יום שלישי, 16 ביוני 2020

תיר טיילת ובירז'ה

זיכרונות אמנון בקר - רגע לפני שאתה שוכח


סיפר- אמנון בקר. הקלידו ערכו והגיהו - ניצן ריבלין פלדמן, דינה לוין, יאיר יריב. 

 

 

ממלחמת העצמאות אתה זוכר עוד משהו פיקנטי.

החבר'ה שלכם היו באים לקן צפון בימים שלא היו בהם פעולות, למשל לשחק בכדור עף.  זה היה, בזמן ההפצצות המצריות על תל אביב.

אתה זוכר איך פעם הייתה אזעקה וכל החבר'ה רצתם לחדר המדרגות של הבית  שבפינת ארלוזורוב – ועד ארבע הארצות. אחרי כמה דקות ראיתם אשה מבוגרת, אבל הדורה ומטופחת, יורדת מהקומה השלישית אל תחתית חדר המדרגות. בחיים לא ראית כזה הידור. החבר'ה התחילו להתלחש: מי זאת? אבל מסתבר שלגברת המבוגרת הייתה שמיעה מצוינת. היא הציצה בנו ואמרה במבטא צרפתי: אני אדיס דה פיליפ. כולם נדבקו לרצפה. לא הכרנו אותה אבל שמה היה ידוע מאד בכל לוחות המודעות שבתל אביב. היא היתה זמרת אופרה מפורסמת שהקימה  את האופרה בישראל, זאת שקיימת עד היום. בית האופרה היה בכיכר הרברט סמואל, בבניין חדש שהיה בו גם "קולנוע  קסם".

בבניין הזה הייתה גם חנות גלידה ענקית ושמה "קורטוב". הבית הזה שימש גם כמושב ארעי לכנסת בזמן המלחמה. ממול, בצד הדרומי של הכיכר, היה הסְנוּקֶר - עסק גדול של מכונות מזל ושולחנות ביליארד.

החבר'ה שלך וגם אתה הייתם באים לשם די הרבה, לא לשחק אבל להציץ. כל סביבת הסנוקר המתה מגברים מפוקפקים וגברות עוד יותר מפוקפקות. החבר'ה האלה, שבאו לראות את הסנוקר היו גם הפושטים של העדה בתנועה. תלמידי התיכון המיוחסים מהשמינית לא הגיעו לשם.

אתה לא יודע למה אבל החבר'ה האלה, הפושטים, היו תמיד אותם החבר'ה מהעדה בתנועה והם:

יגאל בנטוב, צוויגלה, ערי, אברהם בכר, הרן קוך, בר'לה, מאיר קרביץ ומוישה אלוני.

אלה גם החבר'ה שהיו באים לרחוץ בים בשש בערב מול האלטלנה התקועה בחוף.

 

אתה זוכר שהיו שם גם שני אחים (את שמם אתה לא זוכר). אחד מבוגר מכם ואחד בגילכם, חתיך יפיוף. לשניהם היתה חסקה בננה, כמו שחסקה צריכה להיות ולא כמו החסקה של אברהם בכר, שהייתה שטוחה וכבדה נורא.

אתה זוכר שפעם הייתה החסקה הזאת על החוף ושני האחים היו עסוקים בלהסתכל איך שאחת, נתנה, משחקת מטקות. אף אחד לא יודע מאיפה, פתאום התיישבה על החסקה בחורה לא מוכרת. האח היפיוף ניגש ושאל אותה מה העניינים? והיא אמרה שהיא רוצה שיקחו אותה לים. האח הגדול ראה ושמע והזיז את האח הקטן משם ולקח את הבחורה על החסקה הרחק לים.  כולם שהיו שם על החוף ניסו לנחש מה הם עושים שם על החסקה אבל השמש השוקעת סנוורה ואי אפשר היה אפילו לנחש. כשהם חזרו אחרי איזה שלושים דקות, הבחורה קמה מהחסקה, סדרה את הכתפיות של הבגד ים והלכו משם בלי להגיד שלום. האח היותר מבוגר. גם הוא ירד מהחסקה אבל ראו עליו שהוא בקושי זז. כל זה עזר לחשוב על מה שהיה על החסקה.

 

אתה זוכר היטב שהיו בנות מהעדה שגם כן הגיעו לשעת הרחצה המאוחרת הזאת, חדווה ואיה למשל. פעם ירדה מהצריף של "האוהל", שעל יד הבית האדום בת אחת מהעדה – עפרה. זאת היתה יפהפייה אמיתית. היא הגיעה לבושה חלוק ורוד. כשהורידה אותו התגלתה במלוא חתיכותה עם בגד ים בצבע בורדו כהה. כל חוף הים נעמד להסתכל והחתיך היפיוף הודיע לכולם שזאת ראזאלקה אמיתית.


לפני כמה שנים כתבו אמנון דנקנר ודוד טרטקובר בספר "איפה היינו ומה עשינו", שה"טיר" זה קטע הטיילת מפרישמן עד הרברט סמואל, בערך. שם היו הולכים לבלות, לאכול אבטיחים, לראות כל מיני פושטקים ופושטקיות וכולי.

אז שיסלחו לך דנקנר וטרטקובר. הטיר זה לא זה בכלל.

הטיר, או כפי שלדעתנו צריך לומר ה"תיר"  היה צריף גדול וארוך, בערך בתחתית הבית האדום על החוף. חלקו הצפוני של הצריף הזה היה מלתחה רגילה, שם אפשר היה להפקיד את הבגדים או כל דבר אחר, לקבל מספר קשור בחוט ולהתרחץ בים בשקט נפשי. בצד הדרומי, כשנכנסו, היה חדר גדול ובו כמה משחקי מזל תלויים על הקיר וגם "מכונת כוח".

במכונה הזאת הייתה דוושה גדולה ושעון גדול מאוד שמראה משהו. ליד המכונה היה פטיש עץ ענק. היו צריכים להכות בפטיש העץ על הדוושה ואז השעון הגדול היה מראה את עוצמה המכה. המכונה הזאת הייתה מאוד פופולרית.   אחרי החדר הזה היה מטווח רובי אוויר. היית מקבל רובה בגודל של רובה שירות אבל זה היה רובה אויר.

במרחק כחמישה עשר מטר ממך הייתה מטרה. קנית חמישה כדורים (גולות קטנות) של רובה אויר, טענת את הרובה וירית אל המטרה. כשסיימת יכולת לגלגל במסלול עם גלגל את המטרה אליך ולראות איך פגעת.

בשבתות  אי אפשר היה להידחף שם בתור. כל הגברים שבעולם היו נדחקים לירות ב"טיר".

אין כבר את מי לשאול, אבל אתה סבור ששם המקום היה "תיר" מפני שהמילה תיר היא גרסא פיוטית של המילה תירה. מתחת לצריף התיר היה חלל גדול שרצפתו היתה חול הים הלבן של החוף. שם היו ברי מזל שתופסים מקום מוקדם ויכולים להינצל מקרינת השמש בכל היום. ואולם, כל המקום היה מלוכלך בקופסאות ריקות של סיגריות, סתם ניירות והרבה קונדומים משומשים, זכר וסימן לחיי לילה סוערים מתחת לצריף. 

 

הטיילת מפרישמן עד כיכר הרברט סמואל הייתה בפירוש "הטיילת". היו הולכים שם לאכול אבטיח בקיוסקים שמתחת לכיכר לונדון או ל"קפה נוסבאום" או לשרשרת הברים שמקפה פילץ עד לקולנוע קסם. הברים האלה היו תמיד מלאים בשיכורים וגם שיכורות והיה מה לראות אם העזת להציץ.

 

אם לא הזכרת את זה עד כאן, אז תתחיל עם זה עכשיו.  אם לא עכשיו אז אימתי?

הטראומות.

 

כמה וכמה פעמים בחייך בגיל השלישי נדרשת , על ידי  אחיות סוציאליות קליניות, לדווח על איזה טראומות נפשיות חווית.

בגיל ההוא, בין אפס לעשרים, אתה זוכר שתי התרחשויות קשות שכנראה השפיעו על כל מהלך חייך. אחרי שסיימת את בית הספר המקצועי פנית ללשכת העבודה של הנוער העובד וחיפשת עבודה כשוליית מכונאי. קבלת הפנייה לעבודה בנמל תל אביב. כשהגעת לשם, כיוונו אותך אל המחלקה שבה היו מתחזקים ומתקנים את המנופים או כל מכונה אחרת שבנמל.

 

אתה זוכר שעיקר העבודה, היה לרוץ מהמכונאי שאתה עובד אצלו אל מחסן הכלים, כדי להביא בזריזות מפתח  11/16, או 7/8 או איזו "גָ'בְּקָה".

אתה זוכר את ארוחות הבוקר, בהן היו פועלי המחלקה מנהלים ויכוחים קולניים בעיקר של מפ"ם נגד מפא"י. בויכוחים אלה אתה התבלטת וזכית להערכה.

אתה זוכר איך היו שם פועלים שגנבו קופסאות בשר ממה שהגיע אז מחו"ל, או כמו שהם כינו את זה א-פושקעס פלייש, והיו זורקים אותן מעבר לגדר למישהו שהמתין שם מהמשפחות שלהם.

אחרי שבועיים של עבודה בנמל, ניגש אליך המנהל שלמה, שנסע ברחבי הנמל במכונית "פלימות" כחולה ומהודרת. הוא הודיע לך שסיימת את העבודה בנמל ושתלך למשרד לקחת את המשכורת ולא לשוב יותר. אתה חזרת אל המכונאי אתו עבדת – שמו היה וולודיה, ושאלת אותו מדוע זורקים אותך.

אתה זוכר שהוא השיב לך בזהירות וטען:

חבל שמעיפים אותך כי אתה בכלל לא טיפש. אז בכל למה? שאלת? וולודיה חכך בדעתו ואמר, אולי מפני שאתה קצת חויילעם. (חולם בהקיץ) ולא מספיק זריז בלהביא מפתחות מהמחסן.

אתה ניגשת אל מאחורי ערמת קרשים גדולה על שפת הנמל, התיישבת, חבוי, ופרצת בבכי קורע לב. כל העבודה שם הייתה לרוץ מהר מהמכונאי אל מחסן הכלים כדי להביא מפתח 11\16 או 7\16. אתה לא היית מספיק זריז.

בסוף היום חזרת הביתה וסיפרת הכל לאימא ולאבא.

אבא שלך הקשיב ואמר: "תעזוב את החראים האלה ותלך לעבוד בברזלנות בניין".

כמו בכל ערב נסע אביך באוטובוס אל הבירג'ה.

הבירג'ה הייתה מקום היסטורי בתולדות ת"א. היא הייתה ממוקמת ברחוב אלנבי פינת שיינקין. על-יד "הברזלים" בדיוק מול גלידה "ויטמן".

שם נפגשו בערב כל מי שהתעסק בבניין, קבלנים, קבלני משנה וסתם בעלי מקצוע. אתה זוכר איך נהגת גם אתה לנסוע לשם בכל ערב בשביל לקבל את סידור העבודה למחר. אביך סידר לך עבודה אצל  חברו הברזלן שווארץ.

את העבודה בברזלנות התחלת באתר שכונה  אז גשר "שיינקין" . זה הגשר שמחבר את ת"א עם רמת-גן ליד  הסינרמה. כשאתה הגעת לעבודה היה כל המקום שממה אחת גדולה שבמרכזה זורם ואדי מוסררה. כל מה שקיים שם היום לא היה. רק מרחב של  קוצים. מדרך פתח-תקוה (הכביש השחור) ועד לעזאזל החמישי לכיוון מזרח. לימדו אותך לקשור ברזלים בעזרת פלייר מיוחד.

אחרי שבועיים של קשירת כלונסאות קידמו אותך לכיפוף בייגלים (חישוקים) וגם פיגורות שונות (כפי שהברזלנים מכנים את הברזלים העבים שבקורות הבניין).

 

אתה זוכר שפועל שחור אחד, גחלייץ סימפטי עם פרצוף מעוות ושמו שבסל (שבתאי) ניגש אליך ונזף:

"מה אתה,  סאברה עם משפחה בארץ עושה פה בשמש וגומר את הבריאות?! למה אתה לא הולך כמו כולכם לעבוד במשרד, בצל ולשתות הרבה תה כל היום?"

זה היה שעור מאלף בציונות סוציאליסטית מודרנית.   

 

אתה זוכר איך שבאותו חורף היה שטפון במוסררה (נחל איילון) וכל הגשר והקרשים שבאתר העבודה נשטפו צפונה.

אתה זוכר שכל הפועלים עמדו על הגשר הישן לנחלת יצחק וניסו לדוג מהזרם את מה שאפשר. תוך חודשיים הפכת להיות ברזלן סוג אלף אלף. היית מבוקש מאוד והרבית לעשות שעות נוספות וכך להשתכר הרבה מאוד כסף.

בתקופה הזאת בנה אביך במו ידיו את ביתכם החדש באדמת וייס (כיום וייצמן פינת ניסנבוים). 

אתה זוכר איך שהיית מגיע אחרי שעות העבודה לעזור לאביך בבניין הבית  בנשיאת לבנים, ביציקת עמודים ובכיפוף ברזל בהכנה ליציקות.

 

אתה זוכר שאביך עבד שם גם ביום כיפור. הוא היה שם היחיד בכל הסביבה שאלת אותו איך זה לעבוד דוקא ביום כיפור? ואביך השיב:

אלוהים לא עזר לי עד היום לבנות את ביתי, אז שישב שם למעלה בשקט. ואתה זוכר גם שהסבתא שלך היתה מגיעה לבקר את אבא בבניין ותמיד הייתה לה בסל איזו לבנה שמצאה.

למען הבהירות, הרי שכל ההתרחשויות הנ"ל אירעו בשנות 1949-50.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה