יום רביעי, 8 ביולי 2020

גולדשטיין ובויד

ג'יקוב בּוֹיִד קצין הבולשת של צבא הוד מלכותו בפלסטינה נכנס כדרכו לקונדיטוריה "קפולסקי" ברחוב אלנבי בת"א.

הוא הזמין שתי עוגות "קפולסקי" טעימות במיוחד עם ספל קפה הפוך. אכל ושתה בהנאה מרובה והציץ בנינוחות בכל האורחים ובכל אלה שעוברים ובעיקר אלה שעוברות בחוץ. לאחר כמה דקות נכנס לקונדיטוריה אחד, עמיהוד מאירוב, גבר מבוגר לבוש חליפת קיץ. הוא התיישב אל מולו של ג'יקוב בויד והזמין גם לעצמו עוגת "קפולסקי" וקפה הפוך.

בלא להמתין שאל הקצין, אז על מה מדברים היום?

ענה לו עמיהוד, ומה שלומך היום, סֵיר בויד? ומה בדיוק מציק לך? ג'יקוב פלט אנחה והצהיר: "אני אוכל עוגות "קפולסקי" ושוטף את העיניים בכל הנקבות שמסביב.

מה שאני צריך זה זיון טוב , נקי ואמיתי ומאורגן כמו שצריך.

לזונות ברחוב הירקון ובמנשייה אני לא הולך אפילו שיהרגו אותי. זה מה שלומי".

עמיהוד מאירוב הקשיב, חייך ואמר בשקט: "מה שאנחנו רוצים זה תאור מדוייק של כל יחידות הצבא שלכם,  החל מ-קֶמְפְּ דִימְרָה ועד כּוּרְנוּבּ, כמה חיילים וכמה רכב ומה הם עושים שם חוץ משום דבר." 

בויד שאל: "מה זה, אתם הולכים לאיזה קרב נגד כל הצבא של האימפריה הבריטית?

מן אַל-עַלַמֵיין כזה?" עמיהוד מאירוב לא השיב. אז המשיך בויד "אם לא, אז בשביל מה?" עמיהוד המשיך לשתוק. ג'יקוב בויד לגם  במתינות מהקפה ההפוך ופלט ניחוש: זה לא בענין ההתיישבות הפראית שאתם זוממים לבצע שם, בכל המדבר  הזה?

לצבא הוד מלכותו לא אכפת מזה כלום". גם עמיהוד מאירוב וגם הקצין ג'יקוב בויד היו חוליה סודית של קישור בין המוסדות היהודיים לבין המפקדה הצבאית הבריטית בפלסטינה א"י. גם כאן החריש עמיהוד ולבסוף פלט: "אתה הבנת מה שאנחנו רוצים? גם אני הקשבתי לצרות שלך.

בשבוע הבא באותו מקום ובאותה שעה אתה תגיע לזלול כאן את ה"קפולסקי" שלך ואל תשכח את האינפורמציה שביקשתי."

 

רבקה גולדשטיין, בחורה בת 26. בשנת 1946 התגוררה לבדה בדירה שכורה ועבדה  במרכזיית הטלפונים של סניף  קופ"ח זמנהוף, שלא במקצועה, בוגרת סמינר למורות.

היא העדיפה שלא להיות מורה ואת כל אונה ומרצה השקיעה בחברותה בארגון "ההגנה". בין השאר הייתה רבקה מפקדת מחלקה בארגון. רבקה היתה מדור הבחורות שבנעוריהן עוד הספיקו ללבוש סרפן וחגורה טברינית, עם תסרוקת קוקו וסנדלים תנכ"יות. מבתוליה נפרדה רבקה לשלום באחד מקורסי המפקדים בקיבוץ שפיים.

ממעשה הנערות ההוא  לא נשאר שום זכר וסימן. רבקה נודעה במסירותה ובאומץ ליבה כמפקדת מעולה, שביצעה עם פקודיה כל משימה שהוטלה עליה בקפדנות ובדייקנות. לאחרונה היה זה בליל ההתקפה על שׂרונה, בה נהרגה הפלמ"חניקית ברכה פולד.

רבקה ומחלקתה התמקמו אז ליד קרית מאיר ומשם המטירו אש לעבר שרונה.  מבצע "ליל וינגיט" הסתיים במהירות בכישלון. רבקה ופקודיה מיהרו להסתלק בסתר, חלפו דרך הסליק בקרית מאיר ומשם נפוצו לכל עבר בשלום.

יום אחד הוזמנה רבקה אל מטה הש"י של "ההגנה", שהיה במרתף סודי במעונות עובדים ברחוב פרוג  בת"א. היא הגיעה לשם בשעת ערב מאוחרת ובהסתר. אחר שהזדהתה הוכנסה לחדר שבאופן רשמי היה המשרד הראשי של חברת "אוירון".

היא הוזמנה לשבת נוכח שלושה: שני גברים ואישה. בלא לבזבז זמן הודיע אחד מהגברים כי הוחלט להטיל עליה משימה מיוחדת. שלא כבשאר המשימות, אמר לה האיש, היא רשאית  לסרב מלמלא את המשימה ובזה יסתיים העניין. אחר-כך קמו שני הגברים ויצאו מהחדר. האישה שנותרה עם רבקה ביחידות הציגה את עצמה כמפקדת האזור וכינויה "סטפנה". אחרי שחזרה והבהירה לרבקה שמותר לה שלא לבצע את המשימה פתחה ואמרה: מתישהו, בדחיפות, תתבקשי להביא אינפורמציה חשובה מקצין בריטי. את תצטרכי להיפגש אתו במקום מסוים, לשכב איתו ובתמורה לקבל את המבוקש ולהביא הנה. רבקה שמעה ולמען האמת הוכתה בתדהמה. אבל זה רק לכמה שניות.

שלא במקרה היא נזכרה באירוע התגייסותה לארגון "ההגנה" - שם ואז, עם יד על תנ"ך ואקדח, נשבעה אמונים לכל הקרבה בכל מחיר למען המטרה ולכן חשבה:

הפקודה קצת מוזרה, אבל אני אשאר בחיים.

לאחר התאוששות מהירה  הודיעה רבקה  לסטפנה, מפקדת האזור: טוב. אם צריך אני אבצע על פי הנחייתך.

 

כעבור שבוע הגיע הקצין ג'ייקוב בויד לקונדיטורית "קפולסקי" ללגום קפה הפוך ולטעום עוגות כאשר אהב. הוא ניגש אל שולחנו הקבוע ולמרבה הפתעתו ישב שם איזה בחור צעיר ולא מוכר ששתה גם הוא קפה הפוך ועוגה מהטובות שבדליקטסים של קפולסקי.

ג'ייקוב התישב מולו, אמר "הלו" ופנה להזמין את הקפה והעוגה. מייד אחרי זה אמר הצעיר בשקט "אני במקום עמיהוד מאירוב ובעניין מה שרצית מאוד לפני שבוע. איפה אתה חונה?" ג'ייקוב חש הפתעה גמורה אבל השיב שהוא חונה ברחוב ביאליק, בטנדר "אוסטין" הצבאי. הצעיר הודיע "אני אצא ואמתין לך שם וכשתגיע תכנס בבקשה לרכב עד שיעצור לידך אוטו קטן, "שְקוֹדָה". אתה תניע את רכבך ותעקוב אחרי השקודה."

כך היה. ג'ייקוב עקב אחרי ה"שקודה" לאורך כל רחוב בן יהודה עד שדרות נורדאו, שם פנו שמאלה ונעצרו על דרך העפר ממערב למעונות עובדים ח' (מה שעכשו רח' הירקון). הצעיר אמר בשקט לג'ייקוב בויד "אתה תיכנס לחדר המדרגות הקרוב ותצלצל ארבע פעמים בדלת מספר 19. אנחנו נמתין פה להשגיח על המכונית.

ג'ייקוב, הקצין הבריטי שגובהו כמעט שני מטר, לבוש מדים, צעד בזהירות לעבר הדלת האמורה וצלצל 4 פעמים. כעבור שניות ספורות נפתחה הדלת ורבקה גולדשטיין, עוטה חלוק שמתחתיו אין כלום, הזמינה אותו פנימה, היישר לחדר השינה של דירה שהתפנתה במיוחד לצורך המשימה.

רבקה לא בזבזה זמן, התערטלה, נשכבה על המיטה והמתינה. ג'ייקוב התפשט ושכב לידה. רבקה שאלה אם ירצה כוסית קוניאק לפני המעשה. הוא אמר "תודה, לא". אחר כך עסקו שניהם בכל מה שכתוב ב"שיר השירים".

רבקה התרכזה היטב בכל מה שנראה לה כראוי לבצע,  כך במשך שלוש שעות.

לבסוף נאנח ג'ייקוב ואמר "תשמעי, דבר טוב כמוך לא היה לי בחיים וכנראה שגם לא יהיה. איזו אכזבה. אני בטח לא אראה אותך יותר."

כאן הסיר בזריזות שרשרת עם תליון מצווארו וטמן את זה בכף ידה של רבקה.

בכף ידה השניה הניח גליל מיקרופילם ונשק בעדינות על מצחה. אחר כך קם, התלבש, אמר שלום ותודה ויצא לדרכו. רבקה, על פי ההוראות, לבשה בגדי עבודה פשוטים ויצאה אל המרפסת האחורית של הדירה. שם החלה להשתלשל למטה מהקומה השנייה, שני גברים אחזו בה והורידו אותה בזהירות למטה. שלושתם פנו בשקט לעבר מכונית שהמתינה.

אחד מהגברים אמר שלום והסתלק. השני ורבקה התיישבו ברכב ונסעו לרחוב פרוג. רבקה יצאה מן המכונית, ירדה אל מרתף הש"י והקישה על דלת המשרד. סטפנה המתינה לה, לקחה את המיקרופילים ואמרה: "עלי בבקשה לקומה השניה שבכניסה הזאת, שם מחכה לך גינקולוגית. היא תבדוק אותך ותורה לך מה לעשות אם בכלל צריך."

 

למחרת בבוקר התעוררה רבקה משינה ללא חלומות. אחרי כוס תה וטוסט מיהרה לרחוב דיזנגוף הצמוד, לחנות של שען שהוא גם צורף ומוכר ומתקן גם שעונים וגם תכשיטים.

היא נכנסה אליו, התיישבה, הורידה מעל ידה את שעונה  שהפסיק ללכת ובקשה, אם אפשר בדחיפות, לתקן את זה.

השען הציץ בה והפטיר: "לבחורות יפות אני לא מסרב". הוא פתח בזהירות את מכסה תחתית השעון, בדק את המנגנון בעזרת משקפת שענים (זאת שנכנסת לתוך חור העין שבגולגולת), נשף בזהירות על המנגנון ואמר:

"זה סתם לכלוך. השעון שלך הוא לא נגד מים וחבל. הנה הוא הולך. דרך אגב, מה זה תלוי לך שם על הצואר? לי זה נראה ממש מעניין."

רבקה השיבה שזה תליון שקבלה ממישהו מתישהו. הצורף המשיך: "זה תליון נדיר והוא עשוי להיות בן מאות שנים. אפשר בבקשה לבדוק אותו?" רבקה הסירה את התכשיט ונתנה לידי הצורף. הוא הציץ בו שוב ושוב ואמר: "התכשיט הזה, בדרך כלל, עשוי כמו קופסה שטוחה שאפשר לפתוח אותה. את מרשה לי לנסות?"

רבקה הנהנה. השען-צורף נטל בידיו שתי צבתות שענים, הצמיד אותן אל לולאות שרשרת הזהב, לחץ בעדינות כל לולאה לכיוון נגדי. לאחר כמה לחיצות קפץ פתאום החלק העליון של התכשיט המוזר והתגלתה, כאמור, כמן קופסה זעירה. הוא ניקה את הצד הפנימי של הקופסא ובחן את התוכן. לאחר כמה שניות ציין באזני רבקה: "את יודעת שכתוב פה משהו בפונטים עתיקים, בעברית?"

רבקה שאלה מה כתוב? והצורף אמר:

"כתוב פה "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד"".


 

כעבור ארבע שנים ירדה רבקה גולדשטיין מכבש אונית הנוסעים "הר ציון" ברציף הנוסעים הנכנסים בנמל לונדון. כאשר התפזר הקהל הקטן לענייניו נותרה רבקה לבדה ואז מספסל שבאחת מסככות הרציף התרומם גבר ענקי ומדד אותה בעיניו.

היא הבחינה בו והחזירה מבט מדידה זהיר. אחר כך החלה לצעוד לעברו יותר מהר ויותר מהר. כשעמדו בוהים זה בזו פלטה רבקה: "אתה ג'ייקוב בויד, עדיין רווק יחיד?" הוא השיב בשאלה: "ואת רבקה גודשטיין?" היא ענתה ללא היסוס "עדיין".

הם יצאו מהנמל ונכנסו אל מכונית "רובר"   גדולה ועתיקה ונסעו אל מחוץ לעיר, אל אחוזת משפחת בויד. הוא אמר: "רבקה, את בטוחה שזה לא עולם משוגע?"

"אתה יהודי?" שאלה רבקה. "לא שאני יודע". הוסיפה רבקה: "ומאין לך הקמע הזה עם "קריאת שמע" של היהודים?

הוא: "אין לי מושג. הקמע עבר במשפחתנו מדור לדור מאות בשנים. 

אני אמור להיות יהודי? עולם משוגע".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה