יום חמישי, 9 ביולי 2020

על אהבה וחושך


אתה כבר זקן בן 86 שכבר לא אוכל כלום. לא שומע לא רואה ולא זז. 

באמצע הלילה ברדיו מדברים על ת"א החדשה שמחרבת את הישנה. 

והפעם את גן הילדים שהיה עד היום ברחוב שפינוזה. בזה אתה בטוח.

זה היה גן הילדים שאליו הלכת כשגרתם ברחוב שטנד פינת זמנהוף.

אתה היית אולי בן שלוש וזוכר משם דברים רק במעומעם, אבל את הגננת חנה מגן הילדים ברחוב שפינוזה אתה כן זוכר וגם כמה שירים שהיא לימדה את הילדים.

עכשיו אמרו ברדיו שבמקום גן הילדים ההוא, עם החצר ההיסטורית שלו בונים בית רב קומות, שבאחת מהקומות יהיה גן הילדים שהיה פעם למטה לבד.

חבל על דאבדין.

בכלל מפריע לך שיש איזה בלבול בכל התולדות שלך מיום לידתך עד שעברתם מפלורנטין לרחוב גורדון 79.

יותר מידי אירועים על פחות מידי שנים.

כפי שכתבת, אתה נולד בעפולה, עובר לגור בת"א בבית שאחר כך נהיה קולנוע אלנבי. משם זורקים אתכם, יכול להיות שאל שכונת צריפים לגור אצל אֶסְיָה איזושהי.

משם לחורבות של שכונת שְׁפָּק ליד סָרוֹנָה ומשם לרחוב שטנד בת"א ומרחוב שטנד לשני מקומות למה שהיה פעם מזרחי ב' ועכשיו זה אבולעפיה.

יה.


אל תוך בליל התולדות הנ"ל, נכנסים גם גן הילדים ברחוב שפינוזה, גם גן ילדים של מַנְיָה ופְרַנְיָה ברחוב ריינס (מתי בדיוק?), משם לפלורנטין  ואז לגורדון 79 שהיה  בצפון ת"א עם עוד גן ילדים ברחוב בן-יהודה ליד גן רינה ואחר-כך לכיתה א' של בית החינוך בצפון, שבצפון ת"א. זה מתי? ב-1938? 

או שכן או שלא – וכבר אין את מי לשאול, בטח שלא אותך.

מה שבטוח - זה יותר מידי דברים על פחות מידי שנים. מה יהיה? לא יהיה, כי כבר היה אפילו עם זיכרונות מבולבלים.

 

וזה עוד שיר ילדים, שאתה זוכר מאיפשהו באחד מהמקומות הנ"ל:

"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תִּבַּנֵּה

נוֹעָה וְיוֹסִי זוּג נָאֶה

כְּשֶׁיַעֲבְרוּ עוֹד כַּמָה שָׁנִים

בֶּטַח שֶׁנִרְאֶה אוֹתם מְחוּתָנִים.

 

השיר הזה קפץ לך מאיזה קבר של המוח. ומהשנים המבולבלות ההן. 

 

עכשיו, כשעוד פעם מתפלחים כולם לשמים לפניך, בין השאר גם עמוס עוז ז"ל, אז עוד משהו שנורא חשוב לך להיזכר בו ולא לשכוח מרוב בלבול: מ

תישהו כבר כתבת משהו על האיש הענק הזה אבל למשמע מה שאומרים עליו בעניין הספר שקראת לאחרונה (שמעת מדיסק לעיוורים) -

"הבשורה  על-פי יהודה איש קריות"!

אתה מוכרח לשוב ולציין: זה פשוט עמוס עוז במיטבו, לא רק מיטבו אלא המיטב של מיטבו. אז גם ממך מגיע לו כזה ציון לשבח.

נוסף לזה אתה שומע כבר אולי שבועיים ראיונות אתו ברדיו שהם מעניינים לא פחות מהספרים שכתב.


וזה מה שכתבת עליו פעם, תחת ה כותרת:                     

אשדות  החרון  הנבואיים -     

"...דולי הייתה מקדמת את פָּנַי בשתיים-שלוש  נביחות לפני שעוֹיזֶער היה מהמם אותה בגערת רעמים מהדהדת:  "בושה דולי! בושה וחרפה! במי זה נבחת?! על מי העזת להרים קול?!" או לפעמים גם:  "באמת דולי! אני כולי המום!  המום ונכלם בגללך!!  איך יכולת?! איך לא רעד קולך?! הלא רק את עצמך את מביישת בהתנהגות מחפירה שכזאת!"

הכלבה הייתה מתכווצת כולה לשמע אשדות החרון הנבואיים האלה, מתרוקנת ככלבת-בלון שהאוויר ברח מתוכה, והייתה מחפשת בשארית כוחותיה לאן תוליך את חרפתה, עד שחרפתה הוליכה אותה עמוק אל מתחת למיטה..."  

  

וזו רק ציטטה מ"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (עמ'538-539),  מתוך קטע המתאר את הסופר בנעוריו, נכנס לחדרם של קיבוצניקים בחולדה.

התחצפנו לצטט משם חרף כל האיומים של "אין להעתיק ואין לשכפל וכולי".  אנחנו תקווה שנצא נקיים.


אנחנו ממליצים מכל הלב, בכל לשון ובכל הכבוד לתפוס את הספר הזה ולבלוע אותו, על קרבו ועל כרעיו.  צריך להיות כֵּנִים:  אף פעם לא היינו גְרוּפִּים גדולים של עמוס עוז. מכל ספריו קראנו, אולי  את "ארצות התן", את "מיכאל שלי" ואת "מנוחה נכונה".

בלי להמעיט בערכו של הבחור כמרצה מצוין וכאחד מכוחותינו בענייני  אידאולוגיה, לא נמשכנו לסיפורים שלו:

מתוסבך קצת יותר מדי. מתעסק יותר מדי במה שהגיבורים חושבים ומתלבטים ונבוכים - ולא במה שהם עושים (מרכיב הכרחי בכל סיפור, לטעמנו).  

אז ויתרנו על השאר.  

עד שאחינו הפרופ' דן בקר תבע מאתנו, באלימות חביבה, לרוץ ולקרוא את הספר האחרון של עמוס עוז.  לשם וידוא המילכוד הוא טרח וקנה בעצמו את הספר, במיטב כספו, והביא לנו אותו, מתנה ליומולדת ה-70, ככה שלא יהיה לנו מפלט מקריאה ומעמידה מכובדת במבחן-בקיאות בחומר. קראנו.


וזה מה שהחמור (זה אנחנו) שמח להצהיר:

את "סיפור על אהבה וחושך" צריך לשבץ כחומר לקריאת חובה בתכנית הלימודים.

כך מפני שהוא מכיל: מיטב התיאור האותנטי של פרקים מתולדות ארץ ישראל בכלל, פרקים הכרחיים מתולדות ירושלים ותושביה בעת החדשה, פרק חשוב וזנוח של תיאור מקורם של אנשי העליות - השלישית, הרביעית והחמישית, כולל חבלי היקלטותם בארץ ועוד אינסוף עניינים חשובים:  

למשל, תיאור המשוררת זלדה, תיאור השליַאכטָה הפולנית-אקדמית הירושלמית (שכל תנועת ההתיישבות היתה לצנינים בעיניה), גם תיאור פרקים מהמצור על ירושלים ב-48  ועוד  אוקיינוס של פרקי חיים אוטוביוגרפיים, של עמוס עוז.  אחרי שקוראים אותם הם נהיים, לגמרי, החיים של כולנו.

והכל בהומור ובפשטות ובקסם ששובים את הלב, ושמתרחשים כשסופר  אמיתי עושה את עצמו, כאילו סתם מספר, על מה שכאילו סתם היה.                          

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה