יום שבת, 27 ביוני 2020

עץ שקמה וחזון העצמות הרטובות

ועוד לפני שאתה שוכח, זיכרון בעניין אחר, קצת משוגע. שלשום, כששוחחת עם אחיך הפרופסור (אתה נוהג לשוחח טלפונית עם שני אחיך בכל ערב שבת) הוא סיפר:

 

אחד, זאביק נכטיגל, בנו של אחד מהשותפים של אביך בחברה הקבלנית "מַדְבִּין" שאל אותו אם הוא יודע משהו על "מַדְבִּין" והיחמורים.

אחיך אמר שהוא לא זוכר כזה דבר וזה נשמע מצחיק בערך כמו "מדבין" והקרוקודילים .

אחרי סיבוב של טלפונים, התברר שדווקא אחיך הקטן, רמי, זוכר מצויין איך שפעם הוא נכנס למשרד של אבא וראה שעל הקיר תלויה וממוסגרת תחת זכוכית תעודת הוקרה מטעם החברה להגנת הטבע  לחברת "מדבין" על התרומה להבאת היחמורים לחי-בר בישראל. ומה הסיפור?

זה היה כשאבא שלך כבר לא עבד בבנינים עצמם והיה רק "שר החוץ" של החברה לקניית מגרשים, סידור רשיונות בניה וכו'. החברה רכשה מגרש בחולון והתחילה בהכנות לבניה. פתאום התברר למִישָׁה ולדב (השותפים של אביך) שבאמצע המגרש עומד לא פחות מאשר עץ שקמה.  עצים, ובייחוד עצי  שקמה, אסור היה כבר אז, בשנות השבעים של המאה הקודמת, לכרות בלי רישיון.

מסתבר שמישהו ראה שם שהולכים לבנות על עץ השקמה ו"הלשין" על זה לחברה להגנת הטבע.

הם הגיעו ואסרו על "מדבין" לבנות שם שום דבר. מבוהלים באו שני השותפים אל אבא שלך, שישב אז בבית והתעסק בציור, בגילוף עץ ובפיסול מחלוקים שאסף בשפת הים. אבא שמע את הסיפור ומיהר אל מנכ"ל החברה להגנת הטבע.

אחרי דין ודברים קשה, אמר אביך למנכ"ל "אולי אפשר להסתדר אתכם בשקט ובתכל'ס?" ההוא אמר לאבא שלך או-קיי, יש על מה לדבר.

אחרי שהחברה להגנת הטבע קבלו מה שקבלו הגיע ל"מדבין" אות ההוקרה למען שימור הטבע בישראל.  וגם בחולון צץ ועלה בניין נוסף.


מה שאתה כן יודע וזוכר זה שאצל אשתך ואצלך בסלון עומד שרפרף נמוך עשוי קרש עבה ומגולף. אתה זוכר שפעם שאלת את אבא מה זה בדיוק העץ הזה ממנו נעשה השרפרף? ואבא השיב זה עץ שקמה.

בתור נגר לשעבר, אתה יודע שאין בשוק הקרשים שום עץ שקמה שאפשר להשיג.

אז אבא שלך אמר שהוא גרד את זה מאיזשהו מקום. לך תדע.

יש להניח כי באותו זמן ייבאה "החברה להגנת הטבע" את היחמורים  הפרסיים מאירן. ברגע האחרון לפני שחומייני השתלט שם. זה היה ארוע שהתפרסם ואולי, על דרך ההלצה שימשו היחמורים כתרוץ למה שהתרחש בין "מדבין" למנכ"ל "החברה להגנת הטבע". על אבא שלך ועל היחמורים לא מוכח דבר וגם אין את מי לשאול.

 

ועוד משהו לפני שאתה שוכח. אף על פי שזה קרה בסך הכל שלשום, מה שקל יותר לזכור.

בשלוש או ארבע השנים האחרונות אתה כבד ראיה מאד מאד וספרים אתה קורא רק בשמיעה מהדיסקים של הספרייה המרכזית לעיוורים. זאת אומרת שאתה לא יכול לקרוא שום דבר חוץ ממה שהם שולחים לך. זה עתה סיימת לשמוע את הספר "יומן חורף" של פלוני, פול אוסטר. אתה לא זוכר שקראת משהו משלו וגם את שמו אתה מזהה במעומעם.

תוך כדי קריאה הוא מזכיר ספר אחר שלו, "המחברת האדומה". נדמה לך שאת אחד מפרקי הספר הזה שמעת ברשת ב' בערב שבת מפי צבי סלטון. עם תחילת הקריאה "ביומן חורף" נדהמת להתקל בטקסט דומה להפליא לזכרונותיך שלך, כפי שאתה מביא במסמך "לפני שאתה שוכח". המפליא ביותר הוא שזאת אוטוביוגרפיה אוטנטית, הכתובה לא ב"הוּא" ולא ב"אני" אלא ב"אתה", גוף שני ביחיד. 

זה מה שנראה לכמה מקוראיך ככתיבה מוזרה. נעים מאד להיתלות באילן כזה גבוה, כי מסתבר לך שפול אוסטר נחשב לאחד מגדולי הסופרים של העידן הזה באמריקה. אבל אתה לא נתקלת בו גם כי אתה קצת מתנתק, בגלל שאתה קצת לא שומע והרבה לא רואה.  

 

וחזרה ל-M.A. שלך. שנת הלימודים האמורה הסתיימה באורח מאכזב. החלטת לפרוש מכל העסק הזה בגלל שתי סיבות:

סיבה א' - בשלב כלשהו היית צריך להגיש עבודה סמינריונית בנושא המחזאות. רצית לכתוב מסמך כלשהו על עקרונות כתיבת מחזה בכלל, שהיא עיקר התעניינותך בלימודי התאטרון.

פרופסור לזר קבע לך מנחה, את שמו שכחת ולא נורא.

(חלפו כמה חדשים מאז שכתבת את זה והיום, שלישי באוגוסט 2015, בזמן שנת הצהריים, פתאום קפץ לך השם המבוקש מתוך איזה שהוא קבר במוח. שמו ד"ר אורי רַפּ.) המנחה הזה שמע מה יש לך להגיד ואמר:

"טוב, אז תגיש לי בבקשה 200 עמודים מתוקתקים צפוף על מה שתכתוב את העבודה הסמינריונית." אתה קפאת על מקומך. 200 עמודים מתוקתקים צפוף זה פי ארבע יותר ארוך מעבודת גמר של M.A.. המנחה הזה היה ידוע בתור "חמור קורא ספרים".

הוא טען שהוא קורא שני ספרים ביום. לספר האחד שפרסם בנושא התאטרון רצה להדפיס ביבליוגרפיה של 800 מקורות. המו"ל (האוניברסיטה) הביא רק 200, למרבה אכזבתו של המנחה הזה שלך.

ישבת טרימסטר שלם בשיעור שלו על פילוסופיה ותאטרון. כל מה שהאיש ידע לומר בפירוט רב זה מה שמקור אחד אמר על השני, השני על השלישי וכולי.

למנחה שלך לא היתה אף מילה או מושג במחשבה מקורית שלו. אתה סיימת את הטרימסטר והחלטת לשכח מהשיעור הזה, בלי להתחשב בתרומתו לתעודת המסטר שלך.                                                                                                                     

סיבה ב' – לקראת סוף השנה התארח בחוג לתאטרון פלוני, פרופסור סְטַיִין מאוניברסיטה באמריקה. הוא סיפר בפירוט על לימודי כתיבת מחזה שמתקיימים בשמונים אוניברסיטאות שונות ברחבי ארצות הברית.

כך בזמן שבאוניברסיטת תל אביב אין בכלל שום שיעור בנושא הזה.

אתה שמעת את הדברים והבנת שאם אתה רוצה ללמוד כתיבת מחזה אתה חייב לנסוע לאמריקה לכמה שנים. אבל יש לך ארבעה ילדים קטנים ואשה וגם קיבוץ. אז אמרת שלום לכל אלה וחזרת הביתה בלי שום M.A. ובלי שום בָּטִיח. פרופסור גרשון שקד נפטר מזמן ומיוסי יזרעאלי אתה מקבל הרבה דרישות שלום חמות כשהוא נפגש עם אחיך בבריכה של האוניברסיטה.

 

 

ועכשיו שיר רוסי ששרו אצלינו בתנועה.

 

   דּוֹדִי הוּא טַנְקִיסְט, יֵשׁ לוֹ כּוֹבַע עֲגוֹל.

   מֵרוֹב יְשִׁיבָה, יֵשׁ לוֹ תַחַת גָדוֹל.

   הִבְטִיחַ לְהָבִיא לִי אֲחַר מִלְחָמָה.

   מִטָנְק הַשַּׁרְשֶׁרֶת רִיצְ'-רָץ'  לַשִׂמְלָה.

 

בין שאר הנושאים עליהם כתבת במדור הקלנועיות החמורית, היו גם סתם משלים על כל מיני עניינים, במדינה, בעולם ובקיבוץ. למשל:

כשהתפוצצו בצבוריות סיפורי העמותות של אהוד ברק, ואולי גם הנאפופים של נשיאנו הדגול, משה קצב ואולי עוד. אז הנה מה שעלה אז בדעתך:


חזון העצמות הרטובות    10.1.03


בקץ הימים, כשכל העצמות היבשות  קמו ונעמדו לעיני הנביא יחזקאל והתחילו לחגוג את תחיית המתים, פנו כולם למעלה ואמרו לקב"ה:

"עכשיו אתה תגיד לנו: על מה התייבשנו כאן כל השנים  בעמק  העצמות?" 

אמר להם: "על זה שלא הפסקתם לרצוח ולנאוף ולשקר ולחמוד, וזה" 

אמרו לו: " עשרת הדיברות ותרי"ג המצוות ואלפי החומרות המחורבנות  שלך הם בלתי אפשריות לביצוע." 

אמר להם הקב"ה: "נצח ישראל לא ישקר והיו לטוֹטָפוֹת בין עיניך וגומר. מי שואל אתכם?"

אמרו כולם לקב"ה: "מה זאת אומרת לא תרצח,  לא תנאף, לא תחמוד ולא תשא דבר שקר?! תשאל כל מי שתרצה ויגידו לך שאין אחד ואין אחת שלא קצת שקרו וקצת גנבו והיה גם איזה נִיאוּפצ'יק ובטח שאם לא רצחו – אז רצו לרצוח את החותנת או איזה שכן נודניק. אי אפשר להקל קצת בדיברות? לוותר על כמה מצוות? לא לעשות כזה בַּלַגַן מכל עמותת בחירות? להתעלם מסתם סטוּץ שקורה אחרי שרואים אשה טובת מראה רוחצת על הגג?  הלא גם אתה רוצה שאת הגלגול הבא נעבור בשלום?!  אלוהים, תהייה בן-אדם.

אמר להם הקב"ה: "אין על מה לדבר. אתם תעשו את כל זה עוד הפעם – אתם תשכבו פה עצמות יבשות עוד הפעם."

ראו כולם שאין עם מי לדבר. אז הם עלו על ג'בל קתרינה, מול ג'בל מוסה, שילבו ידיים במעגל, רקדו הורה ושרו:      

                 דָוִד!   מֶּלֶךְ יִשְׂרָאֵל! חַי!   חַי!   וְ קַ-יָּ- הַ-ם.  

 

(ואז זלגו עיני הקב"ה דמעות והכנרת התמלאה...)

 

בקלנועיות  חמורית

אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה