יום רביעי, 8 ביולי 2020

דיר הכבשים


ועוד חיטוט בתיק העור המלא סודות. המקלידה מצאה שם איזה מין שיר שכתבת לכבוד מישהי בשם שׁוּלָה'לֶה. שברת את הראש על מי זאת בדיוק שולה'לה. שולה'לה היה שמה של שולמית אלוני בפי הדתיים. נכון שישבת על ידה שנה שלמה בשיעור במחשבת האסתטיקה אבל אתם לא החלפתם אפילו מילה ובטח שלא כתבת לה שירים. 

אתה בקושי נזכר שבשנים 1955-1956 הייתה בתנועה המאוחדת ברחוב ברנר בת"א מזכירה מקצועית. שמה היה שולה, היא הייתה בחורה יפה לא מאוד צעירה ונאה למראה כל זמן שהייתה ישובה. ברגע שקמה על רגליה התברר שרגל אחת שלה לקתה בשיתוק ילדים.  כל הרגל הזאת הייתה מוקפת בברזלים ושולה השתמשה בשני מקלות הליכה על מנת לזוז. אתה זוכר שפעם הזמנת אותה לראות סרט ואחר כך הלכתם אליה לדירתה היה נחמד אבל גם לא נעים. לא היה לך מושג לאן השיתוק בדיוק מגיע ולא העזת לשאול.  שולה'לה הייתה חביבה מאוד אל כל מדריכי הקומונה מכל הארץ וזה היה פשוט עצוב לראות אותה ככה.

 

 

 

 ובחזרה לאיזשהו פיליטון שמצאת במחברת הנ"ל, שם בתיק העור הקרוע.

אתה זוכר איך ישבת על איזה דלי הפוך ורשמת בראשי פרקים את הסצינה שהייתה אז בדיר הצאן של יזרעאל, שהיה בשיא פריחתו ובהנהגתו המיתולוגית של אחד, איציק אַָרְבַּבּוֹף.

שני השומרים היו מנצ'ו (ישראל כספי הפלמחניק, בנו של הרב זילבר מצפת, שעו"ד חוטר-ישי מספר עליו נסים ונפלאות) ואתה.

עוד הסברים  - בהמשך, אם צריך.

 

                                               

                                   איך כותבים פיליטון?

 

הרקע: 1952. כתיבת פליטון.

המקום – הדיר בקבוצת יזרעאל של פעם, פעם.

הזמן – תשע בערב, עונת ההרבעות בדיר.

גיבורי העלילה רצופת אכזבות האהבה והפריצות התאוותנית לא תדע שֹׂבעה הם שבעה אֵיילים, 300 כבשים, איציק הדירניק, המגרה עולם ומלואו בקריאות צרודות המוציאות מכבלי היצרים אפילו את החולדות על הגג.

מנצ'ו הפלמ"חניק, הבודק על פי שעון את הספקו הריאלי של כל אַיִל, לפי דיאגרמות שונות והשלישי זה אני, היושב על השוקת כשדלי הפוך משמש לי כן לכתיבה. 

אתמול בערב אמרה לי בתיה (זאת שקראו לה וִישְׁקֶה) מועדת תרבות - לא כל כך אמרה כמו שלחצה אותי אל הקיר עד שכמעט יצאתי מצידו השני - ודרשה במפגיע משהו. כשבתיה דורשת משהו קשה לסרב – זאת תלמדו מניסיון.

"אבל בתיה, אני מצטער מאד, אני סחוט לגמרי בזמן האחרון ואין בי ההשראה והכוח המיוחדים לכך". "אין דבר" היא אומרת, "תעשה זאת בלעדי הגורמים האמורים".

"אבל איך עושים זאת בלי הגורמים האמורים?" אני שואל.

"איך עושים זאת? עושים את זאת כך: לוקחים את הפטנט ותולים אותו על הקיר במסמר, צובעים אותו בכחול ומסתכלים על זה יפה, שמעת! חמור!!!  אני לא עשיתי את זה אף פעם ואני לא יודעת איך. אתה גאון ועשית את זה כבר כמה פעמים. קח ניר ועפרון ולך תכתוב. די. לך כבר. לך!"


טרח!!!

גוליית האיל, אשר כשמו כן חזות פניו, מזנק מן האֵילִיָה וקופץ כמו רוח על כבשה ועוד רגע, רגע! או... "כמו כלום", אומר איציק. "הוא לא ישחק אתה הרבה".

מנצ'ו מתעניין בהזדמנות זו, מדוע אי אפשר לכלוא ולהרביע חמש כבשים ביחד, כדי לחסוך שני רגעים על כל רבע שעה, כך שלפי החשבון ירביעו שבעה איילים ביושר 69 כבשים במשך 29 דקות, אם נוסיף עוד חצי בן אדם לעזרה.

מנצ'ו שואל, איציק מגחך, אבל אני לא מבין.

 

מחר אנחנו זוכים לביקור של הכשרת כִּנְרוֹת  שבאים לבדוק אם יזרעאל זה מקום טוב להשלמה. (השלמה זה כשגרעין תנועתי מצטרף לקיבוץ קיים). תופעה זו היא עונתית, כמובן, ועל החבר'ה זה לא משפיע כבר. כל שנה הוא חוזר ומתחלף כמו מחזור זרעים. מעיין ברוך, רמת יוחנן, גשר הזיו, קֶלְתָה, כנרות – החבר'ה כבר סקרנים לדעת מי יבקר בשנה הבאה.

מה חושבים על כנרות? החבר'ה פוחדים לחשוב, החבר'ה פוחדים לדבר וגם אני פוחד.

זה מזיק. אחר כך יגידו שבעד זה ובעד זה ובעד זה... בעד זה מה?

אני מדבר אל עצמי ואיציק ארבבוף שואג עלי "שתוק אידיוט!" "מה יש? " אני שואל.

"העדר מתעצבן כשעושים רעש והאילים לא מוצאים מתייחמות."

אומר איציק."לא מוצאים?" אני מקשה, "החלף את האיל. שים את נבות במקום גוליית. אי אפשר לדרוש ממנו כל כך הרבה. ובכלל איך אפשר לדעת, אולי אין בכלל מתייחמות?" אני מוסיף.  איציק מתעצבן.

מנצ'ו שוקל בבעיה, האם אפשר, ובאיזה אמצעים, להמריץ את היצרים הרדומים של הסריסים בצורת איילים האלה, כמובן בצורה החסכונית ביותר.

אני מרחם על הזכרים המנוצלים בלי חָשָׂךְ. כל השנה הם חיים בתקופת יובש אכזרית, מדכאת ומיבשת, ורק משך תקופה קצרה מכריחים אותם בצעקות  ותוספת חציר לחדש את אונם ולהגיע לשיאים לא נודעים, הכל כדי להשביח את העדר.

 

לפני כמה חדשים כמעט שנבחרתי ל"ועדת הקשר עם ההשלמה", אבל בסוף לא בחרו אותי. ועדת קשר הם האנשים הכי מסכנים כמעט שאני מכיר בעונה זו.

הם נוסעים להכשרה  וחוטפים על הראש. הם חוזרים למשק וחוטפים על הראש. הם נוסעים חזרה להכשרה וחוטפים כפליים על הראש.

איזה ראש?

הראש של כבשה 237 נתון בסד האדום של במת המיחלוב, המשמש לצורך הצרכים שמצריכים אותה לצרוך בעוד 20 שניות. איזה חוויה מזופתת זאת בשביל הכבשה.

לא נותנים לה לשחק קצת ולעשות מַנְיֶבְרוֹת וענינים עם האיל לפני וגם אחרי. טרח! ודי.

מנצ'ו מתעניין אם אפשר לארגן דרך, ממוטות ברזל, ישר מהאיליה כדי למנוע בעד האיל לזוז הצידה ולפספס את הכבשה. איציק אומר שבמשקים אחרים אז בכלל תופשים את הראש של הכבשה בין הרגלים של הדירניק ודי. אבל זה לא נוח מפני שהיא מטלטלת אותך טלטלת גבר אם הראש שלה תפוש בין הרגלים שלך.

 

על הקירות של הדיר מקושקשים מליון קשקושים. מי לא בא לקשקש כאן. כמה גדול ושוקק ומלא עד אפס מקום מחבר'ה היה יכול להיות המשק שלנו לולא היינו שוקדים יותר על מחזור הזרעים האמור. אני מעריך ב-300 איש אולי. מה לא היינו עושים? 10 קבוצות כדורגל, 20 כדורסל וחוג דרמטי אפילו. ואז לא היינו משתעממים כל כך ולא היינו נשברים על כל תורנות הגשה והובלת שקים. לכל שטות במשק היו קובעים אדם מיוחד. לכל אדם תפקיד משלו וגם שטח פעולה.  

 

"כמה כבשים על כל איל?" שואל מנצ'ו את איציק. "לכל אחד מספר אחר, הכל לפי הסוג שלו. את הסוג קובעים לפי בנותיו ונכדותיו אחרי כמה שנים. רק לפי האופי ותנובת החלב של הנכדה אפשר לקבוע אם הסבא היה שווה משהו. וגם אז זה קשה כי יכול להיות שאיזה אבא אחר תקע את אפו (?!) לתוך שושלת היוחסין." אבל אכפת להם, לאֵיילים? 50 כבשים לכל אחד ומה בין נבות לגולית כבשה או שתים? האם בשל כך יריבו? כמה טוב לאַיִל – תופשים לו אותה וקושרים לו אותה בלי שהוא יבזבז זמן עד שהוא יתחיל ועד שילך לו ואין שיגמור אתה יפה בלי שתעלב, חס וחלילה.


לכל אלה דואג איציק הפסיכולוג, מפקד הנואפים מקריני הקרניים. עוד חמישים איציקים כאלה במשק ואנחנו, פועלי החוות והאנשים המסכנים ביותר בעולם, נוכל להפסיק לעבוד חוץ מלהתרחץ בסחנה ולאכול רק כפות דובים ברוטב פסיונים.

יש לשער שנצטרך לעבוד קצת כדי לקיים בכבוד את הילדים שלנו. נדמה לי שלשם כך צריכים כאן עוד כמה מטפלות וחמישים פועלים נוספים למסיק, כדי לשאת במעמסה וגם חמישה לדיר. ככה איציק אומר כשמנצ'ו שואל. אם אמשיך לחשוב סתם כך, לא תספיק לי המחברת.

אני תוחב אותה לכיס כדי לתת אותה לבתיה שתיקח את הפליטון המשונה הזה, תתלה על הקיר, תצבע אותו בכחול ותסתכל עליו מרחוק אם הוא מלפפון שמצפצף יפה. 

 

  • אתה לא יכול להתאפק מכמה הערות בעניין הפליטון הזה:

מחברת שמצאת בתיק העור הקרוע היא אותה מחברת שהחזקת על הדלי ההפוך בין ברכיך כשכתבת את זה. עוד משהו להתרגש ממנו באמת.

מאיפה סחבת את הסגנון הזה של כתיבה כאילו עיתונאית דוקומנטרית על מה שמתרחש באותו רגע, אחד לאחד, ועל מה שיש לך בראש גם כן באותו הרגע. זה אירע ב-,1952 בתחילת הפרקטיקה של כתיבה.

היום אתה לא מסוגל להמציא כאלה חידושים מפני שתולדות הכתיבה שלך קלקלו לגמרי את חופש הדמיון שהיה לך כשהיית צעיר בן עשרים.

ועוד דבר אחד: הפיליטון נכתב ביזרעאל של הצריפים והאבק על הגבעה.

95% מכל מי שהיה אז במשק מזמן איננו כאן. נשארו כיום ששה.

חמישה חברים וחברה אחת תשושת נפש. זה בהחלט משמעותי שכשאתה כותב על "החבר'ה" אתה מדבר על אנשים שנותקת מהם לפני עשרות שנים. עצוב אבל עובדה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה