יום חמישי, 9 ביולי 2020

טעם של פעם

פתאום בא לך שוקולד. זה סימן נחמד על זה שיש לך חרא של מצב רוח.

בשנים האחרונות אתה בכלל לא נוגע בשום ממתק. שום ממתק חוץ משוקולד ובעיקר שוקולד מקופלת. 

אתה לא בטוח שאתה יודע מי בדיוק עושה שוקולד היום.

מה שאתה זוכר מצויין זה שלושה בתי-חרושת לממתקים שהיו כשהיית ילד.

היה "עלית", היה "ליבר" והיה "צֶ-דֶה". 

נדמה לך שלצומת בן-גוריון פינת ז'בוטיסקי ברמת גן קוראים עד היום צומת צֶ-דֶה. 

כמו שכבר אמרת היו כל מיני שוקולדים. בין חבילות השוקולד הקטנות הייתה אחת הכי טובה, זאת של צֶ-דֶה.  וכמובן גם המקופלת שיש היום. היא לא טעימה כמו ההיא ואין לך מושג למה. 


 

אם מדברים על איזשהו אוכל טוב אז אתה יודע להגיד שהאוכל הכי טוב שאתה מכיר זה מנה פלאפל. נכון, שסטֵיק שָׁטוֹ-בְּרִיאָן זה גם כן לא רע, אבל זה לא חסר לך כמו איזה מנה פלפל טובה. אפילו בקיבוץ שלך כיום מגישים פעם בחודש בימי שישי איזה פלאפל במקום ארוחת צהריים.

אבל הפלפל הזה  לא דומה  למה שפלאפל צריך להיות באמת. בחיים שלך זללת, כמו כל ישראלי ממוצע, המון פלאפל. זללת המון בהמון מקומות, ויש לך כמה זיכרונות בסגנון איפה היה "הפלאפל הכי טעים".?

קצת מוזר לדבר על טעם אבל מה? בכל אופן יש יותר טעים ופחות טעים מכל מיני בחינות. הפלאפל הראשון שאתה זוכר כשהיית עוד ילד היה בשדרות קק"ל בת"א (היום שדרות בן-גוריון) – דוכן פלאפל שהיה ממוקם בין רחוב ריינס לדיזינגוף.

זה היה בחזית של בית על קומה אחת ובו גרה משפחה תימנית גדולה וענפה.

הדוכן היה קרוב למדרכה מעבר לגדר והיית  עומד שם שעות עם כל החבר'ה לראות איך שהתימני הזה עושה את הפלאפל במתקן ידני ולא כמו שהיום במכונה שיורקת פלאפלים במהירות גדולה מידי.

אז קודם כל – המנה פלאפל של אז היה שלוש או ארבע קציצות בחצי פיתה. אז לא ידעתם ולא שמעתם על מה שקוראים היום מנה בפיתה שלמה.

מנה פלאפל של אז הייתה בחצי פיתה עם קצת סלט וטחינה וקצת סחוג ירוק. היתרון של הפלאפל ההוא היה בזה שמתחילים לעשות אותו אחרי שאתה מזמין והוא לא מחכה לך בקערה בצד ומתקרר חצי שעה קודם ונשאר בלי טעם. 

אתה זוכר שהפלאפל ההוא עלה חצי גרוש (לא מעט כסף, בזה יכולת לקנות חמישה מסטיקים).

אבל מאז ועד היום זולל העולם פלאפלים באלפי מקומות.

בא לך להזכיר כמה שהיו טעימים וזכורים במיוחד.

היה פלאפל של שוק בצלאל בת"א, שחצי ת"א הייתה נוהרת לשם בשביל לאכול את זה במקום צהריים. היו שם אפילו שתי חנויות, אחת ליד השנייה וגם הן לא הספיקו כמו שצריך.

היה פלאפל  בואדי ניסנס בחיפה – המיוחד בפלאפל ההוא היה האורך של הפיתה, משהו לא רגיל, גם פלאפל בטעם מקורי, כמו שערבים יודעים לעשות.

אתה זוכר פלאפל אחד שקרא לעצמו "מלך הפלאפל" ( היה גם אחד בירושלים, זה עם כל הקירות שלו המצויירים בסגנון הירונימוס - בוש) –  והיה אחד בראשל"צ מול בית הראשונים. זאת הייתה חנות קטנה עם אשה קטנה שמכינה בזריזות מאות מנות וקהל גדול של פקידות שכל אחת מהן קונה פלאפל  גם לעצמה וגם לוקחת לכל החברות שלה במשרד. מאחורי האישה הקטנה היה עומד איש גדול לבוש במין עבאייה והיה עושה  את הפלאפלים בשמן רותח על פרימוס גדול.

המיוחד במקום הזה היה הכמות המוגבלת שמכרו שם, אולי שעתיים ביום וזהו.

האיש הגדול הזה היה מביא מהבית סיר בינוני עם תערובת מוכנה של חומוס ועוד כל מיני. אחרי שעתיים היה הסיר נגמר וכל הקיוסק היה נסגר וזהו.

אתה זוכר את הפלאפל ההוא לטובה גם מפני שאכלת אותו באמצע תליית תערוכה של ציוריך בבית הראשונים בראשל"צ, מת מרעב.

אתה זוכר שהפלאפל הזה היה טעים מאוד ויותר ממנה אחת אי אפשר היה להשיג מרוב דוחק של קונים.

וגם יש את הפלאפל של דבורה – בכרכור.

נוסעים מצומת עין שמר לתוך כרכור ואחרי איזה ק"מ מתחילה שורה ארוכה של מכוניות בחניה שבסוף השורה יש בית על קומה אחת שכל החזית שלו היא חנות אחת גדולה ומפוצצת של זוללי פלאפל.

קראו לזה "הפלאפל של דבורה" וממשיכים לקרוא לזה ככה גם אחרי שהלכה לעולמה והורישה את העסק לצאצאים.

אתה זוכר שזה היה גם פלאפל מאוד טעים אבל לא פחות מזה הפיתה, שלא כמו אצל כל האחרים הייתה "פיתה של תימנים" שהייתה עשויה מקמח אחיד. הפיתה הזאת הייתה חזקה ולא נקרעת, ככה שהטחינה לא נוזלת לך על הידיים. 

עוד פלאפל שזכור לך לטובה היה בקיוסק שבצומת טבעון – קרית עמל (היום זה כבר איננו). המיוחד בפלאפל ההוא היה הצבע הירוק של הפלאפלים שם שזה נובע מהפול המצרי שממנו הוא היה עשוי. משהו מיוחד במינו.


יש גם, כמובן, פלאפל גולני – מול משטרת עפולה, איפה שחצי הארץ מתעכבת שם לזלול מנה או שתיים ושהמוכר מעיף את הפלאפלים באוויר  מיד אחת אל היד השניה -  זאת עם הפיתה. טעם הפלאפל הזה די ממוצע, והמיוחד שם זה מבחר הסלטים שיש לקחת חופשי כמה שרוצים, לחוד מהמנה ובמיוחד את הבצלצלים הכבושים בחומץ ואת הפלפל הירוק החריף נורא שטובלים לכמה שניות בשמן הרותח של הפלאפל – הדבר הזה יש לו טעם של אלוהים, חריף ונותן כוח למוח.


ועכשיו לפלאפל הכי טוב שאכלת בחיים – העסק הזה לא קיים יותר במקומו המקורי. המזנון של חדר המיון בעפולה. שם אתה היית בא ומזמין מנה. כמו אצל התימני ההוא הראשון. אבל כאן לעומת זה הייתה גם הפיתה דליקטס – מיוחד במינו.

רק אחרי שאתה משלם ונרשם בתור אז הולכים ועושים את הפיתה על  טבון שיש שם וגם  את הפלאפל  בשמן רותח רק את זה שלך. לכל זה אתה מחכה לפחות עשר דקות עד שקוראים לך לקחת את המנה – וזאת היא פיתה ענקית  חמה, טריה וטעימה עם לפחות שבעה פלאפלים  שאתה מוסיף עליהם טחינה נוזלת וטעימה לפי הטעם הפרטי שלך. כזה פלאפל לא ראית ולא שמעת בשום מקום, אפילו לא בוויליג' שבמנהטן. 

חבל שהמקום נעלם ואתה לא יודע לאן.


מה שנורא מצער, זה שאתה כבר בכלל לא מסוגל לאכול יותר משני ביסים של פלאפל, טעים או לא – מפני שאתה כבר זקן בן 86 שכמעט ולא אוכל כלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה