יום רביעי, 8 ביולי 2020

שוק הפשפשים וגויאבות

אם לא שמת לב אז אתה עוסק פה בנוסטלגיה משוגעת. יתכן שרק זה מעניין אותך באמת. כתוצאה מזה אתה עושה כל מאמץ לתפוס הרבה נוסטלגיה שמתפרסמת בעיתונות, ברדיו ובכל פלטפורמה אחרת.

בין אלה אתה מקפיד לקרוא את הרשימות התל-אביביות של אחד אברהם בלבן.

במוסף הספרותי של "הארץ" בפעם האחרונה הוא פרסם משהו על גוייאבות אדומות שראה ברחוב סוקולוב פינת רחוב בזל.

דווקא לך זכורות היטב הגוייאבות הקטנות האלה, ירוק מבחוץ ואדום מבפנים. למה? כילדים הייתם מנסים לגנוב ולזלול את הגוייאבות האלה שת"א היתה מלאה וממולאה בהן בהמון חצרות פרטיות.

אתה זוכר שפעם הלכתם לגנוב גוייאבות בשכון שחקני ה"בימה", שמה בין רחוב פרוג לרחוב חובבי ציון (שאחר כך נהייה דוב הוז).

בשקט התגנבתם לגינה אחת לעשות מעשה. המזל שלכם היה שלפני שהצלחתם לקטוף ולברוח יצא בעל הבית והתעניין לדעת מה אתם עושים ליד הגוייאבות שלו.

אתה זוכר שבלי למצמץ הינפצתם:

"מה זה השקיות – חנות מכולת  שדבוקות על מה שזה גוייאבה אדומות, קשורות בחוט תפירה?" שחקן ה"בימה" הזה נרגע והסביר בשקט ובשלווה.

"אתם יודעים מה זה זבוב ים התיכון?"

  בטח שאנחנו יודעים. זה הזבובון שחודר לתוך הג'ומס של השיקמה ובגלל זה אי אפשר לאכול את הפרי המתוק והטעים של השקמה.

הוא המשיך:

"אז גם אני ואישתי והילדים שונאים את הזבוב הזה ובעד נגד זה אנחנו עוטפים כל גוייאבה בשקית נייר וקושרים טוב טוב עם חוט תפירה. זה מגן על הגוייאבות".

אמרנו לו תודה רבה על השיעור והלכנו לחפש במקום אחר.

 

 

 

זה לא בת"א אלא במה שהיה פעם יפו, שמה מזרחית למגדל השעון יש שוק הפשפשים.  אף על פי שאין לך בחיים שום עסק עם האטרקציה הזאת , זה לא אומר שלא היית שם, אפילו יותר מפעם אחת.

יום אחד לפני איזה 40 שנים הגעת לשוק הפשפשים לחפש פרטי תפאורה להצגה "דבורה שטרקמן".

בין השאר חיפשת בבהילות כמה כיסאות בסגנון ישן, אלה שקוראים להם "טוֹנֶטִים".

למי שלא יודע מה זה, אז אלה כיסאות שרגליהם ומשענותיהם מפרופיל מעוגל.

כמעט כל כיסאות השולחן מסוף המאה  ה-19 היו כאלה. כזכור כל השחקנים ב"דבורה שטרקמן" עמדו בשורה מול הקהל. כשמישהו אחר דיבר הם יכלו לשבת רגע, על כזה כיסא. שוק הפשפשים של אז לא היה האימפריה האדירה של היום.

הוא היה מן מרובע עם טורי דוכנים מלאים וממולאים בכל מיני מציאות. הופתעת לדעת מהויקיפדיה כי שוק הפשפשים הזה נולד עוד באמצע המאה ה-19 וסוחרים מכל העולם הגיעו לשם גם למכור חפצים משומשים וגם לקנות חפצים משומשים אחרים.

אצלך בבית יש כמה פמוטים מהמאה ה-19 שאבא שלך קנה שם.

בצידו המערבי של השוק, מעבר לכביש, הייתה חצר לא גדולה וגדושה בגרוטאות של רהיטים עתיקים ובדרך כלל גם מקולקלים.

אתה חיפשת שם את הכיסאות האמורים ודווקא כן מצאת כמה שעלו ממש גרושים. א

בל זה לא הסיפור – פתאום מצידו המערבי של השוק הופיעה דמות אשה מבוגרת  שצועדת בקושי בעזרת שני מקלות וזה ממש רחמנות היה לראות אותה כך. ואולם כמו שהגברת החלה להראות לעֵין כל, עלתה שאגה מכל רחבי שוק הפשפשים: תביטו, תביטו! בתיה לנצט! יעיש! ככה איזה חמש דקות לפחות וכל שוק הפשפשים מוחה כפיים, לפחות כמו קהל תאטרון בסוף הצגה.

בתיה לנצט, שהיתה שחקנית מפורסמת בשנות ה-40 וה-50, הגיעה, מן הסתם, מקריָת האמנים שנהייתה כזאת מעל נמל יפו אחרי שגילחו לגמרי את כל ה"שטח הגדול". 

זה היה מעמד מכובד ואמיתי, ממש סצנה ראליסטית  של לא פחות ממחיאות הכפיים בכל תאטרון בישראל. אפשר היה לראות את ההנאה ואת הברק בעיניים של השחקנית המצויינת הזאת. בחייך זכית לראות שתי הצגות בהן שיחקה בתיה לנצט עם הפרטנר יוסי ידין. הראשונה היתה "על עכברים ואנשים".

ההצגה הייתה במגרש הכדור-רגל של קיבוץ דפנה. אתם הגעתם לשם מקיבוץ מעין-ברוך ששם הייתם בהכשרה. ההצגה השנייה היתה בתאטרון הקאמרי שהיה במרתף קולנוע מוגרבי, המחזה "יֵרמה", מאת  פדריקו גרסיה לורקה.

אתה זוכר שבקושי ידעת על לורקה והיצירה המוצגת הממה אותך בעוצמתה ובפיוט המטרף שליווה את הטרגדיה של אשה שרוצה ללדת ולא יכולה.

הייתה בהצגה הזאת עוד מישהי.

משום מקום או משום היסטוריה קפצה אל אולם התאטרון זמרת אלוהית. שמה הוא מתי צָדִיקָרְיוֹ. השם עצמו מרמז על קירבה לספרד.

שמעת הקלטה שישנה ברשת – הקלטה לא טובה. הקול של מתי צדיקריו ב-"ירמה" היה נמוך יותר ומרגש נורא. קצת פיקנטי לדעת שבתיה לנצט היא כיום בת 95 שחזרה בתשובה ומתגוררת בטבריה. שתהיה לך בריאה.


 

מה עוד אתה צריך לזכור פתאום מ-1950 ומהצגת "על עכברים ואנשים"?

עוד כמה שחקנים מההצגה: זלמן לביוש שהיה שם ג'ורג', אלימלך רם (שדרן הרדיו המפורסם) שהיה שמן וגדול ושחק את אחד מפועלי החווה.   נדמה לך שהזמר ששר אז את "ליל מנוחה איירין" היה אלמוני ששמו שמשון בר-נוי.

ועוד משוק הפשפשים – בקיבוץ שלך היו מתפללים, בעיקר חברות וחברים מחוץ לארץ אבל לא היה בית-כנסת ובשביל זה השתמשו בבית הילדים.

היה גם ספר תורה אבל לא היה ארון קודש.

יום אחד פנה אליך אחד, דוד מיטלברג ואמר שאולי אתה יודע איפה אפשר להשיג ארון קודש, אבל בזול. אתה חשבת שאולי דווקא בשוק הפשפשים יכול להיות משהו.

שניכם נסעתם ליפו ואחרי חיפוש מצאתם חלק תחתון של מזנון ענקי בן לפחות 200 שנים, כאלה שיובאו ארצה מצרפת ומספרד ונמכרו כעתיקות.

לאחר תיקון ושיפוץ הפך הרהיט הזה לארון הקודש בבית הכנסת של הקיבוץ.

אתה לא בטוח אם החצי מזנון הזה עוד שם, גם כי אתה לא נכנס לשום בית-כנסת וגם שממילא אם תכנס לא תראה כלום.

 

ועוד משוק הפשפשים – אתה לא זוכר מתי, אולי כשעברתם לשיכון הלינה המשפחתית ב-1970. אשתך ואתה חיפשתם שטיח לסלון.

אתה זכרת שברחוב בן-יהודה בת"א יש חנות עם הרים של שטיחים וניסיתם שם.

ההוא שמע כמה כסף אתם מוכנים להשקיע והתפוצץ מצחוק.

כשסיים לצחוק הוסיף: אין לכם מה לחפש בחנויות שמייבאות שטיחים פרסיים. שטיח פרסי כמו שצריך עולה פי 10 מהתקציב שלכם, אבל תבדקו בכתובת הזאת. הוא נתן לכם כתובת ביפו. כשהגעתם  למקום הסתבר שזה כוך גדול באחד מהבניינים הסמוכים לשוק הפשפשים. המוכר שאל מה אתם רוצים ואתם אמרתם לו שטיח פרסי בגודל כזה וכזה וכמה זה עולה?  ההוא צחק ואמר: "שטיח פרסי אמיתי בגודל הזה יעלה לכם פי 5 יותר ממה שיש לכם. אני יכול להציע לכם שטיח אפגני או יותר נכון  בָּלוֹצִ'יסְטָנִי במחיר שיתאים לכם". בלי לחכות הוא שלף מתוך ערמה שטיח  יפהפה  לא כל-כך קטן. שאלתם אותו אם הוא יכול לתת לכם קבלה ושאלתם גם איפה השקית הלבנה בצד האחורי שבה כתוב מאיפה השטיח.

ההוא צחק ואמר: "אין קבלה ואין שקית לבנה  ואל תשאלו שאלות ולא אענכם שקרים.

לא טוב? לא כסף".

הוא לא אמר אבל אתם ניחשתם שזה גנוב. השטיח היה נורא יפה ושלמתם ולקחתם. כיום אין לכם את השטיח הבָּלוֹצִ'יסְטָנִי.

בשיפוץ האחרון של דירתכם הוא הלך לאיבוד ואולי צריך לומר שגנב מגנב פטור. אולי.

 

גמרת עם שוק הפשפשים? עוד נראה.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה