השבטים. אנחנו ביקשנו לדעת מה שמותיהם ומה שמות המשפחה שלהם.

אתה זוכר שבין שאר השמות הם נקבו בשם סדיקי (אולי צדיקי ). הם הסכימו להצטלם, אבל לא איתנו. לקח לנו יום וחצי של נסיעה רצופה לחזור הביתה. למחרת הלכת אל חנות ספרים גדולה בסולסברי וביקשת כל חומר אפשרי על הבא-למבא. היו להם חוברות שהוצאו לאור באנגליה, חוברות שניקראו nada.

תוך כדי כתיבת הדברים כאן  חיטטה דינה המקלידה ומצאה בארכיונך את המאמר שעליו שקדת לפי 55 שנים על שבט הבא-למבא. יש בו פרטי פרטים ולא בטוח שזה כל-כך יעניין את מישהו  אז הלאה. 

אתה זוכר שאת המסמך בן ארבעת העמודים המודפסים בצפיפות שלחת אל המוסד לחקר יהדות הגולה "יד בן צבי" בירושלים.

לא קיבלת משם שום תגובה. טרחת על זה לפחות עשרה ימים.שלחת את לחמך על פני המים וברבות הימים עדיין לא מצאת.

סתם ארוע שניתקע לך בראש.

יום אחד הודיעו לך מהפדרציה הציונית שבסולסברי נימצא כתריאל שלמון, כניראה ציר ישראל בדרום אפריקה. הוא מתאכסן במלון "רב – גזעי" בלשון המקום זאת אומרת ששחורים ולבנים מתאכסנים בו יחד. משהו נדיר ביותר בארץ הזאת. דפקת על דלתו של כתריאל שלמון והוא הזמינך להיכנס.

על מיטה בחדר קטן היה שרוע גבר שחציו ערום ועיין בערימה של עיתונים שהגיעו אליו מישראל, כניראה בדואר הדיפלומטי.  הוא היה כבן ארבעים ודיבר בלשון צה"לית. אחרי שהתלבש יצא החוצה לעשות צעדת בוקר איתך. אתה שאלת אותו על מה שנחוץ לעשות כשליח ישראלי והוא השיב תשובות מעורפלות. עד כאן מה שהיה שם.

ב-1967 קראת ושמעת בעיתונות וברדיו שכתריאל שלמון נהרג בהתנגשות על כביש באיטליה ושהרכב שלו התפוצץ ועלה באש. אז היה כתוב שאולי הוא היה בעיסקי "שושו" ריגול או במכירת נשק. וזהו.

"בערך" עליו באינטרנט לא מופיע שום דבר כזה, רק שכתריאל שלמון הוא הנכד של רבי יואל סלומון מראשוני המתיישבים בפתח-תקוה ושב-1951 הוא הציע לבן גוריון לעשות "פוץ", ולהעיף את כל הכנסת "לעזאזל החמישי".

 ועוד כזה דבר לא חשוב אבל זכור. יום אחד נפוצה השמועה ביהדות סולסברי ששר החוץ שלנו משה שרת יפגוש את היהודים בבית הכנסת הספרדי של קהילת המקום.

זה היה עניין רגיש מפני שלא היו אז  שום יחסים דיפלומטיים בין רודזיה לישראל. וזה היה אירוע יוצא מן הכלל, כל האשכנזים הוזמנו אחר כבוד לבית הכנסת הספרדי, מקום בו כף רגלם לא תדרוך לעולם.

אתה ישבת בין הקהל ונהנית לראות ולשמוע את משה שרת באנגלית המצוחצחת שלו מספר על מצב יהודי כל העולם נכון לאז 1960.

הימים היו ימי השתלטותו של פידל קסטרו על קובה והחרמת כל הרכוש הקפיטליסטי,גם של יהודי קובה (גם כל ממונו של הגנגסטר מאיר לנסקי הזכור לטוב).

באותו הקשר ציין משה שרת שבבת אחת ירדו שם לטמיון מיליארדי דולרים שיכולים היו לעזור להקמת מדינת ישראל.

כאן עשה משה שרת הפסקה דרמטית בנאומו באנגלית והכריז בתיאטרליות ובעברית: "והמבין יבין". כעבור עשרים שנים הבינו את זה טוב טוב כל יהודי רודזיה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה