מאז 1953 מתלוות לזכרונותיך ההצגות שעשית, 47 במספר, בהן שבע הצגות לחג הולדתו של הקיבוץ.
זה התחיל במחזה לחג ה-5 של יזרעאל (שלא יצא מזה כלום) ונמשך עד חג ה-36' שגם אותו כבר הזכרת.
לקראת אוגוסט 1963 ציפו ממך לעשות איזה מופע. אתה זוכר איך ישבת וכתבת את "נאום הכוס ציפור הלילה".
זה היה מחזה על אחד מוישה, הפוגש בציפור כוס שניצבת על עמוד חשמל ומדברת איתו ועם הקהל על החיים בקיבוץ ועל בכלל.
המחזה מכיל גם קטע על זקני יזרעאל "מפרשת נבות".
אתה חברת והלחנת שישה שירים שנכתבו במיוחד למחזה הזה. לפחות שניים מהם זכורים היטב להרבה חברות וחברים:
"עם ערב במרומי גבעה" ו"בלדה לנבות".
את המחזה כתבת 6 שנים לפני לימודי הפילוסופיה והתאטרון באוניברסיטה.
אתה זוכר שבזמן בימוי המחזה על ידך הרגשת בעליל שאתה לא מבין כלום, לא בדרמטורגיה ולא בבימוי.
זאת על אף שכבר כתבת מחזות על פי הזמנה מבחוץ, למשל "רשות ההרהור", שבוצע בהצלחה בועידה של הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור.
תחושה זאת התעצמה ב-1968 בחג ה20 לקיבוץ יזרעאל, כשכתבת וגם שיחקת בהצגה "איוב ג'ונס", אליה ואל אחרות עוד תחזור.
על פי עדותם של אחרים וגם עקב פרסום "נאום הכוס, ציפור הלילה" בעיתון "שדמות". ידעת כי "נאום הכוס" הייתה הצגה לא רעה בכלל.
רבים סברו שהיא אפילו יצירה מעניינת ומעוררת למחשבה. אתה לא שוכח את השחקנית אווה סלושני ז"ל שישבה בצמרת עץ הבוהיניה (שישנו עד היום) וצווחה בתור ציפור כוס.
אתה גם לא שוכח את החברה דורית צמרת (דורקי) ששרה סולו, זמרת מצויינת שזכתה לשבחים מפי מאיר הרניק ז"ל, כשביצעה את הבלדה לנבות בתוכנית הרדיו "שירו שיר".
ההצגה הזאת בוצעה בדשא הגדול בין הצריפים על במת קרשים אותה בנית במו ידיך וגם חטפת מכת פטיש נוראה על האצבע.
במרפאה נתנו לך חצי כדור נומינאל בשביל שתצליח לישון ואתה נרדמת עד למחרת בצהריים. שינה לא נורמאלית.
סליחה, אבל אתה זוכר משם (חרף בורותך בבימוי) את הקטע עם אלק ברייזבלט בתור מוישה שדופק בדלת וירטואלית בכדי להכנס לאיזה מקום.
נדמה לך שאת הרעיון לדפיקות בדלת הוירטואלית סחבת מהסרט "מָארָה סָאד" בבימויו של הגאון פִּיטֶר בְּרוּק, כשאת שַּרְלוֹט קוֹרְדֵיי הרוצחת מגלמת גְלֶנְדָה גֶ'קְסוֹן האגדית.
לפני הרצח היא דופקת בדלת שלוש פעמים. יש לה פיגיון ביד וזה קצת מפחיד.
קטע משגע היה איך ששרלוט קורדיי מצליפה בג'אן פול מארה בעזרת שערותיה הפרועות ומשתלשלות כלפי מטה.
בסוף 1968 כתבת כאמור את "איוב ג'ונס". כאן אתה מרשה לעצמך לצטט מה שכתבת על זה ב-1974, מתוך הספר "משהו על מישהו" בעקבות חג ה-25 של יזרעאל.
..."אל חג ה-20 של יזרעאל הגעתי בהיותי מזכיר המשק. כאשר תפסה אותי ועדת החג ושוב נתבקשתי לכתוב ולהציג משהו, חשתי כי איני יכול לכתוב, שלא לדבר על בימוי.
ככל שהלכתי והתבגרתי, ככל שנסיוני בכתיבה העשיר בכיוונים שונים ומשונים,
תפסתי כי אני חסר כלים בסיסיים לבניית מחזה, לעיצוב דמויות וכל הקשור בדרמטורגיה. הבנתי כי בטקסט מחוכם אין די.
מכל מקום הועמדתי מול חוסר ברירה ונגשתי לכתוב.
כשנה לפני כן כתבתי מחזה לבני י"ב (שלא הוצג) המבוסס על סיפור איוב מהתנ"ך. עכשיו אני מבין כי בחוש טבעי כלשהו בחרתי לדבוק במיתוס ש"עובד".
איוב הוא מיתוס מצויין. אז כתבתי מחזה בשם "איוב ג'ונס". המחזה עסק בלבטיו של בן קיבוץ המתלבט מול המציאות האכזרית המתגלה לו אחרי שסיים את בית הספר.
על אותו מיתוס ניסיתי בחג ה-20 לכתוב מחזה שעניינו – כיצד סובל חבר קיבוץ ששמו איוב מהתנהגות הכלל כלפי הפרט. כבסיפור איוב התנכי, מהמרים המלאכים בשמיים על כך שחבר הקיבוץ איוב יישבר, יקלל ויעזוב את הקיבוץ אם יתנסה בסבל רב מדי. איוב מוצע להיות מזכיר. הוא נענה לאחר היסוסים רבים. לאחר מכן מחליטה ועדה כלשהי כי הוא אינו מתאים. איוב שמח להיפטר מן העניין אך אשתו רואה זאת כבזיון ועושה לו את המוות. איוב נשבר. הרֵעים באים לנחם. איוב אינו מקבל את תרוציהם אך ניחם בעצם בואם להתנצל על העוול.
מחזה זה היה נסיון רציני להיצמד לסיפור מעשים אחד, לעלילה אחת. היה כאן ויתור מחושב על זריזות עט וחכמות של צחוקים "בטוחים". היו שם שמיים, שטן, מלאכים וכיו"ב. ההצגה היתה מוזרה. קטעי השמיים היו נחמדים. כל השאר היה, לדעתי, כישלון שאיננו מקרי וגם סתם קשקוש על הבמה.
הצופים לא סברו כך (זה מה שאמרו לי) אך בהשוואה להתלהבות בה התקבלו מחזותי הקודמים – אני יודע שצדקתי בהערכה זו.
אגב, את איוב שיחקתי אני.
ביימה חברת יזרעאל – בימוי פשטני וחסר מעוף, המתבסס על כך שהטקסט "יעבוד" בעצמו."
למעשה, זה כן היה טקסט "מחוכמן" על סתם דברים שלא בדיוק התרחשו על הבמה. וזה בניגוד לאלף-בית של מחזה. Don`t tell me, show me.
בפסקה האחרונה דיברת על זה ש"ככל שהלכתי והתבגרתי, ככל שנסיוני בכתיבה העשיר בכיוונים שונים ומשונים, תפסתי כי אני חסר כלים בסיסיים לבניית מחזה, לעיצוב דמויות וכל הקשור בדרמטורגיה. "
אז לפני שאתה שוכח, נא לרשום לפניך "שהשונים והמשונים" האלה היתה כתיבת תכנית ללהקה צבאית בפיקוד דרום ב-1974. אתה התכוונת לכתוב תכנית שלמה על שירי חיילים מכל העולם ומכל הזמנים.
לא יצא מזה כלום (כרגיל) אבל התנסית בחיפוש מעמיק אחר כל חומר שירי שעניינו בחיילוּת.
בין השאר תרגמת, לא יאומן כי יסופר, את הפואמה המפורסמת "שני גְרֶנָדִירים" של הָיְינְרִיךְ הָיִינֶה.
אתה זוכר שאמא שלך היתה מדקלמת את זה ברוסית והיתה חוזרת ואומרת שזאת אחת היצירות החשובות ביותר בהסטוריה של אירופה.
זכרת משהו על שני גרנדירים ומהרת לחפש את הטקסט. אתה לא זוכר בדיוק איך ומניין, אבל הגעת דוקא אל הטקסט המקורי בשפה הגרמנית. ישבת עם גיסתך, שהיא מומחית לתרגום מגרמנית, והיא טרחה והעניקה לך תרגום די חופשי לשפה העברית.
לאחר שנים שמעת פעם ברדיו כי קיימים כמה תרגומים לאותה הפואמה. כשהקשבת להם, אז כל אחד היה ממש סיפור אחר מבחינה לשונית. התרגום שלך מתווסף לאוסף הזה.
בתכנית ללהקה הצבאית היו אמורים החיילות והחיילים לשיר, לשחק ולרקוד כל מיני שירים, לפעמים די מפולפלים ובוטים, כמו ששירי חיילים צריכים להיות. אבל באמצע התכנית שיבצת את "שני הגרנדירים" על מנת לגוון את התכנית במשהו יותר רציני, מפי חייליו של נפוליאון.
שְׁנֵי גְרֶנָדִירִים
מִשֶּׁבִי בְּרוּסְיָה, הַבַּיְתָה, צָרְפַת,
שְׁנֵי גְרֶנָדִירִים חָזָרוּ.
עַד גְּבוּל גֶּרְמַנְיָה, כּוֹחָם בָּם עָמַד.
לְפֶתַע פְּנֵיהֶם חָוָרוּ.
כִּי שָׁם נִחֲתָה עַל רֹאשָׁם תַּדְהֵמָה!
צָרְפַת נָפְלָה! שֹׁד וָשֶׁבֶר!
הֻכָּה הַצָּבָא הָאַדִּיר, עַד חָרְמָה,
הַקֵּיסָר, הַקֵּיסָר בַּשֶּׁבִיו.
לֹא יָכְלוּ גְרֶנָדִירִים עֲצוֹר בֶּכִי מַר,
כִּי נִשְׁבַּר לִבָבָם מִיֵּאוּשׁ.
שַׂח אֶחָד: פִּצְעִי שׁוּב נִפְעַר,
הוּא שׁוֹתֵת וּבוֹעֵר. הוּא אָנוּשׁ.
אָמַר הַשֵּׁנִי: זֶהוּ קֵץ שִׁירַתֶנוּ.
מוֹתְךָ, לוּ יָבוֹא גַּם עָלַי.
אַךְ אִשָּׁה לִי וְיֶלֶד קָטָן בְּבֵיתֵנוּ
יֹאבָד גּוֹרָלָם בִּלְעָדַיי.
מַה לִּי אִשָּׁה, מַה לִּי יֶלֶד קָטָן,
לֹא הֶמָה בְּרֹאשׁ מַעְיָנַי.
יְקַבְּצוּ נְדָבוֹת, אִם יַכֵּם הַכָּפָן,
הַקֵּיסָר בַּשִּׁבְיָה, אָלְלַיי.
עָשֶׂה, נָא אֲחִי מִשְׁאַלְתִּי הָאַחַת:
אִם אַמּוּת, הָרֵי צַוָּאָתִי:
הַעֲלֵה אֶת גּוּפִי לֶאֶרֶץ צָרְפַת.
אֶקָּבֵר בְּעָפָר צָרְפָתִי.
צְלַב הַגְּבוּרָה, אֲדֹם הַסֶּרֶט,
אֶל לוּחַ לִבִּי, גַּם תִּקְשֹׁר,
רוֹבִי בְּיָדַי תִּתֵּן לְמִשְׁמֶרֶת,
חַרְבִּי לְמָתְנַי תַּחֲגֹּר.
כָּךְ אָנוּחַ. אַקְשִׁיב בַּדְּמָמָה.
בַּקֶּבֶר אֱהִי לְמִּשְׁמָר.
עַד יָבוֹא בְּאָזְנַי שְׁאוֹן תּוֹתְחֵי מִלְחָמָה,
קוֹל הַלְמוּת הַפְּרָסוֹת הַמֻּכָּר.
רָכוּב, יַחֲלֹף הַקֵּיסָר עַל קִבְרִי,
בְּצִלְצוּל חֲרָבוֹת מַבְהִיקוֹת.
אָז, חָמוּשׁ, אֲזַנֵּק מִקִּבְרִי,
בְּשֵׁרוּת הַקֵּיסָר שׁוּב לִהְיוֹת !
אגב, מה זה בדיוק "גְרֶנָדִירִים"? עיון קצר מגלה שהגרנדירים הם אלה שהלכו בתוך שורת החיילים המתנפלת על האויב, נושאים בידיהם פצצות עגולות עם פתיל שצריך להדליק אותו לפני שזורקים את הכדור-פצצה הזה. אפשר למצוא אותם באיורים לספרים של פעם.
עכשיו עוד שיר מתוך האוסף של "שירי חיילות" על פי מקורות שונים ובעיקר פרי דימיונך...
"קראבאמבולי"
אם הקיסר היה בן אדם,היה נותן לחיילים.
חצי יום חופשה ובקבוק של יין ,בשביל לשתות קראבאמבולי!
קרבמבולי ,קרבמבולי, שותים כל היום קראבאמבולי!
בלילה ,בחבית קראבאמבולי!
אם המאדאם הייתה בן אדם,הייתה עושה לחיילים.
חצי הנחה בסוף השבוע,וגם לשתות קראבאמבולי!
קראבאמבולי,קראבאמבולי.!...
אם המם צדי היה בן אדם , היה דופק לחיילים.
במקום סתם תלונות ,באופן קבוע חצי ארגז קראבאמבולי!
קראבאמבולי ,קראבאמבולי,שותים כל היום קראבאמבולי!
בלילה בחבית קראבאמבולי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה