יום שני, 29 ביוני 2020

הט אוזן והשב לקול


כאן אתה אמור להמשיך ולעסוק בפרשת היותך צייר. מי בכלל מעניק לסתם אנשים את התואר החשוב הזה?  אף אחד. הפעם היחידה בה כינו אותך במסמך "אמנון בקר צייר" היתה כשקיבלת "שנה טובה" מעיריית חולון  אחרי שהצגת תערוכה ב"בית מאירוב".

בשום מקום אחר זה לא כתוב ולא חתום ככה, אף על פי שהצגת תערוכות בשנים האחרונות למעלה משלושים פעמים.

אתה נמצא בתקופת 1985 ואילך. זה קצת מפחיד. למה? נדמה לך שזה כבר לא ממש זיכרונות אלא משהו שקרה אתמול, אף על פי שזה בעצם 30 שנה. אז אתה לא יודע אם להמשיך ולקרוא לזה זיכרונות או לקרוא לזה דיווח מאתמול. אקטואליה. יש שלב לא כל כך ביניים בין הכל לבין הציור. בעוד איזה עמוד או שניים אולי תגיע לזה.

 


בכל כמה שבועות אתה שומע ברשת ג' שירים עבריים ולפעמים גם את האורחת למשדר, אחת גַלִי (זאת שהיתה פעם בסטודיו שלך יחד עם ערמה של חבר'ה מ-"זמרשת").

לך יש סנטימנט לתכנית הזאת, גם מפני שהקליטו שם אותך שר איזה 110 קטעים שונים של שירים של פעם.

בהקשר הזה אתה שואל את עצמך על איזה שירים אתה ממש גדלת?

איזה שירים היו לך כל הזמן בראש מתקופת ילדותך ועד לתקופה בה שרת לילדיך וגם עד עכשיו? בעצם, מאיזה שירים היה לך תמיד אכפת?

אז הנה רשימה של כמה כאלה. מפליא אותך ללמוד מאתר זמרשת שרוב הלחנים הם בכלל  "עממיים" (כך כותבים על כל מה שלא יודעים מי זה המחבר):

 

פְּרשׂ כְּנָפֶיךָ, עֶרֶב,
עֲלֵי שָׂדֶה וָנִיר.
לְךָ שָׁלוֹם נָרִיעָה,
לְךָ נָשִׁירָה שִׁיר.

סָבִיב מָה רַב הַשֶּׁקֶט,
אֲוִיר הוֹלֵךְ וָקַר.
זָמִיר יַנְעִים בַּחֹרֶשׁ,
בְּקוֹל צָלוּל הוּא שָׁר.

נוֹשֵׁב, לוֹטֵף הָרוּחַ,
עַל הַר וָגַיְא הוּא שָׁט
בַּגַּן שׁוֹשָׁן פּוֹרֵחַ,
עֵינָיו יִסְגֹּר לְאַט.

נִטָּשׁ הַצֵּל בָּעֵמֶק,
בִּפְאַת-יָם אֹדֶם רַב
עֲלֵי צַמֶּרֶת תֹּמֶר
כָּבָה אַחֲרוֹן הַקַּו.

פרוש כנפיך, ערב
עלי שדה וניר.
לך שלום נריעה, X2
לך נשירה שיר.

סביב מה רב השקט,
אויר הולך וקר.
זמיר ינעים בחורש X2
בקול צליל הוא שר

נושב, לוטף הרוח,
על הר וגיא הוא שט,
בגן שושן פורח X2
עיני יסגור לאט.

נטש הצל בעמק,
בפאת-ים אודם רב,
עלי צמרת תומר X2
כבה אחרון הקו.

 

יש עוד שיר שלא בטוח אם זה מבית החינוך בצפון או מהעדה "בתנועה המאוחדת".

 

תוגת חרש ללב חדרה
הד מתוך הדממה
קול הזמיר המה
מלא געגועים ורוך
בסלסוליו.
שירתו תדאה קל חיש,
בכי יגונב חריש,
תעורר בלב תוגה
שירתו נוגה.

 

השיר הזה הושר אז בארץ בדרך כלל ע"י מקהלות ולא סתם עם חבר'ה במעגל.

 

הַזָּמִיר, הַזָּמִיר,
אַל תַּפְרִיעַ בַּשִּׁיר
חַיָּלִים בַּחֲזִית אַל תָּעִיר.

שׁוּב בַּחֲזִית אָבִיב נוֹשֵׁם,
אַךְ הַחַיָּל אֵינוֹ יָשֵׁן,
לֹא יַעַן הַתּוֹתָח יַרְעִים,
כִּי אִם מִפְּנֵי צְלִילֵי שִׁירִים.
זֶה הַזָּמִיר הַשָּׁר שִׁירָיו
שָׁכַח כִּי מִתְגַּעֵשׁ הַקְּרָב.

 

זה שיר רוסי מתקופת מלחמת העולם השניה. מה פתאום קרבות מלחמה  וזמיר באמצע?  אבל איזה יופי של שיר. אם לא איכפת לך אז אולי שמת לב ששני השירים (תחכף יהיה עוד אחד) שהבאת פה הם כולם על זמיר.  מה זה צריך להביע? השד יודע. רגע! יכול להיות שהשד הזה שיודע יכול גם לספר את מה שהוא יודע: נכון שאת השירים למדת בבית החינוך בצפון בת"א כשהיית ילד. אבל הזמירים האלה התעוררו שוב ברוב עַם בבית הספר המשותף שבעין-חרוד ב-1977. זה היה בחג היובל של בית-הספר שנוסד כמסתבר ב-1927 עבור ילדי תל-יוסף ועין-חרוד.

 

והיה זה אברמל'ה יריב, מנהל בית הספר המשותף, שפנה אליך אחרי חמישים שנים בבקשה לכתוב מחזה שיוצג בחג היובל של בית הספר.

את המחזה היה אמור לביים לא פחות ולא יותר מאשר בני פורת הידוע והמפורסם בכל ההתישבות העובדת כבמאי-על מפתיע בסגנון שהביאו מצרפת הוא ויורם בוקר ואורי טננבאום (שני האחרונים פנטומימאים בין לאומיים שלמדו עוד אצל מרסל מרסו).


אתה חיברת את המחזה "הט אוזן והקשב לקול", שכולו הווי בית הספר לאורך כל החמישים השנים. החומר הגולמי שגייסת לצורך זה היה הספר "דליות הגפן" של משה כרמי, עוד ספר שנכתב על המורה חיים שיפרוני, וספר השירים שליקטה המורה שושנה צ'נסטוכובסקה.

אתה ידעת שכל בתי החינוך בפלסטינה ספגו השראה מבית הספר המשותף בעין חרוד, שהיה ראשון לרשת החינוך של זרם העובדים. ככה יכולת להעזר בכל מה שזכרת מבית החינוך בצפון של ילדותך.

אתה זוכר שאנשי בית הספר - מורים ותלמידים וגם בוגרים - העריכו את המחזה והתפלאו איך אחד שלא למד בבית הספר הזה מסוגל לכתוב משהו שממש מבטא את הישות ואת תמונת העולם של בית הספר המשותף בעין חרוד. 

 

 

אתה זוכר שלאחר כמה שבועות של חזרות על ההצגה הפתיעו אותך בסטודיו שלך גם אברמל'ה יריב וגם בני פורת והודיעו בחשש מה כי בני פורת הבמאי (עולה חדש מצרפת) לא מבין ולא יכול לחוש לא את הדמויות ולא את רוח המחזה. ובני פורת אישר זאת עם סומק קל בלחייו.

אז מה ??? שאלת את שניהם בנימת עלבון מסויימת, מפני שאברמל'ה ויתר על שירותיך שלך כבמאי כבר לא כל כך אלמוני, אבל אברמל'ה יריב היה נחרץ:

"אנחנו רוצים שאתה תביים את הסצנות עם השחקנים ושבני פורת יביים את כל המופע שהולך להיות ענק. אתה זוכר שתוך כדי העבודה בחזרות זכית להכיר פנים אל פנים את עובד מיכאלי מעין חרוד, הוא הוא "עַבֶּד" המיתולוגי "מילקוט הכזבים". 

אגב, שם המחזה לקוח מהשורה הראשונה של שיר הקנון הידוע, שהרבו אז לשיר אותו בכל מיני התקהלויות בהן שרו שירים עממיים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה