יום שלישי, 7 ביולי 2020

אנחנו הולכים להלחם אתכם

אתה מעלה כמה זכרונות מאז ופתאום צצים ועולים עוד ועוד.

למשל, הסיפור על קצין צעיר אחד שהיה לפעמים מפקד הסיור ושהוא היה גם אידיוט וגם שקרן וכנראה גם קצת פחדן.

רגע, אתה נזכר בשני סיפורים על המטומטם הזה. לילה אחד עליתם על תל סאקי שהיה צופה על שטח גדול וסלעי. מהשטח הזה היו כמה וכמה חדירות של מחבלים.

עליתם על התל בשביל לשמש הגנה למתקן "קֶשֶת", זה היה מין רדאר שמאתר אוייבים ע"י חיישנים וטמפרטורה ועוד משהו שאתה לא יודע להגיד מהו.

היה שם שקט מוחלט ואפשר היה מבחוץ לשמוע מה קורה בפנים התא של ה"קשת".  אחרי כמה זמן של כלום פתאום הזעיקו את ה"קשת" לשים לב למה שקורה.

התחלת לשמוע את קול הנשימות והנשיפות שזה  משמיע. אלה לא היו סימנים של סתם שועל או חזיר בר, אלא של כמה בני-אדם. מחבלים.

התחילה אופרציה שלמה של מרדף לילי.  נשמע קולו של המג"ד מדבר עם כל מיני גורמים בשטח. ברגע מסוים התפוצצו בשמים פצצות תאורה וכל השטח הואר באור יום.

נשמעו יריות וגם נפילות של פגזי מרגמות.

הקצין שלנו נבהל נורא וצרח בקשר שיש עליו נפילות והוא מבקש להתפנות.

המג"ד אמר לו בשקט שישב בשקט וישתוק. פתאום שמעת כמה צרורות של מקלע 0.5  ומישהו שואל אם רואים משהו ב"קשת".

השיבו לו שכל הסימנים נעלמו.

המג"ד אמר "חבל, פיספסנו ואתה שם ב"קשת" – מה יש לך?  מי בכלל ירה עליך? וגם תבוא אצלי לשיחה דבר ראשון על הבוקר".

עד כאן הסיפור הראשון על הקצין החרא הזה. 

 



ואם במלחמות עסקינן, אז הינה עוד שיר שכל ילדי פלסטינה-א"י היו שרים בבית-ספר בזמן ההפסקה. זה שיר עם אֶקְשֶן וזה הולך ככה:

שתי שורות של ילדים ניצבות אחת במרחק מן השנייה.  כולם שרים בקול רם, מחזיקים כולם ידיים קרוב קרוב כשהשורה מתקדמת קדימה ואחורה לפי השיר:

                                     

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְהִלַּחֵם אִתְכֶם

לְהִלַּחֵם אִתְכֶם, לְהִלַּחֵם אִתְכֶם

 

יוֹמָם וַלַיְלָה

וּמִי מִכֶּם תֵּצֵא הַרִאשׁוֹנָה?

תֵּצֵא הַרִאשׁוֹנָה תֵּצֵא הַרִאשׁוֹנָה

 

בתשובה שרה  הקבוצה השניה:

 

מֵאִתַּנּוּ תֵּצֵא הַרִאשׁוֹנָה בַּתְיָה הַגִּבּוֹרָה

בַּתְיָה הַגִּבּוֹרָה, בַּתְיָה הַגִּבּוֹרָה

 

וּמִי מִכֶּם יֵצֵא הָרִאשׁוֹן?

יוֹמָם וַלַיְלָה.

 

מֵאִתַּנּוּ יֵצֵא – פִּינִי הַגִּיּבּור

פִּינִי הַגִּיּבּור פִּינִי הַגִּיּבּור

פִּינִי הַגִּיּבּור יוֹמָם וַלַיְלָה.

 

 

עכשו מסמנים בחול קו בעזרת נעל, קו ברור בין הקבוצות, בתיה ופיני ניצבים אחד מול השניה,  אוחזים ידים ולקול "אוּוּוּמְשׁוֹךְ!!!" גדול מפי כולם, מתחילים למשוך את האוייב מעבר  לקו. 

מה שקורה שבתיה ששוקלת פי שנים מפיני הקטן, מנפנפת אותו כמו נוצה אל מאחוריה. כשזה מסתיים מתחילים עוד פעם לשיר:


אֲנַחְנוּ יוֹצְאִים לְהִלַּחֵם אִתְכֶם.....

 

הקבוצה המפסידה מכינה תשובה אסטראטגית ושולחת לקרב את מנחם הענק שמולו נצבת פנינה'לה הקטנה אחרי ה-היי-הופ מניף מנחם את פנינה'לה גבוה באויר וישר לרצפה מאחוריו. פנינה'לה חוטפת מכה ורצה לעמוד בצד ממררת בבכי. 

אחר-כך ממשיכים  עד שזה גומר את כולם.

אבל בדרך כלל זה לא קורה מפני שהפעמון בסוף ההפסקה מזעיק את כולם חזרה לכיתה.

 

 



 יופי, ובחזרה לצבא האמיתי. 

לפני הסיפור השני על הקצין המטומטם אתה חוזר לרגע רוּגֶ'אם אל פִּיפִּי, להרפתקה הכי מסמרת שיער שהיתה לך במילואים ההם. לילה אחד, לאחר נוכחות בנקודה שלעיל, הייתם אמורים להסתובב שמאלה ולעלות על הכביש הראשי. התחלת לסובב את הb.t.r  שמאלה.  הדרך של שני הקילומטרים האלה התפתלה דרך הסלעים והוואדיונים.

אתה הדלקת את האור והתחלת לנסוע. מפקד הסיור הורה לך לכבות את האור ולהתחיל לנסוע בחושך. אתה הרגשת כמו  פרה עיוורת ששמו לה  מטפחת שחורה על העיניים.

איך אפשר לנסוע ככה?

הוא אמר: "אני עומד מאחוריך ורואה קצת מהדרך. אתה נוסע בהילוך ראשון. איפה שצריך אני אומר לך ימינה או שמאלה". שערותיך סמרו.

אתה דיסלקטי בעניין ימינה או שמאלה. זה לוקח לך יותר מדי זמן לנחש איפה זה הימין ואיפה זה בדיוק השמאל.

אמרת למפקד את כל זה וגם הדגשת שזה פשוט מסוכן לסמוך על הראש שלך.

הוא לא הופתע ואמר:

"במקום ימין או שמאל אני אתן לך מכה קטנה בראש בצד שאליו צריך להסתובב. אתה כמעט עשית במכנסיים אבל התחלת לנהוג עיוור לגמרי. ככה עשית  את כל הדרך אל הכביש. שם היה מותר להדליק את הפנסים ולנסוע לבסיס. אולי כן עשית קצת במכנסיים. לא זוכר.



ובאותו עניין הדיסלקטיות:

 

 איפה היה  ליאור דגן לאורך כל החיים שלך? 

כבר ציינת במסמך הזה את בורותך הגמורה בכל מה שקשור למתמטיקה. ועכשיו, עם ה-b.t.r. הזה בלילה ברמת הגולן גם על הלקות בעניין ימין ושמאל (איפה זה ואיפה זה?). אתה זוכר, בתור נהג, שכשמישהו היה אומר לך לנסוע ימינה או שמאלה היית תמיד נובח: אל תגיד לי ימין או שמאל זה לוקח לי יותר מידי זמן לאבחן איפה זה ואיפה זה, אז בבקשה תראה לי עם היד באיזה כיוון להסתובב.

ופתאום באישון לילה, אולי בשלוש וחצי לפנות בוקר (7.8.2016) אתה שומע מישהו ששמו ליאור דגן מדבר על לקויות בזמן ובמרחב, על קושי בזיהוי ימין או שמאל ועל כאלה שמתקשים מאוד במתמטיקה פשוטה.

אתה קפצת  במיטה ואמרת לעצמך:

האיש הזה מדבר בדיוק עליך! ומסתבר שגם הוא לוקה בכל אלה ועכשיו יש לו מרפאה לטיפול בלקויות הללו. אבל אתה כבר כמעט בין שמונים וארבע ואתה לא הולך להתחיל בטיפול רפואי בעניינים האלה. לאף אחד לא אכפת אם אתה יודע מתמטיקה או ימין או שמאל.  וגם לך כבר לא כל-כך.

 


 

עכשו לסיפור השני על הקצין המדהים ההוא.

אחת ממשימות השמירה והסיור בגבול הייתה ירידה אל תחתית הקניון של נחל הרוּקָד.

זה היה מול היאחזות הנח"ל באל-על, אל מקום רחב בתחתית הנחל שבו היה מקום למרעה ואולי לעוד דברים שהסורים היו יורדים לעשות שם.

היו שם שני קומנדקרים עם "דגן" שזה משהו שמזהה אויב ויורה באופן אוטומטי.

גם את זה היה צריך לבדוק, שהכל בסדר ולא חיבלו שם בשום דבר.

הירידה הייתה מאוד תלולה צרה ומסוכנת.

אתה זוכר שביום האחרון של המילואים, ממש שעתיים לפני השחרור, הייתם אמורים לרדת לשם עם ה-b.t.r, שתי שריוניות עם כיתות חיילים. באותו יום ירד גשם גדול והיה בוץ נוראי. בתחילת המילואים היתרו בכם מפקדי החטמ"ר,  בעלי השריוניות, שבשום אופן אין לרדת מה"שחורים" (כינוי לכבישים) כי b.t.r. שקוע בבוץ זאת צרה צרורה וזה גם סיכון בטחוני. בפקודה נסעתם לעבר הירידה לרוקד.

היה צריך לרדת מהכביש אל עבר הירידה  המסוכנת.




מפקד הסיור היה אותו הקצין הדפוק מה"קשת". הוא פקד על השיריוניות לרדת למטה בלי להתחשב בבוץ. השיריונית הראשונה התחילה לרדת. אתה לא זזת.

הקצין, שהיה על ה-b.t.r. השני (שלך) שאל בכעס מדוע אתה לא זז.

השבת שיש פקודה כללית שבגשם לא יורדים מהשחורים. הוא הטיח בך: אני פוקד עליך לרדת. אתה מסרב פקודה?

בלי למצמץ ענית לו שאתה לא מסרב פקודה רק שומר על הפקודה של החטמ"ר בעניין גשם, כבישים ובוץ. החיילים שהיו בשיריונית קפאו על מקומם בתדהמה לשמע הדיאלוג בינך לבין הקצין.

הוא חזר ואמר: אז אתה מסרב פקודה?! אתה שתקת אבל לא זזת. באותו רגע נשמע בקשר מהשיריונית שירדה שהם שקועים בבוץ ולא יכולים לזוז, לא למטה ולא למעלה. הקצין פקד עליהם להסתובב ולחזור למעלה. הם השיבו שכבר ניסו וכמעט התדרדרו לתהום. כל זה לקח זמן. מהבסיס התקשרו ושאלו איפה אתם ולמה זה לוקח כל-כך הרבה זמן? למרבה הפליאה השיב להם הקצין שיש פה בעיות חשמל במנוע ה-b.t.r. ?! (סתם שקר מחורבן). ככה המשיך הקצין לדווח לבסיס סתם שטויות ובסוף הודה שb.t.r. אחד שקע בתחתית הרוקד. אחרי חצי שעה ואחרי מבטים זועמים שהקצין הזה שלח לעומתך הגיע טרקטור זחל גדול מהיאחזות הנח"ל.

הוא ירד למטה וגרר את ה-b.t.r. השקוע בחזרה לאיפה שהייתם אתם.

אז הסתובבתם וחזרתם לבסיס. שם המתינו לכם בקוצר רוח כמה וכמה קצינים, גם מגולני (מאיפה שהקצין הזה הגיע) וגם מהחטמ"ר (בשביל שתחזירו את ה-b.t.r.). 

אתה לא התאפקת, ניגשת אל שני רבי-סרנים שהמתינו לכם ונבחת:

הקצין הזה סתם שיקר כל הזמן. עם קצינים כאלה לא ננצח במלחמה. היה רגע של חצי צחוק וחצי כעס וכך זה נגמר. אחרי שעה, כשאתם התחלתם להשתחרר ולנסוע ניגש אליך אחד מהרבי-סרנים והפטיר:

טוב עשית ותנוח, מעיפים אותו.

אחרי כמה חודשים הייתה מלחמת יום-כיפור. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה